זה לא רק השכר, הבנקאים בורחים מאחריות

האם יש קשר בין פרישתם של מנהלי הבנקים, שעוזבים לאחרונה את תפקידם, לבין פסק הדין שניתן לאחרונה שעבר בפשרה עם בנק הפועלים?

כנראה שיש קשר הדוק, גם אם הנוגעים בדבר לא יודו בכך, ואולי אפילו לא מודעים לו באופן מלא.

לכאורה העזיבה של מנהלי הבנקים נוגעת לסיבות אישיות, "תחושת מיצוי", הרצון והצורך בהמשך קריירה, ויש אפילו הקושרים זאת לחוק הגבלת השכר של הבנקאים. כל הדברים האלה נכונים, אבל ביסודם עומד משהו עמוק יותר, אפל יותר, שנוגע לעתידם של מנהלים ודירקטורים בבנקים, ולמעשה לעתידה של המערכת הבנקאית כפי שאנו מכירים אותה, ולאחריותם של העומדים בראשה.

פסק דין שניתן לאחרונה, שמאשר פשרה תקדימית, חושף רק את קצה הקרחון של הטלטלה והסכנות האישיות הכרוכות היום בניהול בנקים. הפשרה, שניתן לה תוקף של פסק דין, חסכה למעשה מהמערכת את הניתוח העמוק, והביקורת המשפטית הנדרשת על שורה של החלטות ועל התנהלות של שנים, שלפי הטענות שבכתבי התביעה, היו נגועים בהענקת אשראי ללא בטוחות מספיקות לא רק בניגוד עניינים, אלא בהפרה ממש של חובות הזהירות והאמון של הדירקטורים ונושאי המשרה הבכירים בבנק הפועלים.

הדבר נכון כמובן, באופן עקרוני ובסיסי גם לגבי ההתנהלות של שאר הבנקים בישראל, שאינה שונה משמעותית.

הטענה שלא התלבנה ולכן לא התבררה, היתה שמעשיהם של הנתבעים, של נושאי המשרה הבכירים, סטו מהמותר ומוגן על פי כלל שיקול הדעת העסקי. טענה זאת רחבה הרבה יותר מטענת ניגוד העניינים, בה נמצאו חלק מהנתבעים בכל הנוגע למתן אשראי לדנקנר.

העובדה, שגם בפשרה, ובלי להודות בדבר, התגלתה נכונות לשלם 15 מיליון שקל לבנק, (שהם רק 10% מסכום התביעה), מגלה את גודלו של המחדל, ואת עומקה של הפרת האמונים בה מדובר. העובדה שאת רוב רובו של הסכום (ואולי את כולו, הדבר לא התברר עד תומו), ישלמו חברות הביטוח, רק מוסיף לקושי העתידי, שהרי כתוצאה ברורה יעלו פרמיות הביטוח של אחריות הדירקטורים והמנהלים, והעלויות יהיו שוב על הבנקים ובעקיפין, על הציבור.

אין גם ספק שבעתיד יעלו דרישות, מוצדקות, להטיל לפחות חלק מהעלות גם על האחראים עצמם, המנהלים והדירקטורים שקיבלו את ההחלטות.

מבט נוסף ברשימת האנשים שחויבו בהליך האחרון, מעלה את גודל המשבר. מדובר בדני דנקנר, יאיר סרוסי, אירית איזקסון, אפרת פלד וציון קינן, אם להזכיר את השמות הבולטים. אלה האנשים שהובילו את הבנק בכל מעשיו.

יותר מ-30 שנה חלפו מאז משבר מניות הבנקים הגדול של סוף שנות 80, ועדיין הדירקטורים והמנהלים לא מצליחים לממש את חובת האמון שלהם לבעלי המניות, שהם בעצם הציבור הרחב.

כלל שיקול הדעת העסקי לא יכול יותר להוות מקלט ומגן מפני הדרישה הציבורית, וגם המשפטית, לעמידה בחובות האמון, כלומר לשקול את טובת כלל בעלי העניין בבנק, שבמקרה שלנו זה הציבור הרחב.

מסתבר שהדירקטוריונים של הבנקים לא מצליחים לקיים את חובת הנאמנות הזאת, להשמיע ולתת ביטוי בקבלת ההחלטות בסדרי העדיפויות לאינטרסים ולעמדות של הציבור הרחב, ולא רק לאלה של בעלי ההון, הטייקונים, או השותפים העסקיים והחברים של נושאי המשרה.

הדבר נובע קודם כל מזהותם האישית של נושאי המשרה ומנגנון הבחירה שלהם וגם ממתכונת הפעולה שלהם, כאשר הם שבויים בפרדיגמה שגויה לגבי האינטרס אותו הם אמורים לשרת, והאופן בו הם יכולים לשרת אותו.

חברות ציבוריות בכלל, והבנקים בפרט, חייבים להכיר בהרחבה של חובת האמון למכלול של אינטרסים של בעלי עניין. האחריות התאגידית והאחריות החברתית של התאגידים הם לא רק כיסוי הישבן, אלא פעולה של ממש, שעיקרה קבלת מידע על הנעשה שם בחוץ, הבנת עומק של מכלול הציפיות והאינטרסים של כל בעלי העניין, שהם הציבור הרחב, והלקוח הקטן, כמו גם בעלי עסקים קטנים, ואזרחים מודאגים.

אחריות חברתית של תאגידים, היא חלק מחובת האמון של נושאי המשרה, ורק היא תבטיח גם ייצוג נאמן של בעלי המניות, וגם עמידה בחובות האמון, והימנעות מתביעות נגזרות ויצוגיות שבדרך. 

הכותב הוא מומחה למשפט ותקשורת ועוסק בממשל תאגידי, מחבר הספר "הפרת אמונים בתאגיד במשפט האזרחי והפלילי"