השכר ועונשו: גרסת מנהלי הבנקים הגדולים בישראל

בסוף חודש יוני הודיעה רקפת רוסק עמינח על בחירתה לפרוש מניהול בנק לאומי. קדמו לה בחודשים האחרונים אריק פינטו שפרש מתפקיד מנכ"ל בנק הפועלים ולילך אשר טופילסקי, שפרשה מניהול דיסקונט. הרבה מהמתנגדים לחוק שכר הבכירים והמבקשים לשנותו, מיהרו לקבוע כי גל הפרישות הזה נבע מטעמים כלכליים, ובמקרה זה - מן היכולת להשתכר הרבה יותר מחוץ למערכת הבנקאית, במשק הריאלי.

אף לא אחד מהם שאל את פי המתפטרים מתפקידם מה הניע אותם לעשות את המהלך הזה. הרשו לי לנחש, שהפרישה של כל אחד מהם מהתפקיד נבעה ממגוון של סיבות, שאולי אחת מהן הייתה יכולת ההשתכרות, אבל היא לא הייתה החשובה שבהן. אפשר שחלק מהם פרשו פשוט משום שהם חשו שהם מיצו את עצמם בתפקיד, בדיוק כשם שמנכ"לים רבים בתחום הריאלי, שאינו מוגבל בשכר כמו בפיננסים, פורשים לאחר 4-6 שנים בתפקיד. זוהי תופעה מאוד נפוצה. אולי הם פרשו כי הם מחפשים אתגרים חדשים, עניין חדש? ואולי החשיפה המשפטית והחשיפה לאור הזרקורים, לתקשורת לא מפרגנת, ולציבור-הלא-אוהד, בלשון המעטה, את הבנקים, היא שהניעה אותם? ואולי הם התעייפו מההתעסקות היומיומית עם הרגולציה היתרה וחשקה נפשם להיות משוחררים ממנה.

אגב כך, אציין שקירבת הזמנים של התפטרותם יכולה להיות מקרית ויכולה להיות לא מקרית וקשורה בכלל, באופן מאוד פרוזאי, להטבות פנסיוניות שיפוג תוקפן אחרי מועד מסוים. כל אלה הם בבחינת השערות, ואולי אף ספקולציות, בדיוק כשם שההנחה שהפרישה קשורה לחוסר יכולת להשתכר יותר מכ-2.5-3.5 מיליון שקל בשנה, היא הנחה שאינה בהכרח מבוססת.

יש בכלל מחליפים ל"דור הנפילים"? כן, בהחלט

מבקרי החוק לא הסתפקו בשימוש בהתפטרות לצורך ניגוח החוק והדרישה לבטלו. הם יצרו קישור אוטומטי כמעט בין ההתפטרות לבין איכותה העתידית של מערכת הבנקאות. הם הזדרזו לקבוע שיהיה קשה לגייס מנכ"לים באיכות דומה למנכ"לים הנוכחיים, כאילו שאלה הפורשים הם בחזקת "דור הנפילים", שאחריו יכול להיות רק יותר גרוע. אינני מזלזל, חס וחלילה, בכישוריהם של המנכ"לים המתפטרים, להיפך. ייתכן שהם מנכ"לים מצוינים. את זה נדע במבט לאחור בעוד כמה שנים. אבל מכאן ועד למסקנה שלא ניתן לאתר מנכ"לים שיהיו מצוינים אף הם בגלל שהשכר לא ימשוך אותם, הדרך רחוקה. כשם שישנם מניעים שונים לפרוש מן התפקיד, כך יש מניעים שונים לרצות לקבל את התפקיד. לכל מנהל, לכל עובד, לכל אדם, יש סדרי עדיפויות שלו שנגזרים מצרכים שלו - חומריים וגם נפשיים. אצל חלק מהמועמדים זה יכול להיות האתגר המקצועי של ניהול ארגון עם אלפי עובדים, אצל אחרים זה יכול להיות האתגר של התמודדות עם החדשנות הטכנולוגית שמאיימת על המערכת הפיננסית הנוכחית, ולא רק בישראל, ואצל אחרים זה יכול להיות הרצון במעמד, בתחושת כוח, ובכוח אמיתי שגם ישרתו אותם בתפקיד הבא שלהם. נפש האדם היא מורכבת ולא תמיד הוא עצמו יודע מדוע עשה מהלך כזה או אחר.

לכן אני מציע שלא להלך אימים. לא אלמן ישראל. יש לא מעט מנהלים טובים שישמחו לקבל את התפקיד על עצמם. היו הרבה מנכ"לים במערכת הבנקאית שקיבלו שכר גבוה פי כמה משכרם של המנכ"לים המתפטרים והם היו הרבה פחות טובים, שלא לומר, מנכ"לים כושלים. גם הם התפטרו למרות השכר הגבוה, שממנו הם נהנו לפני החוק, או הודחו. חלק מהם ניסו את מזלם ביוזמות פרטיות אחרי פרישתם ונכשלו. שכר גבוה לא בהכרח מבטיח מנהל טוב. זה נכון לגבי התחום הפיננסי בדיוק כפי שזה נכון לגבי התחום הריאלי. יש מנכ"לים שאכן מוכיחים את עצמם, ויש מנכ"לים שמצליחים לא תודות ליכולתם אלא תודות לנסיבות חיצוניות. כלומר, הם היו במקום הנכון, בזמן הנכון. יש כאלה, שכביכול, הצליחו מאוד, וכעבור זמן מה, כאשר הם כבר אינם בתפקיד, מתגלים זרעי הפורענות שנשתלו בתקופתם ושהחברה שהם ניהלו תשלם את מחירם. ויש גם כאלה שהיכולת והמומחיות שלהם היא לייצר לעצמם הילה של מצליחנים בלי בסיס אמיתי.

הדיון החשוב באמת לא קשור למניעי הפרישה של אלה, או למניעי המינוי של אלה. הדיון האמיתי צריך להיות ענייני והוא אכן קשור לחוק שכר הבכירים.

קפיטליזם וחוק כזה? בעולם לא מבינים

ברור שחוק שכר הבכירים אינו חוק טוב. היה טוב יותר שהוא לא היה מגיח כלל לאוויר העולם. כמי שרואה עצמו כבעל תפיסת עולם קפיטליסטית של שוק חופשי, תחרות, חדשנות, יוזמה פרטית ותגמול שמתאים לתוצאות, אני לא רואה מקום להתערבות רגולטורית בשכר. ואכן, לא הגיוני שמנכ"ל של חברה תעשייתית או של חברת שירותים שמעסיקה 100 איש, יקבל שכר של פי שניים ויותר ממנכ"ל של בנק. לא הגיוני ששכרו של מנהל בנק גדול מאוד יהיה זהה לשכר של מנהל בנק קטן מאוד.

זה גם לא הגיוני שכל שכרו של מנכ"ל בנק יהיה שכר קבוע ללא תיגמול על ביצועיו. זה יוצר נתק בין התיגמול לבין הביצועים, וזה מעודד בינוניות. אין גם ספק שלמנהל טוב צריך לשלם יותר מאשר למנהל בינוני, אך כדי לקבוע זאת צריך למדוד את הביצועים ולתגמל בהתאם. זו אחת התוצאות הרעות של החוק. החוק הזה גם לא נראה טוב בעיני אלה שבאים מן העולם הגדול ושפשוט אינם מצליחים להבין איך מדינה קפיטליסטית מחוקקת חוק שכזה.

ואחרי שאמרתי את כל זה, צריך גם לזכור את הרקע לחוק. זה ממש לא מקרה שהחוק הוחל על שכר הבכירים במערכת הבנקאית, ולא על אחרים, וטוב שלא הוחל על אחרים.

הבנקאים השיגו את החוק הזה, כמו שנהוג לומר, ביושר. הם שהביאו את החוק הזה על עצמם בהתנהלות הקלוקלת שלהם. הם העלו לעצמם את השכר מידי שנה בלי בקרה של ממש ובלי קשר ליכולותיהם ולהישגיהם, אבל עם קשר ליכולתם לגבות עמלות ומרווחי אשראי גבוהים מציבור לקוחותיהם. הם קיבלו שכר מוגזם שאינו עומד בשום פרופורציות ליכולת הניהול שלהם, פשוט כי היה אפשר. עד כדי כך זה פשוט. ואגב, רבים שוכחים, ששכר המנכ"לים בבנקים משך כלפי מעלה את השכר של כל הדרגים הקרובים אליהם באופן מוגזם לחלוטין, ושוב כי פשוט היה אפשר, ומי ששילם את המחיר היה הציבור, וכמובן, גם בעלי המניות.

הם לא קראו את התמונה, הם לא רצו לקרוא את התמונה, ואולי הם קראו את התמונה של מה שעלול להתרחש, אבל תחושת הכוח שלהם גרמה להם להיות בטוחים שהם יצליחו להתגבר על כל שינוי שיפעל לרעתם.

כבר בשנת 2006, בשני מאמרים שפרסמתי ב"גלובס", הזהרתי שההתנהלות הזו תביא עליהם גם צרות גדולות יותר מחוק מגביל, וזה לא היה רחוק מזה. כשל השוק הזה לא תוקן מעצמו כפי שחסידי השוק החופשי היו רוצים לחשוב שיקרה, וזה גרר את התערבות הפוליטיקאים שעטו על הנושא כמוצאי שלל רב. זה לקח תשע שנים, וחוק שכר הבכירים הגיע. כדאי ללמוד את הלקח, והלקח הוא פשוט. כאשר דברים יוצאים משליטה, כאשר המערכת אינה נמצאת בשיווי משקל, זו רק שאלה של זמן ש"מישהו" יחזיר אותה לשיווי משקל, או גרוע יותר - ייקח אותה לחוסר שיווי משקל מסוג אחר, גרוע לא פחות.

"קנס" במיסוי אינו הפתרון הנכון

התמודדות עם מגרעות חוק שכר הבכירים באמצעות שימוש במערכת המס היא פסולה.

ראשית, ברמה העקרונית, זה אינו נכון ולא ראוי להשתמש במערכת המס כדי לפתור בעיה נקודתית בתחום אחר. שנית, הדרך הזו מבקשת לבטל עיוות אחד, אבל בה בעת, יוצרת עיוות חדש. אין הכרה בהוצאה לצורכי מס מעבר לרמה מסוימת של תיגמול בסקטור הפיננסי, ויש הכרה לאותם סכומים כאשר מדובר בתגמול בסקטור הריאלי. זה נשמע סביר? שלישית, כדאי לשאול מי משלם את מחיר אי ההכרה לצורכי מס. התשובה ברורה. בראש ובראשונה, אלה הם בעלי מניות המיעוט, שהרי החברה צריכה לשלם הרבה יותר מס בגין החריגה מהתקרה, מה שפוגע ברווח הנקי שלה אחרי מס, ומדובר כאן פוטנציאלית בהרבה מיליוני שקלים, סכום שיכול להיות משמעותי מאוד בחברות בסדר גודל בינוני וקטן.

הפתרון יכול לעבור לידי המוסדיים

החוק הזה נולד, איפוא, בחטא כפול, זה של הבנקאים וזה של הח"כים הפופוליסטים.

אז מה עושים עכשיו?

יש פתרון והוא לבטל את החוק ולהמשיך במתווה הרבה יותר סביר של תיקון 20, או לשנות את החוק.

כאשר חוקק חוק שכר הבכירים, פרסמתי מאמר גדול ב"גלובס" (24.3.2016) ובו הצבעתי על הרבה מן המגרעות של החוק, ובאותה נשימה חשבתי שבנסיבות שנוצרו הוא היה בלתי נמנע.

כתבתי שעדיף היה לו בית המחוקקים שלנו היה נותן זמן רב יותר לתיקון 20 להבשיל ולייצר מציאות חדשה. תיקון 20, להזכיר, הוא התיקון שקובע שדי ברוב מבין המיעוט של בעלי המניות כדי להתנגד לשכרו של מאן דהוא, או להבדיל - לעסקאות בעלי עניין. המיעוט של בעלי המניות ברוב גדול של המקרים מיוצג כיום על ידי המשקיעים המוסדיים. כוחם של אלה גדל מאוד בשנים האחרונות, ובמקביל התחזקה הגישה האקטיבית שלהם בנושא הזה ובנושאים אחרים. הכוח שלהם צפוי להמשיך ולגדול מתוקף הכספים הרבים שימשיכו לזרום אליהם. ביטול החוק יאפשר להם ליישר את הקו העקום הקיים כיום בין שכר הבכירים בתחום הריאלי לבין שכר הבכירים בתחום הפיננסי.

כך, אחרי ביטול החוק, מה שצריך לעשות היום זה ששכר הבכירים יוכרע על פי המתווה של תיקון 20 שחל על כל החברות הציבוריות, להבדיל מהחוק שחל רק על המגזר הפיננסי. לחילופין, ניתן להשאיר את החוק, לבטל את התקרה האבסולוטית, ועדיין לקבוע שהשכר המקסימלי לא יהיה יותר מפי 30 מן השכר הממוצע של העשירון התחתון של מקבלי השכר בחברה, במקום פי 35 מהשכר של העובד עם השכר הנמוך ביותר. זו גישה הרבה יותר מאוזנת.

אבל חשוב לזכור, אם המשקיעים המוסדיים ינהגו ביד קלה על ההדק וייעתרו לדרישות לשכר מוגזם, זו תהיה שוב רק שאלה של זמן עד ששכר הבכירים יזכה לחוק, שהפעם יהיה קיצוני יותר מהחוק הנוכחי ויקיף את כל החברות הבורסאיות, ולא רק הפיננסיות. מזה צריך להישמר.

ולבסוף, כמה מילים במישור היותר גבוה וכללי - כאמור, אין ספק שבמדינה קפיטליסטית יש לעודד מערכת שתתמרץ תיגמול על פי ביצועים, ובלבד שהיא תהיה בנויה כך שהיא לא תעודד עודף תיאבון ללקיחת סיכוני יתר. אבל בסופו של דבר, הכל שאלה של מינון ושל מידתיות. כותב שורות אלה סבור שהגענו בישראל למצב שבו תרבות הלקיחה חזקה מתרבות הנתינה והגיע הזמן לתקן זאת, הן מטעמים של סולידריות חברתית והן מטעמים של תועלת כלכלית למשק. 

הכותב הוא בעלי בית ההשקעות מיטב דש. אין לראות באמור המלצה או תחליף לשיקול דעתו העצמאי של הקורא, או הזמנה לבצע רכישה או השקעות ו/או פעולות או עסקאות כלשהן. במידע עלולות ליפול טעויות ועשויים לחול שינויי שוק