איזה מקום לבחור והאם להימנע משיוך פוליטי? מחקרים מגלים – להפגין זה מדעי

המחאה הנרחבת של יוצאי אתיופיה, שהוצתה בעקבות הריגתו של סלומון טקה, כבשה בשבועיים האחרונים את סדר היום הציבורי. התקשורת ודעת הקהל עסקו בכך שהאתיופים "כבר לא כל-כך נחמדים, אבל עדיין מאוד צודקים", בכלי רכב שהוצתו ובחתונה שהתעכבה. התווכחו אם סגירות הכבישים היו הכרחיות או לא, והאם בני הקהילה איבדו את התמיכה הציבורית כשהחזיקו "חצי מדינה" בפקקים.

אבל נדמה שהשאלה הגדולה והחשובה ביותר נותרה ללא מענה: עד כמה ההפגנה הזו - שהוגדרה כאירוע מכונן ביחסים שבין החברה הישראלית לקהילה האתיופית - הייתה אפקטיבית. כלומר, האם היא באמת תסייע בהפחתת האלימות המשטרתית כלפי יוצאי אתיופיה, ותגרום לכך שהיחס שהם יקבלו בחברה הישראלית יהיה שוויוני יותר.

כדי להתמודד עם השאלה הזו, צריך לנסות להבין מהי בעצם מחאה יעילה? האם זה בכלל משנה מה חושב הציבור על התפרצויות הזעם והמעצרים או שאנחנו נותנים קרדיט גדול מדי לאהדת הקהל במאבקים ציבוריים, ולמעשה קונצנזוס לא חיוני להשגת תוצאות? ומה עם כמות האנשים? האם מאסה של מפגינים הכרחית כדי להפעיל לחץ על השלטון או שמדובר בדיון שנוח לעסוק בו ולייצר סביבו כותרות, אך למעשה אין לו משמעות רבה?

ארגונים חברתיים מקדישים כיום מחשבה לכל פרט במאבקים ציבוריים שהם מנהלים. המקום, הזמן, זהות הדוברים ומיקום השלטים במרחב. יש אפילו מי שמקצים לכך משרות ייעודיות. גם חוקרים באקדמיה מנסים לקבוע כללי אצבע שלפיהם ניתן להעריך אם מחאה תהווה את יריית הפתיחה בדרך ליצירת שינוי אמיתי או תיזכר רק כאנקדוטה. אלה הממצאים העיקרים שעולים מניתוח הניסיון המצטבר שלהם.

בחירת המקום:
חיים או מוות בכיכר רבין

בין שמדובר בהתארגנות ספונטנית שלא קיבלה את אישור המשטרה ובין שמדובר בהפגנות מסודרות, לבחירת המקום יש חשיבות סמלית בהעברת המסר. ההפגנות נגד השחיתות השלטונית שהתקיימו מול ביתו של היועץ המשפטי לממשלה בפתח תקווה, הפגנות מתווה הגז מול בתי השרים הנוגעים בדבר, או הפגנתם של הדרוזים יחד עם ועדת המעקב של ערביי ישראל בכיכר רבין נגד חוק הלאום - בכל המקרים האלה המיקום לא נבחר במקרה. יש כמובן קשר גם למספר המפגינים, אבל הבחירה במיקום היא בוודאי לא עניין טכני גרידא.

"בחירת המקום מסמנת מי נגד מי", אומרת אלה ידעיה, מנהלת תחום דמוקרטיה בשתיל - הקרן החדשה, "את מי אני מציב מולי כדי לקבל תשובות - היוצרים מול דירקטוריון מפעל הפיס. ‘באים לבנקאים’ מול הבתים של מנכ"לי הבנקים. יש לה גם משמעות סימבולית. כשהדרוזים באו לכיכר רבין כדי להפגין נגד חוק הלאום, הם בחרו להגיע למקום שמסמל את מרכז הישראליות, ולא להישאר בפינה".

ואכן, אין כמעט מי שלא מזכיר בהקשר זה את כיכר רבין. לא בהכרח לטובה. "כיכר רבין נתפסת בתור רגע השיא", אומרת ספיר סלוצקר, מנהלת מוקד חופש מחאה באגודה לזכויות האזרח, "ההפגנות הגדולות מתנקזות אליה, כדי להציג עוצמה כמותית. אבל הן בעצם באות לשם כדי למות. עבור הרבה מאבקים כיכר רבין הוא אות הסיום. לרוב אין אחרי זה המשכיות".

 ההפגנות בעקבות הריגתו של סלמון טקה /צילום: שלומי יוסף

ועדיין שואפים להגיע לשם.
"לא תמיד. הלהט"בים רצו את הכיכר כדי להראות תמיכה ציבורית רחבה למאבק שלהם בחוק הפונדקאות, ובאמת הגיעו 80 אלף איש. הם ידעו שיצליחו, כי הם קבוצה חזקה. אין משפחה שאין בה להט"ב. האתיופים עדיין לא במקום הזה. הם מתקשים לגייס את המעגלים הרחבים האלה, כי אנשים לא באים לתמוך בקבוצה שהם בקושי מתערים איתה ושומעים עליה בעיקר בחדשות".

גם אלון-לי גרין, המנהל הארצי של תנועת "עומדים ביחד", מסתייג מכיכר רבין. "יש בה סימבוליות בעייתית, של משהו ישן וממלכתי, ולא בועט וצעיר. והיא גם מזוהה עם ציבור ספציפי".

תגיד שמאלנים.
"זה אפילו לא כל השמאלנים. רק השמאלנים התל-אביביים. ואם השמאל רוצה ללכת לכיוון יותר עממי ופחות בועתי, הוא צריך לוותר על כיכר רבין כיעד להפגנות. מה גם שהפגנה שם תמיד מייצרת תחרות מיותרת בינה לבין הפגנות אחרות סביב השאלה מי מילא יותר את הכיכר".

זה כמו להגיע לקיסריה.
"אפשר לומר. הפגנה היא מפגן של כוח ועוצמה, ולכן יש משמעות גדולה לשאלה מה האימג’ שנשאר ממנה. איזו תמונה התקשורת תיקח. לחשוב על תמונה זה בעצם לחשוב על לוקיישן. פעם הייתי מציג את עצמי כארכיטקט של הפגנות. הפקתי את ההפגנות של המחאה החברתית בקיץ 2011, ובעיניי התמונה הכי חזקה משם היא הפגנת ה-300 אלף ברחוב קפלן, על רקע מגדלי עזריאלי, כשנהר מטורף של אנשים ממלא את הרחוב.

"קיבלנו את ההשראה ממרטין לותר קינג שדיבר על רקע נהר זורם של אנשים מאחוריו, ולזה חתרנו גם שם. ממש שרטטנו לעצמנו איפה יהיו הרמקולים ואיפה הבמה. דווקא את ההפגנה בכיכר המדינה, שנחשבה לגדולה בהיסטוריה של ישראל, לא אהבתי. המיקום לא שידר עוצמה".

 אלון לי גרין / צילום: הגר שפירא

מול הכיכרות והמרחבים הציבורים עומדות ההפגנות בסביבת בתים פרטיים. המפורסמת בהן בשנים האחרונות היא זו שמתקיימת מול ביתו של היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט. אומנם ההפגנות הללו הועברו לכיכר גורן, המרוחקת כמה מאות מטרים מהבית, אבל עו"ד סיגלית וקסלר, ממארגנות ההפגנה, מספרת ש"בכל מוצ"ש ב-21:20 אנחנו צועדים לכניסה לרחוב מייזנר, 80 מטר מהבית של היועץ, ומשמיעים פרשת השבוע, כמה שירים וסיסמאות. מנדלבליט צריך לדעת שאנחנו עדיין פה. לא מאיימים ולא מקללים, אבל פוקחים עין אחרי ההחלטות שלו, כבר 136 שבועות".

אור-לי ברלב, מובילת המאבק במתווה הגז, מאמינה גם היא בנוכחות מהסוג הזה. "היא גורמת לשרים להרגיש את הציבור, ולא רק את בעלי ההון שיושבים להם קרוב לאוזן", היא מסבירה. "כששטייניץ קם בבוקר ושומע אותנו מאחלים לו בוקר טוב במגפון, הוא מבין שגם אנחנו כאן. אחרת, זה רחוק מהם. אז קצת לא נוח להם ולא נעים מהשכנים, זה חלק מהעניין - ההפגנות האלה מעמתות אותם עם המציאות ומאלצות אותם לתת דין וחשבון.

"ב-2013, במאבק נגד יצוא הגז, הגענו להישגים עצומים עם ההפגנות מול הבתים, ובלי הרבה תקשורת. גם התזמון כמובן חשוב. הפגנה אפקטיבית כשהיא נעשית בזמן הנכון. הציבור צריך להכיר את הנושא, באמצעות עבודה ברשתות ובתקשורת, ולהרגיש את ההתקוממות בתוכו. ואז, בעיתוי הנכון, גם אירוע אחד יכול להיות מאוד עוצמתי".

התקשורת: 
לא תמיד בונה, אבל יכולה לחסל

תקשורת היא תנאי הכרחי, אבל לא מספיק. ההנחה הרווחת אומרת: הפגנת ולא סוקרת, כאילו לא הפגנת. אבל מתברר שהעניין מורכב יותר. מיכל סלע, מנהלת המרכז לשינוי מדיניות בשתיל: "בסוף, התקשורת היא זו שמדרבנת את השלטון לפעול, וכדי שהיא תגיע, צריך שתהיה כמות מספקת של מפגינים ובלגן, וכמובן מקום נוח ומרכזי. במוצ"ש יותר קל להכניס תמונה לעיתון, בעיקר אם היה סוף שבוע ללא אירועים, שזה גם שיקול. אבל כדי שיונית לוי תפתח שידור בכיכר רבין, צריך לעבוד קשה על רשימת נואמים אטרקטיבית והשגת מסה קריטית של אנשים. זה קורה כשמצליחים לנגן על הרגש או כשהציבור מרגיש שמרחף מעליו איום משמעותי".

התקשורת לא נתפסת אצל האקטיביסטים כחרוצה במיוחד. "צריך ליידע את התקשורת כל הזמן ולהעביר לה חומרים מההפגנה, כי לא כולם שולחים תמיד כתב לשטח", אומרת ברלב. "מגבים את זה בעבודה ברשתות החברתיות - שידורים חיים מההפגנות ואספקת מידע שמבוסס על עובדות. לא להסתפק באמירות כלליות אלא לנהל מאבק ממוסמך. הבאנו לעיתונאים ציטוטים מחברות הגז, מדוחות לבורסה, הרעיון הוא להנגיש לציבור נושאים כלכליים שהממסד בכוונה בוחר לסבך".

מנכ"ל הקרן החדשה, מיקי גיצין, סבור דווקא ש"כולנו נותנים קרדיט גדול מדי לסיקור התקשורתי. גם אני נפלתי בזה כשראיתי שאני מתרגש מהכותרות שעשו ההפגנות נגד הדרת נשים בבית שמש יותר מאשר מהוועדה הבין-משרדית שקמה כדי לטפל בנושא. הסיקור משקף את האדרנלין והקתרזיס שאחרי - הוא תנאי הכרחי, אבל לא מספיק.

"הייתי אומר שיותר משהתקשורת יכולה לבנות הפגנה, היא יכולה לחסל אותה באמצעות כותרות שעושות לה דה לגיטימציה, כמו הכותרת ‘אנרכיה’ שקיבלה הפגנת האתיופים בעיתונים. הדרך הטובה ביותר של הממסד להתמודד עם מחאה היא לייצר מנגנון מטורף של דיסאינפורמציה נגד המפגינים כדי להסיט את הדיון למקום אחר, וליצור מצב שבו תצטרך להוכיח שאין לך אחות. זה קורה גם בחו"ל, והדרך להילחם בזה היא באמצעות מסר אחד ממוקד. ראו את זה יפה במחאת הלהט"בים, שלא משנה מה אמרו עליהם - הם דיברו בכל הפגנה ובכל מקום על הרצון בשוויון".

וידעיה מוסיפה: "יש הרבה עבודה על המסגור של האירוע - איזה מסר יעבור מההפגנה, מה הנרטיב. לפעמים המסר שמצית את האש הוא סיפור אישי, כמו שקרה בהפגנת האתיופים, ולפעמים זו הצעת חוק שנופלת (הפונדקאות לזוגות גאים) או מקודמת (חוק הלאום). אבל זה תמיד אירוע אקטואלי שמעורר תגובת דיכוי אצל ציבור רחב.

"בהפגנה על חוק הלאום, במסגרת הקרב על הנרטיב, הממשלה הדגישה את הנפת דגלי פלסטין בהפגנה, למרות שהיו הרבה יותר דגלי ישראל. היא ניסתה לעשות את זה גם עם איימן עודה שנאם בהפגנה נגד חוק החסינות זמן קצר אחרי הבחירות, אבל אז זה כבר פחות הצליח לה".

 הפגנה בישראל / צילום: רויטרס Amir Cohen

זיהוי פוליטי: 
המוקש הגדול או הפתרון היחיד

זיהוי פוליטי, מתברר, הוא מכשול די גדול. בעקבות הפגנת האתיופים העלה העתידן ד"ר רועי צזנה פוסט בפייסבוק שתמצת כמה מהמחקרים שנעשו בארה"ב בנוגע להפגנות. אחת המסקנות מאותם מחקרים הייתה שהפגנות ענק הן הדרך הטובה ביותר ליצור שינוי, ולכן כדאי לצרף כמה שיותר אנשים להפגנה, גם אם הם לא מקרב השותפים הטבעיים של אותה קהילה. איך עושים את זה? מדגישים את הפטריוטיות של המפגינים ואת רצונם לשתף פעולה עם כל גורם שיביע נכונות להירתם לתיקון עוול, באופן שיתרום לחברה כולה.

גם בזירה הישראלית הזיהוי הפוליטי נחשב בעייתי, כפי שמציינת וקסלר ממחאת פתח תקווה: "חשוב לי מאוד שלא יהיה זיהוי מפלגתי לא בגלל מה שנתניהו ינסה לעשות מזה - הוא לא מעניין אותי ולא לגיטימי בעיניי - אלא כי המסר שלנו הוא ששחיתות נמצאת בכל מקום, גם בשמאל וגם בימין, ויש אצלנו מפגינים מכל הצדדים. אני שייכת לקבוצה של אנשי ימין, מני נפתלי שהפגין איתנו הוא איש ליכוד, ויש גם מהציונות הדתית".

הנה, בכל זאת את מדגישה את החלק הימני.

"בגלל שאם נהיה מזוהים עם צד אחד, ולא בצדק, זה ימנע מאחרים להשתתף בהפגנות, וחבל. הכוח שלנו הוא במיקוד של המסר ובהתמדה".

מיכל שוקרון, לשעבר אחראית על מחאה יצירתית במגמה ירוקה, מעבירה היום הכשרות בנושא, ומספרת על הניסיון שלה: "התאמצנו להיראות לאומיים, כי אין סיבה שלנושאים כמו זיהום אוויר או גז טבעי לא יתחברו אנשים מכל הקשת הפוליטית. וכשאת מארגנת הפגנה ופתאום מגיעה קבוצה של מרצ או של מאבק סוציאליסטי ונדחפת קדימה, זה מאוד מכעיס. את לא רוצה שהמאבק יצטייר כשמאלני, כמו שאת לא רוצה ששלט עם המילה זונות יופיע מקדימה, וגם זה קרה לי".

 הפגנה בישראל / צילום: רויטרס Amir Cohen

אז את ניגשת אליהם וצועקת שילכו אחורה?
"עם האנרגיות של ההפגנה, זה יותר שואגת. התפקיד שלי הוא לנהל את איך שההפגנה תיראה בסוף. אני מאוד מקפידה לתכנן מה השילוט שיוצב קדימה ויצטלם בתקשורת. מי האנשים שיחזיקו אותו, כי הם צריכים להיות אנשים שאני סומכת עליהם. אני ממש משרטטת סקיצה של האירוע. כמובן שתמיד יהיו דברים שייצאו משליטה, זו בכל זאת הפגנה, אבל הכוונה היא לדייק את המסר עד כמה שניתן".

לא במקרה הזכירה שוקרון את הטרמפ שתפסה מפלגה כמו מרצ על ההפגנות שיזמה מגמה ירוקה. מפלגות, עד כמה שזה נשמע מפתיע, כבר לא מפיקות הפגנות ועצרות כמו פעם. בהרבה מקרים האופוזיציה לא מצליחה להסכים על מסר משותף, וההפגנה במוזיאון ת"א נגד חוק החסינות שהובילה לאחרונה כחול לבן היא בבחינת היוצא מן הכלל.

"מכל מיני סיבות - ביניהן חוק מימון מפלגות והיעדר התשתיות שהיו פעם, כמו סניפים פעילים - למפלגות אין היום יכולת כלכלית להרים הפגנה", אומר גיצין. "דווקא לארגונים יש, לא פעם בזכות תמיכה שלנו".

הימין הפך את עצם קבלת העזרה מהקרן החדשה, בין שבמימון ארגון חברתי או בסיוע בהפגנה, ללא לגיטימית ומזוהה פוליטית.

"אין סוגיה חברתית משמעותית שקשורה לשוויון חברתי, שהקרן לא קשורה אליה. לנשים וללהט"בים הטענה הזו לא הפריעה. דווקא הנכים נבהלו מהאזכור הזה, כשבמקרה שלהם הוא אפילו לא היה נכון. הם פחות מנוסים ויותר נתונים למניפולציה ולכן זה פעל עליהם. אפשר לומר שזיהוי פוליטי תלוי בביטחון העצמי של הקבוצה המפגינה. ככל שהיא יותר מוחלשת, כך היא תחשוש ממנו יותר".

פרופ’ דני גוטוויין מהחוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה חולק על הטענה הזו: "לקבוצות המוחלשות אין בעיה להזדהות עם מפלגות כמו הליכוד או עם ש"ס. יש להן בעיה להזדהות עם קבוצות שמערערות על הסדר. את מה שגיצין רואה כמצב נתון, אני רואה כלב הבעיה. הבעיה עם ההפגנות בישראל היא דווקא שהן לא מחוברות לפוליטיקה, ולכן רובן גם נכשלות".

המארגנים שלהן חוששים שזיהוי פוליטי יבריח אנשים.

"התכחשות למפלגה שבאה להפגין זה השירות הכי טוב שאפשר לעשות עבור השלטון הניאו-ליברלי הישראלי. נוח לו שהפגנה מתקיימת סביב תיקון עוול נקודתי, ושהיא מנוהלת על-ידי ארגון או קבוצה שעוסקים בנושא אחד ולא על-ידי מפלגה שנפרסת על פני קשת של נושאים.

"מחאת ההורים בנוגע לפעוטונים קמה כי המדינה לא משקיעה בגילאים האלה. אבל הם לא אתגרו את השיטה, והסתפקו בדרישה לתקן את הבעיה שמפריעה להם, כאילו זה מחדל בודד או טעות. זו לא טעות, זו מדיניות שלמה של תת-תקצוב. מרבית ההפגנות על הרצף הכלכלי-חברתי לא מאתגרות את הסדר החברתי הקיים, אלא שואפות להסדר בתוכו, ולכן הן נכשלות. אנשים מפגינים על מצוקות, ולא על פתרונות רחבי-היקף".

 מחאה חברתית/ צילום: רויטרס NIR-ELIAS

והפתרון הוא ללכת לפוליטיקה.

"בוודאי. חלק מהבעיה זה שחיקת האלטרנטיבות, ואת השינוי יכולה לעשות רק הפוליטיקה, ואין פוליטי שאינו מפלגתי. מפלגות חייבות לבוא להפגנות, כי רק מפלגות יכולות לקדם באמת שינוי מדיניות, ונוכחות שלהן בשטח גם מביאה אליהן מצביעים פוטנציאליים שהנושא חשוב להם. הפגנות הנכים אולי מצטלמות יפה, אבל הן בדרך כלל לא אפקטיביות. מי שצריך להוביל אותן הן מפלגות השמאל וארגוני עובדים. זה לא נכון שההפגנות רלוונטיות לכל קצוות הקשת, כי לא יבואו אנשים שנהנים מהמדיניות הנוכחית. אם שלטון הימין מטפח תקציבית את ילדי החינוך הדתי ואת ההתנחלויות, אז אין להם מה לצאת להפגין".

כמות המפגינים:
קבוצה היא קונספירציה, היחיד הוא גיבור

מספר המפגינים הוא נושא שעולה לדיון בתקשורת כמעט אחרי כל הפגנה גדולה, בעיקר על רקע הוויכוחים הנצחיים בין מארגני ההפגנה למשטרה סביב השאלה כמה באמת היו שם. ההנחה הגלומה בוויכוח הזה היא שיותר אנשים מייצרים בהכרח יותר לחץ ומוכיחים שהרוב איתנו, והרוב כידוע קובע. אבל האם זה באמת ויכוח הכרחי?

