ביקורת: "צל של אמת: רוצח כביש החוף" נהנית מהתבוססות בדם וזרע

בחודש מרץ 2016 הצליחה חברת הכבלים הוט לטלטל את המדינה עם סדרת טלוויזיה תיעודית. "צל של אמת", שיצרו יותם גנדלמן, ארי פינס ומיקה תימור לערוץ 8, צללה פנימה אל תוך אחת הפרשיות המסעירות והמטרידות של ישראל: תעלומת הירצחה של תאיר ראדה וכל סימני השאלה שעלו בעקבותיה. "צל של אמת: מי רצח את תאיר ראדה?" הגיעה בדיוק בנקודת השיא של ז’אנר ה"פשע האמיתי" והדוקו-פשע - שהצתתה החלה עם "הג’ינקס" של HBO, הפודקאסט השבועי "Serial" והסדרה הנטפליקסית "להפוך אדם לרוצח" - והפכה לשיחת היום ולאובססיה לאומית.

בשבוע שעבר יוצרי "צל של אמת" חזרו עם עונה שנייה, "רוצח כביש החוף", כאשר הפעם זורקת אותנו הסדרה כמה עשורים אחורה, אל מה שיכול להיות סיפור הרוצח הסדרתי הראשון של ישראל.

"רוצח כביש החוף" מתרכז בחמש קורבנות אונס ורצח, כולן נשים צעירות, כולן נמצאו על אותו ציר בין נתניה לחיפה בין אמצע שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80. חלק מהתיקים כביכול פוענחו על-ידי המשטרה, אבל עדיין שאלות מטרידות למדי מרחפות מעל הפרשיות האלו, ואת המסתורין הזה רוצה העונה החדשה של "צל של אמת" לפזר בעזרת סדרה של ראיונות, חומרי ארכיון מדהימים וחקירה עיתונאית שנוגעת בכמה נקודות רגישות במיוחד.

אף שאת האפקטיביות של "מי רצח את תאיר ראדה?" כמעט ואין סיכוי לשחזר (פרשייה נושנה תפעיל את הקהל פחות מכזו שעוסקת במשהו שלכולם יש דעה לגביו), העונה השנייה בכל זאת יצרה שיפור משמעותי בכל מה שקשור לפן הוויזואלי. העונה הראשונה של "צל של אמת" הייתה אומנם מרתקת, אבל סבלה מחוסר באלמנטים חזותיים, ולכן שוטים רבים חזרו על עצמם לעייפה. אומנם גם ב"רוצח כביש החוף" יש רפטטיביות, אבל זה נראה פשוט מדהים. מהפונטים והגרפיקה ששואבים השראה מהתקופה שבה התרחשו הרציחות, דרך שחזור זירות הרצח, השימוש באדום ושחור, וליווי מוזיקלי מצמרר - העונה הזו היא חגיגה לעיניים ולאוזניים ולעיתים ממש הופכת לסרט אימה מרהיב.

עם זאת, על אף שמדובר בלא יותר משעתיים וחצי במצטבר של צפייה, ישנה תחושה שאין פה מספיק חומר. העובדות מוצגות לנו באופן רפטטיבי במיוחד, והנבירה שוב ושוב במצב הקורבנות ובמה שעברו מרגישה לעיתים לא נעימה, כאילו יש פה הנאה אמיתית מההתבוססות בדם וזרע. הרגעים החזקים ביותר ב"רוצח כביש החוף" הם דווקא אלו שסוטים הצידה מחקירת הרצח, בחקירת המשטרה הלא כשרה ובהרשעות החפוזות של הנאשמים, ובמיוחד כאשר הסדרה לוקחת רגע כדי להביט בעיניהם של אלו שנותרו מאחור, שאולי לא נפגעו ישירות מאותו רוצח, אבל חייהם נפסקו עם מות אהוביהם ולעולם לא יחזרו למסלולם. הכאב האנושי הוא החוזק האמיתי של "רוצח כביש החוף", בזמן שכל אלמנט ה"מי עשה את זה" נראה שתפור קצת בכוח, ואין בו מספיק חומר כדי להצדיק עונה בפני עצמה.