ב-9 ביולי, לפני 60 שנה, בשכונת ואדי סאליב בחיפה, פרצו ההפגנות הראשונות בישראל על רקע אפליה, עוני וקיפוח הנובעים מגוון העור. ביולי 1959, כמו ביולי 2019, עמדו שוטרים פגועים וחמושים מול אזרחים כואבים וזועמים, בעוד נציגי הכוח - פוליטיקאים, מנהיגים חברתיים וכלכליים ונושאי תפקידים בכירים - הטיחו האשמות והתחבאו מאחורי השולחנות במשרדיהם.
מתוך "העולם הזה", גיליון 1137, 14 ביולי 1959 / צילום: ארכיון "העולם הזה"
אז כהיום, תוארו האירועים באופן שמתאים לדובר. מצד אחד - מהומות אלימות, התפרצות חסרת רסן והפקרות בצמתים. מצד שני - הפגנות ספונטניות, כואבות ודרישה לשינוי.
זה התחיל בתגרה בבית קפה. השוטרים הגיעו ותוך זמן קצר נורה תושב השכונה, הסבל עקיבא יעקב אלקריף, בשתי רגליו. העימות האלים בין השוטרים לתושבי השכונה נרגע תוך כמה שעות, בהתערבות אישית של מפקד תחנת המשטרה.
בלילה הופצו שמועות לפיהם אלקריף מת מפצעי הירי (מוקדש לכל מי שחושב ש"פייק ניוז" זאת תופעה חדשה), והחלו הפגנות, שאליהן הצטרפו עוד ועוד תושבים. המפגינים עשו את דרכם לחסימת מרכזי השלטון, המפלגה, הסוכנות, ההסתדרות והעירייה.
אגב, אלקריף לא מת מפצעיו, אבל נותר משותק. המדינה הכריזה כי תפצה אותו על ירי השוטרים והעניקה לו כיסא גלגלים. בחינם!
לאחר זמן מה התכנסה הממשלה לישיבת חירום. רוב השרים תקפו במילים קשות את המפגינים, ועלבו בהם, בתרבותם ובמוצאם.
שער "העולם הזה", גיליון 926, 14 ביולי 1955 / צילום: ארכיון "העולם הזה"
אמר שר בכיר: "יש אנשים שאת השכר אינם מוציאים וחוסכים ממנו... והם חלק לא קטן מהשכר מוציאים על ערק. אני אומר לכולנו: אין שום צל ורמז של הרקע הסוציאלי. קראתי בעיתון שאחד רגז שהגיע לכך שהוא רועה זונות. מישהו הכריח אותו לכך?!". היו שרים שחזרו ודרשו לקיים עלייה סלקטיבית - "איזה ג'ונגל אנחנו מכינים לעצמנו!". אחר האשים את מנחם בגין, האופוזיציונר מחירות, בליבוי יצרים.
בימים שרוב המזרחיים חיו במעברות ואוהלי בד והודרו מעבודה שמעבר לסבלות וניקיון רחובות, אמר שר בכיר אחר "כל זה מתרחש בעונה שלא הייתה כמוה מבחינת העבודה והתעסוקה... הדבר היחיד שיש בפרשת ואדי סאליב הוא ששוטר בעל שם אשכנזי ירה שלא כהלכה". שר מזרחי תיאר את המפגינים כ"אנשים בעלי מוסריות ירודה, הידועים כמעורבים בפשעים וזנות".
הכעס גבר והתפשט, ההפגנות התלהטו וב-19 ביולי הקימה ממשלת ישראל ועדת חקירה ממשלתית - "ועדת עציוני", בראשות השופט החיפאי יליד אוסטריה משה עציוני.
עדים באו ויצאו, דרישות חברתיות כלכליות הצטברו, תיאורים קשים של עוני, רעב ומצוקה גדשו את האולם.
"גם בבית הספר לא קראו לי בשמי, קראו לי מרוקו וזה העיק על ליבי". " אף אחד לא שואל אותי אפילו 'מה שלומך', כי יש אנשים שבעים אז הם לא דואגים לרעבים, לא אכפת להם". "אני גר בוואדי סאליב משנת 51', אולם לא שמעתי שאיזה עיתונאי יבוא ויתעניין בחיינו יכתוב עלינו. לאחר המקרה הנורא באים כולם וכותבים, ופתאום עלינו לכותרות".
בשל התקרבות מועד הבחירות בנובמבר אותה שנה, הזדרזו חברי הוועדה וב-17 באוגוסט כבר הגישו דוח. "לא נשאר בליבנו כל צל של ספק שהפליה מכוונת מצד מוסדות המדינה והלאום אינה קיימת כלל. אם בשלבי ביצוע, בדרגים נמוכים יש ונוצרים מצבים של קיפוח והפליה למעשה, הרי שבמוסדות התכנון וקביעת המדיניות לא זו בלבד שאין זכר להפליה מכוונת, אלא במקרים רבים קיימים רצון כנה, נטייה ברורה ומגמה בולטת לדאגה מיוחדת ומועדפת לעדות המזרח".
עם זאת, לא יכלה אפילו הוועדה המתאמצת הזו להתעלם מ"פערים בין עדתיים בתחומי העבודה, הדיור ואפשרויות הקידום". למען הקישוט-כותרת גם הוצהר: "כאן חטאנו כולנו... לא פתחנו את ליבנו ובתינו בפני אלה הזקוקים למידה גדושה של אהבת אחים".
הבתים והלבבות היו ונותרו נעולים. ב-1971 פרצו הפגנות צעירי "הפנתרים השחורים" משכונת מוסררה בירושלים. אותו קיפוח, אותה הדרה, אותו צבע עור. הפעם החליטה הממשלה להקים "ועדת ציבורית".
ביולי 2019 - שוב, רק הרבה יותר קשה. עכשיו כבר מדובר בצעירים שכל יום וכל לילה נתונים לסכנת חיים - רק משום שיצאו מהבית וצבע עורם.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
