הבחנה בין נשים לגברים בפנסיה מרחיבה את הפער המגדרי

בשבועות האחרונים שוב עלה נושא העלאת גיל הפרישה לנשים על סדר היום הציבורי, והפעם בהקשר הצעת החוק של משרד האוצר להעלאת גיל הפרישה. ניכר כי דעת הקהל בישראל - בעיקר של נשים - בכל הנוגע להעלאת גיל הפרישה שלילית בעיקרה. זאת משום שעל פני הדברים, גיל פרישה מוקדם יותר מסתמן כיתרון. בנוסף, עולים חששות בנוגע לאתגר למצוא עבודה בגיל מבוגר ולקשיים הכלכליים הנלווים לכך, במיוחד בקרב נשים שמועסקות בעבודות שוחקות (כגון סיעוד והוראה), שיתקשו להמשיך בעבודתן.

גם כמה מנציגי הציבור מתנגדים להעלאת גיל הפרישה או לביטולו של מרכיב המגדר בחישוב גיל הפרישה. לטענתם, נשים שמסוגלות להמשיך לעבור אחרי גיל 62 - לרוב כבר עושות זאת. אלה שנסמכות על קצבאות המוסד לביטוח לאומי בגיל זה מגיעות מקרב האוכלוסיות המוחלשות.

בהקשר זה מעניין לציין שהמדינות המובילות מבחינת שוויון מגדרי ב-OECD אינן מתייחסות למגדר - לא בחישוב גיל הפרישה ולא בחישוב הקצבה החודשית שיש לשלם למבוטח. אם כן, מדוע ישראל היא בין תשע המדינות היחידות במדינות ה-OECD, שמביאות בחשבון את מרכיב המגדר בחישוב גיל הפרישה, ואחת משלוש המדינות שהצהירו כי הן מתכוונות לשמור עליו בעשורים הקרובים?

עוד ב-2011 הצביעה נגידת בנק ישראל לשעבר קרנית פלוג על היתרון הברור של העלאת גיל הפרישה לנשים, בטענה שפרישה מאוחרת יותר תקפיץ את הכנסותיהן של נשים. בכך שנשים פורשות בגיל מוקדם כל כך, 62, הן יוצאות מופסדות משום שגובה הקצבה החודשית מושפע במידה ניכרת מגיל הפרישה ומהיקף ההפקדות במהלך השנים.

ככלל, נשים עובדות פחות בממוצע לאורך השנים, לוקחות יותר הפסקות בגלל גידול הילדים ומועסקות בתפקידים עם שכר נמוך יחסית לגברים, כך שגובה ההפקדות שלהן נמוך יותר.

יתרה מזו, מכיוון שתוחלת החיים של נשים ארוכה יותר, קרנות הפנסיה מביאות בחשבון את מרכיב המגדר בחישוב הקצבה החודשית ומחלקות את הסכום הכללי למספר רב יותר של תשלומים. במילים אחרות, הסכום הנמוך שנשים צברו בגלל הפקדות נמוכות יותר, מתחלק על יותר שנים בגלל פער בשני הכיוונים - גיל הפרישה הנמוך ותוחלת החיים הארוכה של נשים.

חשוב להזכיר גם את קטיעתו של רצף החיסכון בעקבות פסקי הזמן שנשים לוקחות בדרך כלל בתקופות של חופשות לידה ואחריהן לטיפול בילדים. בהשוואה למדינות אחרות ב-OECD, ההגנה על הפנסיה בישראל בתקופות כאלה נמוכה יחסית.

בישראל, החלק של חופשת הלידה בתשלום (15 שבועות) נחשב "תקופה מבוטחת" למטרות דמי ביטוח לאומי. אם אישה בוחרת לממש את מלוא 26 השבועות המוענקים לה לחופשת לידה, או לצאת לחופשה ללא תשלום בת שנה לטיפול בילדים (כפי שמאפשר החוק), החלקים שאינם בתשלום אינם נחשבים לתקופות מבוטחות. כמו כן, נשים רבות עובדות בחלקיות משרה בתקופות של גידול הילדים, והדבר משפיע לאין שיעור על היקף ההפקדה לקרנות.

ניכר כי ההבחנה המגדרית היא חלק בלתי נפרד ואינהרנטי מהמערכת הפנסיונית בישראל: בחישוב גיל הפרישה, בחישוב הקצבה החודשית על פי המקדם המגדרי, ואפילו בגובה החלק הביטוחי שמיועד לתשלום קצבת שארים ולאובדן כושר עבודה. הבחנה זו חריגה מאוד הן בהשוואה למערכות אחרות בישראל שאין בהן הבחנה מגדרית בחוק, והן בהשוואה לרוב מדינות OECD שהבחנה מגדרית אינה מותרת בהן.

מדיניות זו של הבחנה בחוק בין נשים לגברים תורמת להרחבת הפערים המגדריים בישראל. אם ברצוננו לצמצם אותם הגיע הזמן להתבונן במערכת הפנסיה בישראל במבט כולל. בד-בבד עם העלאת גיל הפרישה, אפשר לחשוב על הרחבת הכיסוי הפנסיוני גם לתקופות של חופשות הלידה וגידול הילדים ולבטל את מקדם ההמרה המגדרי בחישוב גיל הפרישה.

פעולות אלו לא רק יסייעו להבטיח את הכנסתן של נשים בפנסיה, אלא גם יקדמו את השוויון בשוק העבודה בפרט ובחברה בישראל בכלל. 

הכותבת היא חוקרת במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל