יש לכם ג'אנק בבית? מארי קונדו תעזור לכם לנקות הכול. גם את הנפש

אצלי זה התחיל כך: חברה שביקרה בביתי ביקשה לשאול ממני ספרים. אני משאילה ספרים בשמחה תמיד. הוצאתי בהתלהבות מן הספרייה שלי 20 או 30 ספרים שאהבתי וחשבתי שהיא עשויה ליהנות מהם. חשבתי שתיקח אחד או שניים, אך לפתע ראיתי אותה פוערת את תיק הצד הענק שלה ומתחילה להעלים לתוכו את הספרים. כל הספרים. עשרות ספרים אהובים מספרייתי הביתית. מרוב תדהמה לא אמרתי כלום. והרי ממילא הסכמנו שהיא תשאל את הספרים, כלומר בקרוב תחזיר אותם ודאי.

שבועות הפכו לחודשים, הספרים לא חזרו אליי וגיליתי דבר מעניין: אני לא מתגעגעת. אפילו לא לספר אחד. הם מעולם לא חסרו לי. למעשה, אני בקושי זוכרת אילו ספרים היא לקחה. תוך כמה חודשים התמלא הארון בספרים חדשים.

הספרים לא חזרו אליי מעולם, והרגע הזה היה התחלה של תהליך פרידה מחפצים, תהליך שעדיין נמשך וממלא את הפח השכונתי שלי בעשרות ואולי אפילו מאות שקיות זבל בשנה. הכול זריק.

קונמארי זה לא רק מינימליזם

יום אחד התעורר העולם המודרני וגילה שיש לו יותר מדי חפצים. זה קרה בערך באותו הזמן שבו הוא גילה שיש לו יותר מדי אוכל, יותר מדי מידע, יותר מדי אירועים ללכת אליהם, יותר מדי הזדמנויות לקשרים חברתיים ומיניים. שאלת המפתח הפכה מ"איך להשיג" ל"איך לברור".

המינימליזם העיצובי הוא טרנד בן כמה עשורים במחוזותינו - יותר נעים בעין, יותר קל לנקות, יותר קל להתמצא. אולם רק בשנים האחרונות השלכת החפצים מן הבית הפכה ממש למעין טקס דתי, בזכות הכוהנת הקטנה והזרה - מארי קונדו היפנית המכונה קונמארי. רבים קנו את ספרה "סוד הקסם היפני", והחלו מיד בתהליך סידור הבית, שהוא תובעני ושואב יותר מכל תהליך סדר שהוצע בכל ספרי ההדרכה בנושא עד כה.

ה"מקנמרים" ניתנים לזיהוי על־פי המגירות בארון שלהם, שבהן עומדים כחיילים בגדים מקופלים לצורות גיאומטריות על־פי שיטתה, שלטענתה עוזרת לאתר את הבגדים כשצריך אבל גם לשמור עליהם מפני קימוט.

אבל קונמארי זו לא רק שיטת קיפול. אחרי כמה שנים שבהן הסתובב הספר בין יודעי ח"ן ואחר כך בין רבים, קיבלה השנה מארי קונדו תוכנית בנטפליקס ונכנסה ללב המיינסטרים. תוכנית על קיפול בגדים? בכלל לא, כי השיטה של קונדו עוסקת לא רק בחפצים עצמם, אלא בחוויה של ההחלטה להיפרד או לשמור, ומה היא אומרת עלינו. לא בכדי אנשים שעברו את תהליך קונמארי אומרים כי אחרי ש"קינמרו" את ביתם, נח עליהם חשק לקנמר גם את יתר חייהם. לקנמר, פירושו לבחור.

דווקא האישה הזו, אשר על־פי עדותה חיה תמיד במינימליזם קיצוני - דווקא היא הצליחה להבין לליבם של הנוטים לאגרנות, ופיתחה שיטה שנותנת מקום לרגשות של האגרן ולצורך שלו להמשיך לחוש עצמאות ושליטה.

בשיטות הסידור שקדמו לקונמארי קיבלו האגרנים חוקים קשיחים, כגון: מה שלא היה בשימוש במשך שנה - השליכוהו לבור. החפץ הוצא מהבית גם כשבעליו בועט וצורח ובוכה. החיבור לחפץ הוגדר על־ידי כוהני הסידור דאשתקד כ"סנטימנטלי", כל עוד לא הוכח שהחפץ ממלא תפקיד.

הגאונות של קונמארי הייתה בהסטת המיקוד של האגרן ממה שהולך למה שנשאר. "שמע", אמרה לאגרן, "כשאתה לא משליך דברים, אתה בעצם מאבד את הדברים שאתה הכי אוהב. הם נקברים בתוך הארון מתחת לשכבות של דברים אהובים פחות. אם החשש שלך הוא להתחרט על חפץ שהיה לך ואין לך - הרי שעליך להתחרט כבר עכשיו כי למעשה אין לך את חפציך. הם אינם ניתנים לאיתור ברגע המתאים, או שבכלל שכחת מקיומם".

עוד אמרה: "לא אחליט בשבילך כמה חפצים אתה צריך או מהם. עליך להחליט האם לשמור חפץ, אם הוא עושה לך טוב" - מצית שמחה, Spark Joy, מונח המפתח בקונמארית. המטרה היא בסופו של דבר לאצור את המרחב סביבך, ולהישאר רק עם החפצים שיוצרים את התחושה הטובה ביותר. ישנים או חדשים, מעטים או רבים, שימושיים או לנוי - זאת כל אחד יכריע לעצמו. כך הבית הופך למעין מקדש לזהותו של אדם באמצעות בחירת חפציו. לעומת מיקוד בהשלכת חפצים שהחזקתם היא "טעות", הרי שאצירת קולקציית חפצים המשקפת את זהותנו (והשלכת היתר כתופעת לוואי לכך) - היא כיף.

עוד מנטרה אמרה קונמארי לאגרנים: "זה נכון שאתם עלולים להתחרט על משהו שהשלכתם, אחד מבין האלפים. אבל זה לא טרגי". כוהני הסדר הקודמים הבטיחו לאגרן כי לעולם לא יתחרט על חפץ שהושלך, אך כאן עלול להיווצר ספק סביר שייצור התנגדות למהלך. קונדו הציעה למשליכים לחבק את האפשרות שיתחרטו אי-פעם, ולהבין שגם זה בסדר.

והנה בעת כתיבת כתבה זו אני נזכרת באחד הספרים שנעלמו לי באירוע שהחל את כל המהלך עבורי ("מקימי" מאת נועה ירון). אני רוצה לצטט אותו לכתבה אחרת בגיליון זה, ואין לי אותו. אבל זה לא טרגי. זה לא שווה את כל שעות הסידור שהייתי משקיעה ואת כל המקום שהיה מתבזבז, לו הייתי שומרת כל ספר שאי־פעם עלול להיוולד לי רצון לעלעל בו בעתיד.

הפארודיות על קונמארי לא איחרו לבוא, ותיארו אנשים שזורקים את כל חפציהם (כולל אלה שבבירור הם זקוקים להם), בבולמוס של זעקות "זה לא מצית בי אושר", ואחר כך, כמעט בכל הפארודיות מתחילים לזרוק החוצה גם את בני משפחתם. בסופו של דבר מוביל התהליך להשלכת הספר של מארי קונדו עצמה. הרי הוא לא באמת הביא להם אושר.

מאושרים כשמשאירים

השימוש במונח "אושר" בספרי קונמארי, תפס את תשומת ליבה של חוקרת התנהגות הצרכנים ד"ר לי הסין הסואן מג, מרצה באוניברסיטת ESCP בלונדון. "אני חוקרת את הקשר בין תפיסת האושר ובין תרבות הצריכה על גווניה השונים. עולם השיווק אומר שאושר נובע מלצרוך עוד, אבל קונמארי מאתגרת אותו ואומרת - אולי יש עוד שיטה? עולם השיווק כל הזמן מדגיש את האושר ברגע הרכישה, אבל מה קורה אחר כך?".

בשיטת קונמארי אנחנו בוחנים אם החפץ הופך אותנו מאושרים לא רק בפעם הראשונה שבה אנחנו קונים אותו, אלא בכל פעם שאנחנו בוחרים להשאיר אותו. אנחנו בעצם "קונים" אותו שוב ושוב, בלי להוציא עליו עוד כסף, לצערם של המשווקים. הסואן מג מוסיפה כי "בשיטה של קונמארי האושר לא מגיע דווקא מהבעלות על חפץ חדש נוסף, אלא מהיחס בין החפצים, מיצירת הקולקציה".

השיטה של קונמארי מוודאת שנקבל תועלת מחפץ לפחות פעמיים. פעם אחת ברכישתו, ולפחות עוד פעם אחת בזריקתו המודעת מתוך הבנה שאיננו מייצג אותנו. זו חוויה אחרת מאשר השלכת חפצים באמוק כשאנחנו עוברים דירה, פשוט מפני שאין שם מקום עבורם.
חלק מחסידי השיטה, אומרת הסואן מג, זוכים באושר מעצם המינימליזם, ואז ויתור על חפץ מתוך הבנה מודעת שבעצם אין להם כרגע צורך בו, מוביל אותם לאושר רב יותר מאשר בלרכוש אותו. "תמיד תהיתי אם אושר שמסבים חפצים הוא אמיתי ואם אפשר להרגיש ביטחון בו", אומרת הסואן מג. "אני לא בטוחה שחברת הצריכה אפילו עדיין שואלת את עצמה את זה".

אצל האמנית דפנה טלמון זה התחיל קצת אחרת. "ב-2012 נפטרה הכלבה שלי נינה, שהייתה כמו בת בשבילי. זה היה אירוע מכונן שזעזע את עולמי, האבל גרם לי לרצון עז לזוז והדבר היחיד שקשר אותי למקום, כבר לא היה. תוך זמן קצר מאוד עזבתי את העבודה, את הבית ואת הארץ ונסעתי לקוסטה ריקה בהתראה של חמישה ימים, בעקבות עבודה זמנית. לא היה זמן לארוז והשארתי הכול מאחוריי כמו אדם שמת במפתיע".

אחרי חודשיים התקשר אביה לשאול אותה מה לעשות בחפצים שאוחסנו בקיבוץ הראל. "אני זוכרת שאמרתי לו - מצדי שהכול יישרף". למרבה האירוניה, המחסנים האלה בהראל אכן נשרפו בשריפות הקיץ השנה. מענה מאוחר מדי לתפילה של האדם הלא נכון.

אבל כשטלמון חזרה לפני כשנתיים, החפצים עוד היו שם. "לפעמים כשאנחנו בחו"ל, אנחנו יכולים להתבונן על החיים בפרספקטיבה ובאות לנו תובנות, שיש להן חיי מדף של שבועיים בערך, והפעם נדרתי לעצמי לא לוותר עליהן. החלטתי לא להיקשר לבית קבוע, והפכתי לדוגסיטרית במשרה מלאה, שנעה בין בתים של אחרים ושומרת על בעלי החיים שלהם כשהם מטיילים". והחפצים? הם נשארו במחסן.

"הסתובבתי עם מזוודה אחת ותיק מצלמה. כמובן שאני רק בנאדם וכשעברתי ליד חנויות חשבתי 'אני רוצה, אבל לא יכולה', ובינתיים הרצון קהה". כשהחליטה בכל זאת לשכור דירה קטנה, הרי שארבע שנים של מרחק מן החפצים אפשרו לה להביט בהם בפרספקטיבה. ברובם המוחלט לא הרגישה עוד צורך.

"החלום היה לשרוף הכול", היא אומרת. "אבל בקרמטוריום אמרו לי שמקבלים רק גופות. אמרתי להם 'זו אני של פעם, שמתה', אבל זה לא עזר לי".

הרעיון הבא בעצם הוליד את האמנית שטלמון הפכה להיות בשנים האחרונות. "ארזתי את כל החפצים שלי כמתנות באריזה בגוון טבעי, שלא חושפת דבר לגבי מה יש בפנים. כל החפצים אותו דבר, למעט הגודל. העמדתי את כל החפצים בתערוכה והצעתי לכל אדם בקהל לקבל חפץ, דבר אחד מבין הדברים שאני השלכתי, אך בלי לדעת מראש. אולי ספר? או בגד? אולי תחתונים? משקפי ראייה ישנים? גם וידיאו החתונה שלי (נישואים קצרים שהסתיימו מזמן) היה שם".

מה שהתרחש בשלב הבא יכול להיקרא כביקורת חריפה על תרבות הצריכה. "כולם רצו מתנה. אנשים ניסו להשיג את המתנה הכי שווה - הרימו אותה כלפי האור, נענעו, חלק עמדו ובחרו במשך שעה", וזאת אף שהיה ברור כי רוב החפצים יהיו בעיני מקבליהם חסרי ערך שימושי ממשי.

"אנחנו אוהבים את הריגוש שברכישה, שבקבלת מתנה. שנים של התניה לימדו אותנו להתרגש כשאנחנו הופכים להיות הבעלים של חפץ חדש. אנחנו חולמים על עתיד נפלא ביחד עם חפץ שייתן לי סיפוק מיידי או יהפוך אותי ליפה יותר, יעילה יותר, דומה יותר לאני שאני רוצה להיות".

במיצג נוסף החליפה טלמון את חדר המתנות ב"אוטו גלידה מתנות" שנסע ברחבי תערוכת צבע טרי וחילק חפצים יד שנייה לעוברים ושבים. "אנשים רדפו אחריו כמו אחרי החלילן מהמלין". ילדים ומבוגרים הסתדרו בתורים ארוכים מול החלון, כדי להשיג מוצר שברוב המקרים כנראה לא היו מרימים לו היו רואים אותו זרוק ברחוב.

הצד מעורר התקווה בפרויקט הוא שניתן לעורר את העניין גם במוצרים שנראה היה שאין עוד חפץ בהם וייעודם היחיד הוא למזבלה. באותה נשימה אמרו המבקרים - גם אני רוצה להיפרד מחפצים. גם אני רוצה להוריד מעצמי את המשקל של אינסוף ג'אנק שסתם שוכב לי בבית. וכך החלה טלמון בחלק השני של הפרויקט שלה, שבו ביקרה בבתים של אנשים ועזרה להם לארוז ארגז חפצים. תוך כדי התהליך היא צילמה אותם, עם דגש על תמונה אחת שלהם נפרדים מחפץ אחד יקר לליבם, ומסבירים מדוע הוא יקר להם ומדוע הם בכל זאת נפטרים ממנו. "למשתתפים היה מאוד חשוב להעביר הלאה את מורשת הקרב של החפץ, זה עזר להם להיפרד ממנו", אומרת טלמון.

היה למשתתפים קשה להיפרד מהחפצים שלהם?
"רבים מהם דיברו על פחד, או אמרו - אין לי מה לתת. אחרי התהליך הם אמרו שהם מרגישים שחרור. אחרים כבר היו מוכנים עם ערימות וידעו מה הם רוצים לזרוק, אבל היו צריכים איזה פוש".

מה היה להם הכי קשה לזרוק?
"אדם אחד נתן ציור שאביו ז"ל צייר. אחר נתן בובה שליוותה אותו בילדותו בקיבוץ. מישהי נתנה לי צדפים שאספה על הים כאשר שהתה בכפר איזון (מתחם סגור לשהות בו כשיוצאים מהתקפים פסיכוטיים אחרי חוויות סמים קשות). היא שמרה אותם כעדות לתהליך שעברה, אך עד הביקור שלי כבר הרגישה שאין לה עוד צורך בחפץ הפיזי.

"אישה אחת בגיל הפנסיה החזיקה כל השנים קופסה של 'חפצי אקסים', חפצים שכל תפקידם הוא לשמש כזיכרונות ממערכות יחסים קודמות. כעת, אחרי פרידה טרייה, החליטה להשליך את כל חפצי האקס הטרי ויחד איתם את חפצי האקסים הקודמים. היא חגגה את השחרור.
"היה גם מישהו שנתן לי חפצים שאסף ברחוב, כי הוא - גם על־פי הודאתו שלו - אגרן. כשצילמתי אותו עם חפץ חשוב לו, הוא החליט שבעצם אינו מעוניין לשחרר את החפץ ובסופו של דבר הוא עדיין אצלו".

מה היה להם הכי קל לזרוק?
"משהו שקיבלו כמתנה. כנראה הרגישו שהוא נכפה עליהם ומעולם לא הרגישו בעלות אמיתית עליו, אבל לא היה להם נעים לזרוק מתנה. בגדי ילדים וצעצועים - הייתה תחושה שהגיע זמנם לעבור הלאה, ויש כבר גם מסורת של לתרום חפצים כאלה ולקבל אותם כתרומה".

מה הביא אנשים לפנות אלייך?
"אחד הזוגות הזמין אותי כי הם רוצים לעבור לגור ביחד, אך ביתו מלא חפצים והיא טוענת שאין לה מקום שם. התהליך היה עבורו מאוד קשה, כי בנוסף למקום פיזי זו הייתה שאלה של פינוי מקום רגשי - כנראה צריך לוותר על משהו מהקיים כדי להכניס משהו חדש. והנה אני פתאום ביניהם, צונחת בכמה רגעים ממש לתוך לב הסיפור".

אנשים הרגישו לא נעים שהגיעו למצב של אגירה?
"כן, הם התנצלו שצברו, התנצלו על הבלגן בבית".

הם הרגישו גם צורך להתנצל על כך שהם נפרדים מחפץ שהוא עדיין שימושי ותקין?
"לא כל כך - כי הרי זו המטרה. הם גם ידעו שהם נותנים את החפץ למיזם אמנותי, וגם הרגעתי שחפצים שלא יהיה להם ייעוד, ילכו לתרומה".

איש לא מרגיש אשם על פרידה מחפץ תקין ושימושי, רק כי רוצים אותו במודל חדש יותר, או בעיצוב קצת אחר, או כי טעו וקנו משהו שאינם צריכים?
"אני מאמינה שאחרי שעוברים תהליך כזה, מבינים לעומק כמה חפצים מיותרים היו לנו, וגם קונים פחות".

סבתא-רבתא שלי הייתה אומרת: עדיף לזרוק החוצה מלזרוק פנימה. היא הייתה אומרת זאת על אוכל (אף שחיה שנים רבות בתנאי רעב). זה נכון גם לחפצים כנראה - עדיף לזרוק לפח מאשר לתוך פינה נסתרת של הארון שבה לא אמצא אותו. מה יעזור לי אם החפץ שימושי בתיאוריה ואני לא זורקת אותו מהבית מתוך כבוד לחפץ, וילדיי יעיפו אותו אחרי מותי? והרי החפצים נועדו להפוך אותנו למאושרים, כך אומרת תרבות הצריכה. אם אינם עושים זאת - הרי שבהכרח סיימו את תפקידם. לא כך?

קונים פחות או קונים יותר?

דנה יזרעאלי, יועצת ומפיקת אירועים עסקיים בינלאומיים, פעילה חברתית ויוצרת, חברה בקבוצת חובבי קונמארי הישראלית, שם תיארה בפירוט את התהליך שעברה. היא מתארת תהליכים רגשיים מעניינים שעברה מול הזהות האישית שלה סביב השלכת החפצים: "משום מה מצאתי את עצמי מרגישה אשמה להוציא חלק מהדיסקים מהבית. אולי אני מרגישה שזו מוזיקה שהייתי אמורה יותר 'להעריך' או ש'נחשבת יותר', ואיכשהו, אף פעם לא ממש דיברה אליי. כמו ספרים שהחזקתי בבית בתור ספרי דאווין. למה הפרידה מהם קשה לי? זה כנראה חלק מהדימוי העצמי שאני רוצה להשיג, אבל בפני מי? מי שמגיע אליי הביתה כבר מכיר אותי".

יזרעאלי התנדבה במשך כמה שנים בעמותת אליפלט למען ילדי פליטים וגם נסעה מספר פעמים לתקופת התנדבות באפריקה. "אני לא מאלה שלא יכולות לחזור מהקניון בלי שקית, התרפיה שלי היא לא קניות. בכל זאת הצטברה אצלי כמות ענקית, שעוררה בי גועל, אולי בגלל ההשוואה מול אנשים שיש להם פחות".

אבל אותה השוואה גם עוררה בה ספקות: "גדלתי בבית ששני ההורים לא באו מרקע של שפע כלכלי, וילדותי בישראל של שנות ה-80 וה-90 הייתה רחוקה מאוד מבחינה צרכנית מהתרבות של היום. ולא רק זה: הרעיון להיפרד מחפצים - רק כי אפשר - עומד בניגוד ליצר ההישרדות ועבר הצנע שרובנו גדלנו עליו. עבורי, היכולת להיפרד מחפצים רק משום שהם 'לא מעוררים שמחה' היא פריבילגיה, בדיוק כמו היכולת לרכוש אותם מלכתחילה. היו פרידות שרציתן בהן, אך עוררו בי בו-זמנית רגשות אשמה".

היו מקורות נוספים לאשמה: "הרגשתי שאם אפרד מהחפץ, לא אזכור את האירוע שהחפץ מתקשר אליו. נניח חולצה שלבשתי ללוויה של סבתא שלי. אולי היא לא חולצה טובה ואולי הזיכרון הוא בכלל לא מאושר, אבל להיפרד מהחולצה נראה לי כחוסר כבוד למשמעות שלה בחיי".

בסופו של דבר החליטה על דדליין שבו תתרום את כל המוצרים למכירת חצר. היעד של החפצים לתרומה, הרגיע אותה. היום התחושה חיובית. "זה פותח, זו תחושה של פתיחה. מרגישים את זה. יש רצון פתאום להתעסק בחפצים. הרכיב הרגשי של התהליך היה לי הפתעה".

יזרעאלי מציינת כי מבחינתה, מוגזם לייחס "אושר" לחפצים. "אני מעדיפה לדבר על חפץ ש'בא לי טוב', וזה יכול להיות מכל מיני סיבות".

הסואן מג, חוקרת האושר והצרכנות, מסכימה: "מקנמרים דיווחו על רגשות אשמה כששמרו חפץ שימושי אף שלא הסב להם אושר. בעיניי, הטבע האנושי הוא להיאחז בחפץ שיש לו משמעות, גם אם הרגש הוא לא בדיוק שמחה. המתח הזה ממקד לעתים את תשומת הלב של אנשים באופן שבו הם מגדירים שמחה. מניסיוננו, זה לרוב השלב בו תהליך הקינמור מתחיל להסתבך ונתקע".

שיטת קונמארי יכולה לעודד מינימליזם. מצד שני, אם אנחנו אגרנים, לפחות אנחנו יודעים שקנינו המון. אם אנחנו כל הזמן זורקים את חפצינו, מתפנה לנו מקום לקנות עוד כמעט ללא רגשות אשם. מקסימום נזרוק...

הסואן מג: "הרעיון הבסיסי של קונמארי היה שצריכה אמורה להוביל לבעלות על אוסף חפצים שמביא הנאה לטווח רחוק ולא רק לסיפוק מהיר, ושהמטרה היא לא להיות בעלים של 'דברים', אלא רק של דברים שהם בעלי משמעות. אבל בעולם האמיתי אני בהחלט רואה את התהליך של קונמארי כבעל פוטנציאל לעודד רכישה מתוך המחשבה שהכול בר החלפה.

למעשה יש שני זרמים בשיטה - אלה שהיא מובילה אותם לקנות פחות ואלה שהיא מובילה אותם לקנות עוד, ואנחנו עדיין מנסים להבין מי האנשים שמגיבים כך ומי כך. אולי זה תלוי במערכת היחסים שיש לך עם אקולוגיה.

"בהקשר הזה מעניין לראות את השינויים שחלו אצל קונמארי עצמה. בספר הראשון שלה היא הורתה להשליך את כל החפצים ולא לנסות לתרום אותם. היא טענה שאם אנחנו תורמים חפץ אנחנו מנסים עדיין לקבל ממנו ערך, ולא באמת מפנימים שתפקידו בחיינו נגמר".

יזרעאלי: "אבל בואו, היא הרי לא מאוזנת לגמרי, האישה הזו (מארי קונדו - ג"ו). היא משועבדת לנוקשות. לא באמת הייתי רוצה לחיות כמוה".

הגישה של קונמארי השתנתה כאשר הבינה שבמערב גישה זו מעוררת התנגדות רבה, וגם משום שבמערב כמות החפצים אחרת לגמרי לעומת יפן, וההשלכות האקולוגיות הן באמת משמעותיות יותר. היום מעודדת קונמארי לתרום את החפצים. אבל כמה מן החפצים שמגיעים לתרומה באמת נכנסים לשימוש חוזר? זה נושא לכתבה אחרת, אבל התשובה היא - לא הרוב.

הרעיון שההשלכה עלולה לעודד את תרבות הצריכה מזעזעת את טלמון, אמנית המתנות, שבהחלט שייכת לצד המינימליסטי של המפה: "מתישהו המטוטלת תהיה חייבת לחזור לצד השני. אני רואה אנשים שבעי חפצים ורכישות. הם לא רוצים את זה יותר".

יזרעאלי מסכימה: "אני מרגישה שאני קונה היום בצורה מדויקת יותר, וזה לא טרנד בעיניי. החברה באמת עוברת שינוי לצרוך פחות, לכלות פחות. אבל לישראלים כל העניין הזה קשה. אנחנו 'היהודי הנודד', חושבים שמחר לא יהיה. החפצים נותנים תחושה של יציבות.
"אני חושבת שלמרות הכול, אנחנו זקוקים לחפצים כחלק מהתקשורת החברתית שלנו. גם לאיש המערות היו חפצים שהכניס למערה כדי להגיד: אלה החפצים שלי".

האם אנשים בסופו של דבר מתגעגעים לחפצים שקינמרו?
הסואן מג: "ברגע שחפץ לא נמצא, לרובנו יש אחרים עם אותה פונקציה".

טלמון: "התגעגעתי למחברת הגיאוגרפיה שלי מהתיכון. כתבתי שם טיעון שאחר כך לא מצאתי לו חיזוק, ורציתי לחזור לראות מאיפה זה הגיע. אני בעלת תואר בגיאוגרפיה וסיכומי הלימודים שלי היו באמת אחד הדברים האחרונים שנזרקו. היו לי נעליים שנתתי בתערוכה כי לא התאימו לי. אני מודה שצבט לי בלב לראות מישהי אחרת הולכת איתן".

הסואן מג: "הרבה אנשים תיעדו את התהליך, לדעתי פחות בשביל לשמור זיכרון מהחפצים אלא כדי לקבע את ההבטחה לשנות את סגנון החיים ולהמשיך לחיות על פי השיטה".

יזרעאלי: "כעורכת דין לשעבר חרדתי על הניירת, כי אני רואה בכל דבר ראיה פוטנציאלית, וזה הילך עליי אימה. בכל זאת לא סרקתי, כי כמה זמן אפשר להשחית על זה".

אני מוצאת שחפצים מעוררים בי זיכרונות בדרך אחרת מאשר תמונות. כשאני מחזיקה את החפץ, אני כאילו זוכרת את האירועים הקשורים בו "מבפנים" ולא "מבחוץ". קשה לוותר על זה.

יזרעאלי: "הייתי צריכה להגיד לעצמי כמה פעמים שאי-אפשר לקחת לי את הזיכרונות".

טלמון: "תיעדתי וקטלגתי את כל החפצים שזרקתי כחלק מהפרויקט, אך התמונה היא יצירה חדשה, מרוחקת מהחפץ".

אנשים שעברו את הקינמור טוענים כי אחרי החפצים, יחלו לברור ולאצור גם דברים אחרים בחיים - מערכות יחסים, את הלו"ז שלהם, את מה שהם מכניסים לפה.

יזרעאלי: "בתהליך הקינמור השלכתי ספרים שעמדו על המדף שלי ורציתי לקרוא ולא הגעתי אליהם. הבנתי בתהליך שבכל פעם שאני מביטה בהם אני בעצם רואה כישלון וביקורת עצמית, ואני מעדיפה לראות גם את מה שהצלחתי בו ולא רק את המטרות לעתיד.

"אני רוצה לחיות כך גם בחיים - לראות את ההישגים ולהרגיש טוב, ולא רק את המטרות ולחוש את הפער. יש שיקראו לכך 'התבגרות'".

הסואן מג: "שמעתי אנשים אומרים שהם רוצים לקנמר את כל החיים שלהם, אבל פחות על אנשים שבאמת עשו את זה. חפצים הם בכל זאת אחת ממערכות היחסים הפחות מורכבות בחיים שלנו".

טלמון: "אותה אישה שזרקה תיבה עם חפצי האקסים שלה, לא זרקה בעצם חפצים, אלא את הרצון להישאר קשורה לאנשים האלה".

מה לגבי הצבירה הדיגיטלית?
הסואן מג: "כשהתחלנו לראיין אנשים בנושא, הם נטו לראות את המאגרים הדיגיטליים כאינסופיים ואת התיעוד כחסר מחיר. היום יש יותר מודעות לאגרנות דיגיטלית. אנשים מדברים על העול שנפשי בידיעה שיש אצלם במחשב תועפות של מידע לא מסודר. הם נרתעים מלהתעסק עם זה, עם כל הזיכרונות היקרים להם".

טלמון: "אני צלמת, אז הזבל הדיגיטלי שלי הוא לרוב היצירה שלי, אבל כשנמחק לי דיסק קשיח, לא בכיתי. רווח לי". בפרויקט הקרוב של טלמון תוקם תחנת רחוב שאליה כל אחד יוכל להביא חפצים ולהצטלם עם אחד מהם בתהליך הפרידה, ואחריו יוכלו לעבור ולבחור להם חפץ. "אולי זה יהיה טרנד", היא אומרת.