"הממשלה תמיד תרצה לבודד את המפגינים ולהראות שמדובר בקבוצה קטנה, ולכן חשוב להראות שיש עוד קהלים שהנושא רלוונטי עבורם, וגם אם הם לא נמצאים ספציפית בקבוצה הנפגעת, ההשלכות יגיעו גם אליהם", אומרת על כך ידעיה. "זה היה חזק בהתגייסות של תושבי דרום ת"א, שניצבו לצד מבקשי המקלט בהפגנה נגד הגירוש, כי הבינו שהג’נטריפיקציה עושה גם אותם מועמדים לגירוש".

נקודה נוספת שהיא מציינת בהקשר זה נוגעת לכך ש"ככל שמפגין ציבור יותר רחב, רמת האלימות שמרשה לעצמה המשטרה להפגין יורדת. זה נכון בהפגנות של ערבים, שם צירוף יהודים מקטין מאוד את האלימות, ורלוונטי גם אצל יוצאי אתיופיה".

"תמיד טוב לייצר מרחב שותפויות", מסכים גיצין, "גם אם מבחינת אותו ציבור יש לכך 'מחיר' של זיהוי שמאלני, כמו שקרה כשהשותפות היהודית ערבית של ‘עומדים ביחד’ עמדה לצד האתיופים. מרחבי הסולידריות האלה עוזרים: אם הנשים הערביות היו נשארות לבד במאבקן באלימות נגד נשים, הן לא היו מצליחות לייצר אותו סדר יום כמו אחרי ההצטרפות של איימן עודה, ארגוני חברה ערבית ונשים יהודיות. כמובן שגם מכאן יש עוד דרך לעבור עד לשינוי המדיניות. ראיתי הפגנות של אלפים שלא שינו כלום והפגנות של קבוצות קטנות שעשו שינוי".

אז מתי המספר חשוב ומתי פחות? נראה שהרבה תלוי במסר הספציפי. "למעשה שנתפס קיצוני על-ידי הקבוצה, מספיק אדם אחד", אומרת שוקרון. "במחאת העובדות הסוציאליות, למשל, הועלתה האפשרות לקרוע את התעודה של התואר, כדי להתריס שהן מרוויחות שכר מינימום ומה שווה התעודה הזו. הן קיימו על זה דיונים והחליטו שזו פעולה אלימה מדי כקבוצה. פעם צעקתי על נתניהו, כשקיבל את יקיר העיר חיפה, בזמן שהורה להשאיר מפעל מזהם פעיל. הגענו למקום כקבוצה, אבל הוציאו את כולם מלבדי. בסוף יצא בתקשורת שאישה התפרצה מול נתניהו וזה עשה אפילו יותר רושם. כי קבוצה מצטיירת לעיתים כהתארגנות קונספירטיבית בעוד אדם בודד נתפס כגיבור. גם אורנה פרץ ששאלה את נתניהו למה אין בית חולים בקריית שמונה הצליחה להעביר את המסר דווקא כי הייתה לבד".

מנגד, להמון חסר שם יש עוצמה משלו. "במחאות ביפן הם מתעקשים שאין דובר ואין מנהיגות", מספרת סלוצקר, "זה לא אומר שאין אנשים יותר בולטים, אבל כשיש אדם בולט, קל יותר להכפיש אותו או להפוך אותו לחלק מהשלטון".

לאתיופים אין פנים.

"אצל האתיופים הפנים הם של סלומון טקה, ואפשר להבין למה הם מעדיפים לקדם רעיון ולא אנשים ספציפיים. קל להשאיר את הדיון סביב ‘האתיופי הטוב’, והם רוצים, ובצדק, שהוא ייסוב סביב הקהילה כולה".

המשמעות שמייצרת מחאה שיש לה מנהיגות באה לידי ביטוי במחאת 2011, כשדפני ליף, איציק שמולי וסתיו שפיר סיפקו הרבה כותרות, לא רק בזכות העשייה, אלא גם בזכות הסכסוכים הפנימיים ביניהם.

ד"ר אלישבע סדן מביה"ס לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית מציינת ש"להפגנה אפקטיבית צריכה להיות מטרה - מה רוצים להשיג במונחים ממשיים. ובשביל שתהיה כזו, צריך מנהיגות וניהול טוב, וזה לא בהכרח אותו הדבר. מנהיגי ההפגנה צריכים להיות אנשים שאפשר להזדהות איתם ולהבין את המסר שלהם, אבל אלה לא בהכרח האנשים שיודעים לנהל.

"אצל יוצאי אתיופיה אין מנהיגות, לפחות בינתיים, אבל היה משהו חזק וספונטני שהתפרץ בעוצמה, לא מנוהל ולא ממש מונהג. הזעם הזה נתן להם את הספוט שהם צריכים, כמו שהיה בזמנו לפנתרים השחורים. הוא טוב לפעם אחת, לא נכון לחזור עליו שוב. מכאן הם צריכים לדרוש פגישות עם מקבלי החלטות ולעבוד על תוכנית פעולה עם השר לביטחון פנים, כמו שהנכים אמרו בזמנו - לא עושים דברים בלעדינו. זה צריך להיות גם המסר שלהם".

בסוף, הרבה מתנקז לרמת הארגון. "למציאות יש חוקים משלה, ותמיד יהיו הפתעות", אומרת ידעיה, "ועדיין כדאי שמנהיגי ההפגנה, מי שכותב את האיוונט בפייסבוק ומי שפועל מול התקשורת, יסתנכרנו על המסרים. שלא יישארו רק ברמת האווירה, אלא יעבירו משהו מדויק: מה באמת המטרה, אם לגייס תמיכה ציבורית - אז מאיזה ציבור, נגד מי בדיוק מוחים - במקרה של האתיופים, האם נגד השוטר שירה או נגד הממשלה? - ומה אנחנו רוצים שיקרה. לצד דרישות נגטיביות כמו חקירת הירי בטקה, כדאי להציב גם דרישות פוזיטיביות כמו, שכל אדם יוכל ללכת ברחוב בלי לזכות ביחס מבזה. אם המחאה תישאר ברמת הכעס זה יהיה מאוד מייאש. תמיד כדאי להציג אלטרנטיבה".

וסלע מוסיפה: "אף אחד לא חושב שאפשר לפתור בעיה רק דרך הפגנות, אבל כשהן אפקטיביות, הן יוצרות שינוי איטי בתודעה, ומכאן קל יותר לדבר על שינוי המדיניות".

אהדה ציבורית מול הפעלת אלימות:
אל תחכו לחיבוק

אז זיהוי פוליטי עלול לפגוע באהדה הציבורית, אבל כמה היא בכלל חיונית למאבק? המחשבה הטבעית היא שזה פרמטר הכרחי, אבל יריב מוהר, דוקטורנט לסוציולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון, שחוקר פיצולים ומתחים פנימיים במחאות, מערער על ההנחה הזו, וגורס כי אין קשר בין תמיכה ציבורית להצלחת המאבק במובנים של שינוי המדיניות, אלא אם כן מדובר בנושאים שמוגדרים כנושאי ליבה.

"אהדה ציבורית זה עניין טריקי", הוא מפרט, "יש לה השפעה רק כשמדובר בנושאי הליבה של אותה חברה. בישראל הליבה היא הסוגיה המדינית-ביטחונית וקצת ענייני דת ומדינה. שיטור יתר נגד אתיופים הוא לא נושא ליבה, ולכן לא תלוי במידת התמיכה הציבורית.

"ויותר מזה, מחקרים מראים ששיבוש הסדר הציבורי יעיל יותר אצל קבוצות קטנות ומודרות עם מעט כוח פוליטי, שסובלות מסטריאוטיפים ומגזענות. דווקא אצלן היכולת להשפיע באמצעות כלים מיינסטרימיים נמוכה, ואילו היכולת שלהן להשפיע באמצעות איום על השלטון גבוהה, ולא משנה מה מידת האהדה הציבורית שלהן".

אז כל האמירות על איך היינו בעד האתיופים, אבל הם איבדו אותנו עם האלימות והפקקים, לא באמת צריכות להטריד אותם?

"לשים בקטגוריה אחת אלימות וחסימת כבישים זה לא נכון ולא הוגן. זריקת בלטה על שוטר זו חציית קו אדום, התייבשות בפקק כשאנשים נותנים מים אחד לשני לא צריכה לעורר כזו דה-לגיטימציה. אגב, דווקא אלימות ‘בקטנה’ מזיקה למפגינים ונותנת לגיטימציה לממשל לפעול נגדם, בזמן שאלימות גדולה מובילה לפחד ומשתלמת יותר. אלמלא האלימות באינתיפאדה הראשונה, לא היינו מגיעים להסכמי אוסלו, אבל זו כבר סוגיה אחרת (לא מדובר במחאה של אזרחים). ברור שמחאות יותר מאופקות ו’נחמדות’ יובילו לתמיכה ציבורית רחבה יותר, אבל תמיכה ציבורית לא מבטיחה שינוי מדיניות".

תסביר.

"קחי את ההפגנות למען העלאת קצבת הנכות, למשל. אני מהמר שרוב הציבור בעד העלאת הקצבה, בטח לפני שהנכים יצאו למחאות ‘לא נחמדות’. האם זה היתרגם לשינוי מדיניות? נאדה. מעטים האנשים שמצביעים לפי עמדת המפלגה ביחס לגובה קצבת הנכות או יענישו מפלגה שהתאימה להם בסוגיות הליבה, רק בגלל שלא תמכה בהעלאת הקצבה. יש מדינות שהממשל בהן קשוב לרחשי הציבור ועשוי להקשיב למפגינים, בעיקר כשמדובר במספרים גדולים. בישראל של השנים האחרונות זה לא קורה".

איזה שילוב עובד?
"בקבוצות שוליים יש בדרך כלל פלג רדיקלי ופלג יותר מיינסטרימי שעמו הממסד המבוהל מעדיף לדבר ולסגור דברים. במונחים של סמי שלום שיטרית - הרדיקלים מנענעים את העץ והמתונים קוטפים את הפירות. השילוב הזה של מלקולם איקס ומרטין לותר קינג עובד טוב".

שיטת השוטר הטוב והשוטר הרע?

"לא תמיד יש קשר בין הקבוצות האלה, וכשאין, זה טוב כי אחרת זה נראה כמו קונספירציה. ובכל מקרה, אין נוסחת זהב שבטוח מצליחה. רוב המחאות לא מצליחות או מצליחות חלקית - כשעיקר התרומה שלהן היא לתהליכים לטווח ארוך ולמודעות".

גם סלוצקר לא חושבת ש"האתיופים צריכים לשמור על נימוס ומסרים מכובסים כדי לזכות באהדה. גם המאבקים על זכויות הקהילה הגאה לא היו פעם פופולריים. אם הלהט"בים היו מחכים שיחבקו אותם, הם לא היו במקום שבו הם היום. מי שתמך באתיופים קודם, יתמוך בהם גם עכשיו. מי שלא, יצטרף רק אחרי שדעת הקהל תשתנה, תמיד יש גם כאלה".

מהניסיון שלך, אלימות יוצרת לחץ או מרתיעה?

"אירועי מחאה של אתיופים שכללו מעגלי שיח, נרות ופעילות יצירתית, לא דווחו בכלי התקשורת. הם טובים בעיקר כדי לגבש את הקהילה ולהכין עתודה להמשך המאבק. שריפת הרכב הביאה להם סיקור שהם לא הגיעו אליו במשך שנים. כרגע ההתארגנות העממית הספונטנית משרתת אותם יותר מאוטובוס עם בלונים".

 מיכל סלע/ צילום: אור קפלן

סלע: "יש גם משמעות לזהות העצורים. כשלדפני ליף, מנהיגת המחאה ב-2011, נשברה היד במהלך מעצר, זה עבד נגד המשטרה, כי דפני היא דמות אהודה ומקובלת, שלא מזוהה עם אלימות". ושוקרון מוסיפה: "אף אחד מאיתנו לא רוצה להיכנס לעיתון בגלל עצורים - זה לא מייצג אותנו ואנשים נרתעים מזה. אנשים לא יבואו לתמוך בנו אם הדימוי שיצטייר הוא של הפגנה אלימה. זה יפחיד אותם. התשובה היא אקטיביזם יצירתי, כמו שעשינו, למשל, במיזם הפודלים של תשובה".