שלשום הודיעה חברת הכנסת שלי יחימוביץ' כי היא לוקחת פסק זמן מהפוליטיקה בטענה כי מיצתה. אני לא יודעת האם מיצתה או מוצתה, ועד כמה החלטתה קשורה או לא קשורה למי שנבחר לעמוד זה לא מכבר בראש מפלגת העבודה, אבל ככלל, טענת המיצוי היא מההסברים הכי פחות מוצלחים לעזיבה של תפקיד, הגם שהיא כי נפוצה.
דבקה סוערת
מדוע? קודם כל כי רוב האנשים שטוענים כי מיצו לא אומרים את האמת, ולכן אף אחד לא מאמין להם, גם כשהטענה נכונה. "מיציתי" זו כמעט תמיד מכבסת מילים ל"פיטרו אותי", כנ"ל שאר ההסברים הבלתי אמינים שאנשים מנסים למכור למראיינים, ובניהם "שינויים ארגוניים" או "החלטה משותפת" (אם החלטת מיוזמתך לעזוב מה זה משנה אם המעסיק חתך ורידים מצער, או פצח בדבקה סוערת מרוב שמחה?).
זו הסיבה שעדיף להגיד בפשטות "פיטרו אותי", ולספק הסבר שלוקח אחריות על השתלשלות הדברים, למעט אם מדובר במפוטר סדרתי שאין לו ברירה אלא להפעיל מכונת כביסה. מעסיקים (ובוחרים) מעריכים ומעדיפים אנשים שיודעים להודות בכישלונות, על פני המתהדרים רק בהצלחות, שאמינותם בהגדרה נמוכה יותר. יתרה מכך, מראיינים לא מצפים לשמוע "פיטרו אותי", הודאה שבעקבותיה הם יקנו כמעט כל שקר שתנסו לדחוף להם, או סיפור גבורה.
שנית, גם כאשר ברור כי לא מדובר בפיטורים טענת המיצוי מאד לא מומלצת, וזאת משום שכמעט בלתי אפשרי לבנות סביבה נרטיב חיובי. אסוציאטיבית היא כמעט תמיד מתחברת לכישלון, ולראייה גם במקרה של יחימוביץ', הודעתה הקצרה נחתמת בסיכום הרזומה שלה בכנסת ישראל, שחלילה לא נחשוד כי היא עוזבת עקב חוסר הצלחה ("69 חוקים שיזמתי נכנסו לספר החוקים אבל סיכלתי יותר מזימות רשע. פעמיים יו"ר אופוזיציה. יו"ר העבודה. יו"ר הוועדה לביקורת המדינה ויו"ר ועדת המשנה החסויה שלה לענייני בטחון. יו"ר ועדת האתיקה. יו"ר הוועדה לזכויות הילד. 4 פעמים סירוב להיות שרה בכירה בממשלת נתניהו").
בקרוב דוד יתחיל ללכת
ומה עם מי שבאמת עוזב כי מיצה את התפקיד? קודם כל, צניעות. גם אם עזבתם עקב מיצוי עדיף להגיד "אני מקווה שזו לא טעות לעזוב לפני שמצאתי אלטרנטיבה", רק אל תתחסדו ("אני עובד נאמן, לא מחפש עבודה מתוך מקום עבודה"), אף אחד לא קונה את זה.
שנית, והכי חשוב, אל תטילו דופי בסביבה. אנשי ה"מיציתי" אוהבים להסביר שהבעיה לא אצלם (הבוס לא בסדר, החברה דורכת במקום, התרבות הארגונית לא מאפשרת, הבטיחו להם ולא קיימו), שהם נקלעו לסיטואציה שלא מאפשרת להמשיך במסע ההצלחות והם נאלצים לעזוב מחוסר ברירה, בדיוק כפי שעשתה יחימוביץ' בהודעתה ("עייפתי מהעונה הפוליטית הממושכת מדי, שהפכה להיות רעילה"). כמותם, גם יחימוביץ' לא לוקחת אחריות למצב העגום שאליו נקלעה מפלגת העבודה, מעדיפה להתמקד בסיכול מזימות רשע, אם כי לזכותה יאמר כי בניגוד לשאר האופורטוניסטים, היא לא נוטשת למפלגה אחרת ומתחייבת להישאר נאמנה לערכי העבודה, להמשיך לתמוך בה מבחוץ, ובעומד בראשה.
אז נכון שטענת המיצוי של יחימוביץ' עדיפה לאין ערוך על ההסבר התמוה שנתן בשעתו גדעון סער לפרישתו מהחיים הפוליטיים ("בקרוב דוד יתחיל ללכת, ואני רוצה להיות לצדו כשהוא מתחיל ללכת, יד ביד"), אם כי גם היא דחפה להודעתה את בנה ("ומי שהכריע את הכף היה הבן שלי עם המשפט"), אבל לא בהרבה. מדוע? כי קשה לצאת טוב עם טענת המיצוי, בוודאי כשמדובר בפוליטיקאי, שהרי פוליטיקה זה לא מקצוע, זו שליחות. מצופה מהבוחרים בדרך החתחתים הזו שירוצו למרחקים ארוכים, לא משנה כמה קשה וכמה הסביבה רעילה, וכשהם נוטשים הם מאכזבים, במיוחד הטובים שבחבורה.
שתי הערות לסיום
א. אני מצביעה נאמנה למפלגת העבודה, במידה רבה בזכותה של יחימוביץ', וכולי תקווה כי היא תשוב במהרה.
ב. לפני כעשור כתבתי טור שהתייחס להשוואה שערכה יחימוביץ' בין עובדי הייטק לקופאיות בסופרפארם (10 הערות לח"כ שלי יחימוביץ'), ושנתיים לאחר מכן הופתעתי למצוא אותי ואותו בספרה "אנחנו". אני מקווה כי לא תמצא לנכון לרדת עלי גם בעקבות הטור הזה, בספר הבא.
בהצלחה בדרכך החדשה.
הכותבת היא מומחית לשוק העבודה. לתגובות: orna@rudi-cm.com
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.