לקח כלכלי מהטרגדיה היוונית של מפלגת סיריזה

"כך צריך להיראות שמאל", כתב חבר הכנסת דב חנין בינואר 2015, כשהוא מתאר את הבטחותיה של הממשלה היוונית החדשה: העלאת שכר המינימום, עצירת ההפרטות של חברות ממשלתיות, ביטול פיטורים במגזר הציבורי, ביטול הקיצוצים לפנסיות ועוד. "מהשלטון הם רואים בדיוק את מה שראו מהאופוזיציה. הם נבחרו לא רק כדי לשלוט אלא כדי באמת לשנות."

גל שלם של התלהבות אחז אז בשמאל הישראלי, לנוכח עלייתה של מפלגת סיריזה לשלטון. עיתונאים רבים התחרו ביניהם בהבעת הערצה לראש הממשלה היווני אלכסיס ציפראס ולשר האוצר שלו, יאניס ורופקיס, אשר הבטיחו לעמוד איתן כנגד הנושים של החוב היווני ודרישותיהם למדיניות צנע. השניים הוצגו בתור אבירי הדמוקרטיה היוונית, הלוחמים בעוז כנגד בעלי ההון וכנגד השחיתות, ולמען העם היווני. ארבע שנים לאחר מכן, נראה כי המאפיין המדהים ביותר של תקופת שלטונה של מפלגת סיריזה הוא המהירות שבה התנפצו גלי ההתלהבות על חומת המציאות.

כחצי שנה לאחר עלייתה לשלטון קיימה הממשלה משאל עם על תוכנית החילוץ האירופאית, והעם הצביע נגד התוכנית. אך הייתה זו אשליה בלבד - מרחב האפשרויות של ממשלת יוון היה מצומצם למדי. שר האוצר ורופקיס התפטר מתפקידו לאחר משאל העם, מכיוון שאופיו והקיצוניות שלו הקשו על היוונים להגיע להסכם חילוץ טוב. למרות תוצאות המשאל חתמה הממשלה על הסכם עם הנושים, והחלה עד מהרה ליישם צעדי צנע חדשים. הסתבר שבניגוד לדבריו של חנין, הם לא ראו מהשלטון את אותם הדברים שהם ראו מהאופוזיציה - וטוב שכך.

בשנים שלאחר מכן המשיכה ממשלת סיריזה את המדיניות של קודמותיה: היא העלתה שלל מיסים, קיצצה שוב ושוב את הפנסיות המופלגות שמהן נהנו היוונים, ואף קידמה הפרטות של חברות ממשלתיות, ביניהן חברת החשמל היוונית, חברות רכבות, שדה התעופה של אתונה והנמל של סלוניקי - הכל במטרה להמשיך ולקבל סיוע בינלאומי.

תוך פחות משנה הפכו חברי סיריזה לאויב הדמוני שנגדו נאבקו בעבר, ואיגודי העובדים הפגינו נגדם ברחובות הערים הגדולות. לבסוף החליף אותם העם היווני במפלגה שמרנית-ליברלית בבחירות שהתרחשו לפני כשבוע.

הציבור הישראלי יכול להפיק שני לקחים חשובים מהטרגדיה של מפלגת סיריזה.

ראשית, בניגוד להבטחות הבחירות - לא היה ניתן להימנע ממדיניות הצנע הכואבת. הסיבה לכך הייתה תקופה ארוכה של הגדלת גירעונות וסובסידיות שונות, אשר יצרו סיכונים עצומים עבור המדינה - סיכונים שהתממשו בעת פריצת המשבר העולמי. בדומה ליוון, גם בישראל ננקטה בשנים האחרונות מדיניות המגדילה את הגירעונות ואת הסיכונים עבור המשק, במקום לנצל את הצמיחה הכלכלית כדי להקטין את הגירעון. על כן, אם יתרחש משבר, גם ישראל תזדקק לתוכניות צנע כואבות.

הלקח השני הוא שהבעיה העיקרית ביוון לא הייתה מחסור באכפתיות מצד הממשלה, או סדר עדיפויות לקוי, אלא היעדר כסף. גם ראשי הממשלה שקדמו לציפראס היו מעדיפים לא לקצץ בפנסיות, לא להפריט חברות ממשלתיות ולא לריב עם איגודי העובדים, אך לנוכח מצבה הקשה של המדינה לא הייתה להם ברירה, ובסופו של דבר גם לציפראס לא הייתה ברירה.

במסגרת מערכת הבחירות הנוכחית בישראל רבים מנסים לשכנע אותנו שבעיותינו הכלכליות הן תוצאה של מחסור באכפתיות במסדרונות הממשלה, ושממשלה ש"באמת אכפת לה" תהיה מסוגלת לפתור אותן. אך האמת היא שמאפיינים מקרו-כלכליים, מבנה המשק וחלוקת הוצאות הממשלה נשארו דומים בעשורים האחרונים תחת ממשלות שמאל, ימין ומרכז.

האילוצים השונים וההתמדה הביורוקרטית חזקים יותר מהפערים האידיאולוגים בין המפלגות.

הטרגדיה של מפלגת סיריזה מלמדת אותנו על הסכנה שבהגדלת סובסידיות וגירעונות, ועל הצורך בפיתוח ספקנות בריאה כלפי הבטחותיהם הריקות של פוליטיקאים. האם נהיה מוכנים ללמוד? 

הכותב הוא חוקר בפורום קהלת לכלכלה