הנאום שנתניהו לא נאם למוחים ברחובות

3 שעות ו-26 דקות בדיוק הייתי תקוע בדרך מתל-אביב לירושלים. 3 שעות ו-26 דקות זה הרבה זמן, שמספיק לך לתמוך במחאה הכל-כך מוצדקת של יוצאי אתיופיה ואחר-כך להתעצבן "כי הם מגזימים, אני דווקא הייתי בעדם, אבל עכשיו... ומה יהיה?" (כמו שאמר הנהג במכונית שלצדי, שהפך לחבר ותיק בשעות הארוכות האלה) ובסוף גם להיחרד למשמע מעשי האלימות שמדווחים ברדיו.

3 שעות ו-26 דקות בנסיעה שרובה עצירה אחת ארוכה, מאפשרות לך גם לדמיין.

לדמיין מה היה קורה במדינה הזו, לו הייתה לנו מנהיגות אמיתית, מנהיגות נחושה ואמיצה שעומדת מול עמה ואומרת את שצריך לומר בעת הזו, עוד לפני שהלווייתו של סלומון טקה בן ה-18 יוצאת מבית הקהילה ליוצאי אתיופיה בשכונת קריית חיים בחיפה; עוד לפני שמועלה רכב באש בצומת עזריאלי; עוד לפני שמושלכות אבנים גדולות על שוטרי ישראל, והכבישים מוצפים בזעם ובכאב שאין להם שיעור.

האמת היא שאין צורך לבדות דמיון, אפשר פשוט להיזכר באופן בו נהגו מנהיגים אחרים בשעות דומות. למשל, הנשיא ג'ון פ' קנדי ביוני 1963, כשעמד מול מחאות אלימות של המיעוט האפרו-אמריקאי, שנלחם אותה שעה נגד ההפרדה הגזעית ובעד הזכות לבחור.

מחאות שהדליקו, תרתי-משמע, את רחובות ארה"ב, בדומה לאש שבערה בכבישי ישראל אמש. מחאות שהביאו לתגובות דומות לאלה שצוקצקו אצלנו ברשתות אמש ("אלה לא מוחים, אלה עבריינים!", "הם פשוט פראים!", "ככה לא נוהגים בני תרבות!") אצל הרוב האמריקאי הלבן.

הנשיא קנדי לא המתין, אלא מיהר לצאת ולנאום לאומה. בנאומו הוא קבע כי לשחורים יש זכות לדרוש שהחוק ואוכפיו יהיו עיוורי צבעים, בדיוק כמו שלחוק ולאוכפיו יש זכות לצפות שהאזרחים יפעלו לפי הוראותיהם. "להבות חוסר שביעות-הרצון (של השחורים) דולקות בכל עיר, בצפון ובדרום," הוא הסביר, "כי כשהחוק לא מעניק סעד, אנשים נאלצים לפנות לרחוב ולקבל שם מענה, בהפגנות, במצעדים ובמחאות שיוצרות מתח ומאיימות באלימות על חיי אדם. אנו ניצבים אם כן בפני משבר מוסרי כעם וכמדינה...".

מכאן קנדי לקח אחריות, נעמד מול הרוב הלבן וקבע כי "התשובה למשבר זה איננה פעולה באמצעות פעולות תקיפות ודכאניות של המשטרה, אלא בשינוי גדול... מחויבותנו היא לקדם שינוי זה, כי מי שלא עושה דבר מביא לחרפה ומזמין אלימות". את נאומו מסיים קנדי בהבטחה שיפנה כבר בשבוע הבא לקונגרס לקדם צעדים מעשיים לפתרון המצב.

הצפירה של הרכב שמאחורי, שסימן לי להתחיל לזוז, קטעה את חלומי בהקיץ והביאה אותי לסחוט את דוושת הגז.

בלילה, הרבה אחרי שמסע הלוויה של סלומון טקה ז"ל הסתיים בבכי קורע לב של הוריו, והרבה אחרי שהאש שנשלחה ברכב בצומת עזריאלי כבר כובתה, הוציא מנהיג העם שלי, ראש הממשלה בנימין נתניהו, הודעה שלפיה - לצד זה שהוא השתתף באבל על מותו של טקה תוך שהוא מחבק את המשפחה ואת העדה - הוא ביקש מהמוחים: "הפסיקו את חסימות הצירים. אנחנו מדינת חוק, לא נסבול את חסימות הצירים, אנו נפתור את הבעיות יחד תוך כדי כיבוד החוק". ולי לא נותר חלום להתעטף בו כדי למלט את נפשי. 

הכותב הוא דיקן הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו