מנג'ר ביציע: מנהלים וקבוצות הכדורגל שהם לא יכולים לחיות בלעדיהן

"אהדה לקבוצה זה כמו זוגיות. לא תמיד בן הזוג הוא כליל השלמות, אבל מבחינתי לא מחליפים לא קבוצה ולא אישה"

 אייל רביד / צילום: תמונה פרטית

אייל רביד, מנכ"ל ובעלים של רשת ויקטורי
הפועל באר-שבע
גיל: 50
מצב משפחתי: נשוי +4
מקום מגורים: גדרה

הזיכרונות הראשונים שלו מהפועל באר-שבע לוקחים את אייל רביד אחורה בזמן עד לגיל חמש. רביד, שבכלל התגורר אז בבת ים, התאהב בקבוצת הכדורגל של בירת הנגב אחרי שזכתה באליפות ראשונה ב-1975. "הייתי ילד קטן ונסעתי עם אחי שגדול ממני בעשר שנים מבת ים לבאר-שבע באוטובוס. בתקופה ההיא אחי שיחק במכבי תל-אביב, ואחרי שהוא נפצע הוא התלבט איזו קבוצה לאהוד - את באר-שבע או את בית"ר ירושלים, כי הוא לא רצה להישאר אוהד של מכבי. בבית אמרו שיש לנו משפחה בבאר-שבע ובגלל זה הוא התחיל לאהוד את הקבוצה. אמרו לו שהוא יכול לנסוע למשחקים בתנאי שייקח לכל משחק את אחיו הקטן, כלומר אותי, ומשם התחלנו".

הביקורים באצטדיון הישן והמיתולוגי של באר-שבע הפכו למאתגרים יותר בתיכון. "עברנו לגור בצפון תל-אביב ונהיה קשה לנסוע למשחקים. בשלוש השנים האחרונות, כשחזרתי לגור באזור גדרה, זה כבר יותר קל".

תמיד היה לך מנוי?
"בשנות ה-90 עבדתי כספק של בצקים קפואים, בין היתר גם עבור אלי להב, לשעבר הבעלים של הפועל באר-שבע. ב-1993 הוא פתח סופרמרקט גדול בעיר והחליט עבורי שיש לי מנוי. למעשה, הוא הכתיב לכל הספקים שהם מחויבים לקנות מנוי. ככה החיידק חזר. למרות שגרתי בתל-אביב לא הייתה ברירה ונסענו לכל המשחקים. הפועל שיחקה אז בליגת העל. אחרי שלהב עזב הקבוצה ירדה ליגה, אבל המשכנו ללכת למשחקים. מבחינתי, כמו שנוסעים לאירופה צריך לדעת גם לנסוע לשפרעם. לאוהד כדורגל אמיתי לא באמת משנה איפה הקבוצה שלו משחקת. מאז ועד היום יש לי מנוי וחיברתי גם את הילדים שמגיעים למשחקים, כולל הקטנים בגילאי עשר ו-13".

מה הם רגעי השיא שלך כאוהד?
"האליפות שלקחנו בעונת 2015/16 הרגישה כמו חשמל בכל הגוף. הגענו לבאר-שבע לחגיגות, והיו שם כמובן אלונה ברקת, בעלת הקבוצה, וראש העיר שחגגו יחד עם 100 אלף איש לבושים באדום. ילדים, נוער, מבוגרים וקשישים, גם על כיסאות גלגלים. אלונה הכניסה מוד אחר לכדורגל הישראלי בכלל ולבאר-שבע בפרט. כשאישה עומדת בראש קבוצה יש לכך השלכות על דפוסי התנהגות אחרים: כמעט שלא מקללים ביציע, למעט במשחק מול מכבי תל-אביב, ומספר האוהדים שבאים למשחקים זינק.

"פעם הקהל של הפועל באר-שבע ובית"ר ירושלים היה 'שורף את המועדון' כל שני וחמישי, פתאום יש קהל נורמלי. זה לא שאנשים השתנו, אלא שהם הבינו שאם רוצים שאלונה תישאר צריך לשנות את ההתנהגות.

"רגע השיא הבא מבחינתי היה לנצח בסן סירו את אינטר מילאנו. שמונה חודשים לפני המשחק הייתי במילאנו בגמר ליגת האלופות. ישבתי בבית קפה ליד הקתדרלה ופתאום אני פוגש את זכי שלום, בעלי חצי חינם. אמרתי לו 'בעזרת השם, באר-שבע תהיה פה באצטדיון הזה'. זכי שהוא אוהד בית"ר ירושלים אמר לי 'תמשיך לחלום'. ועל זה אני אומר שמי שלא חולם לא מגיע.

"עוברים שמונה חודשים והנה באר-שבע לוקחת את האליפות ואני מוצא את עצמי שוב יושב באותו בית קפה ונזכר בשיחה ההיא. ואם זה לא מספיק, אנחנו מגיעים למשחק ומנצחים בסן סירו 2:0, שזה חשמל שאי אפשר להסביר אותו - מקצה האצבעות ברגליים ועד השערה האחרונה שנשארה לי על הראש".

איזה רגעים תעדיף לשכוח כאוהד?
"ממשיכים לאהוד תמיד, גם בעונה שהיא פחות טובה וגם כשמפסידים 4:0 בבית. אהדה לקבוצה זה כמו זוגיות. לא תמיד בן הזוג הוא כליל השלמות, ומבחינתי לא מחליפים לא קבוצה ולא אישה. אשתי אגב לא באה למשחקים. פעם אחת הצלחתי להביא אותה למשחק בפראג וזה היה מעל ומעבר בשבילה. היא יודעת שיש לה מתחרה בשבתות".

מי השחקן האהוב עליך?
"הקבוצה היא מעל לכול, אין שחקן אחד".

"אם מכבי מפסידה אז חמישה אנשים יושבים במכונית ולא מוציאים מילה. אנחנו בשקט ובעצבים"

 אלדד תמיר והמשפחה / צילום: תמונה פרטית

אלדד תמיר, מנכ"ל ובעלים של בית ההשקעות תמיר פישמן ושות'
מכבי תל-אביב
גיל: 55
מצב משפחתי: גרוש +5
מקום מגורים: תל-אביב

אלדד תמיר הוא צהוב בנשמה. גם הקבוצה שאהד לפני מכבי תל-אביב - מכבי נתניה - היא צהובה. "אהדתי את מכבי נתניה עוד בתקופה של עודד מכנס ומוטל'ה שפיגלר, עד שהיא נגמרה. נשארתי עם הצהוב ועברתי למכבי תל-אביב . מאז אני אוהד את מכבי כבר כמעט 40 שנה.

"זה התחיל ממכבי בכדורסל כשהם שיחקו באירופה. הלכתי למשחקים עד שזה התחיל לשעמם אותי, מה גם שהיה קשה לייצר זהות עם הקבוצה אחרי שהיא התחילה להביא זרים והם הפכו לרוב. המשחק נהיה צפוי, לא היה מספיק מתח והאנרגיות לא היו כיפיות. היינו באים לראות ולהיראות ופחות בשביל הספורט. אז עברתי למכבי בכדורגל.

"מאז שחמשת הילדים שלי קטנים הם איתי במגרשים - ארבעת הבנים והבת. אנחנו גם מקפידים לא ללבוש אדום בבית. מבחינתי כדורגל הוא אחד מענפי הספורט הכי מהנים שמייצרים חוויה אנרגטית שבה הכול יכול לקרות, כי זה משחק שלא תמיד הקבוצה הטובה ביותר תנצח בו.

"בצד השני של המשוואה, מה שקורה בכדורגל משנה את כל תרבות הספורט בארץ - זה מעלה את הרמה המקצועית, את תרבות הדיבור, אין ביציע מעמדות, כולם מתחברים עם כולם".

אתם מקפידים ללכת לכל המשחקים?
"בכל משחק נהיה אני ולפחות שלושה מהילדים, גם אם יש משחקים בחו"ל. מכבי זה משהו שהפך להיות חלק מהחיים שלנו".

אילו נקודות שיא אתה זוכר כאוהד?
"לעולם לא אשכח את המשחק שהעלה אותנו לשלב הבתים בליגת האלופות. זה היה בבאזל וניצחנו שם בדקה האחרונה מנגיחה של ערן זהבי. נסעתי עם הילדים וזה היה אחד הרגעים הבלתי נשכחים והמדהימים שהיו. במשחק אחר, במסגרת מוקדמות הליגה האירופית, טסנו לטורקיה לאיזה מקום שכוח אל, עיירה מוסלמית קיצונית שהיינו ממש צריכים להסתתר שם. זו הייתה חוויה מרתקת. טסנו במטוס ביחד עם הקבוצה, אמנם הפסדנו בסוף אבל לפחות החוויה נשארה.

"אגב, אם מפסידים אז חמישה אנשים יושבים במכונית ולא מוציאים מילה. אנחנו בשקט ובעצבים".

לשמחתכם זה לא קורה הרבה למכבי.
"היו תקופות שזה קרה המון ושנים שלא זכינו באליפות".

ספר על רגעים פחות משמחים מבחינתך.
"התקופה שהקבוצה הייתה בבעלות לוני (הרציקוביץ' - מר"ח) הייתה קשה, כולל העונה ב-2006 של נבחרת הכוכבים דוגמת אייל ברקוביץ', ג'ובאני רוסו ואבי נמני - ה"גלאקטיקוס". לא היה הרבה כדורגל, לעומת מחלוקות וריבים שהיו בשפע".

הדרבי הוא מעל לכול?
"האליפות היא מעל לכול בסופו של דבר. הדרבי הוא כיף כי יש שם המון אנרגיות ונורא חשוב לנצח בו. היריבות עם הפועל היא ספורטיבית והיא מוסיפה ערך למשחק. בסוף זה ספורט ותחרות והאנרגיה של הדרבי מייצרת משחקים טובים יותר, יחד עם העידוד מהקהל".

הכסף משחק תפקיד מאוד חשוב בכדורגל, ואם יש קבוצה ישראלית שתלך על הנפקה כמו מועדונים גדולים אחרים זו מכבי תל-אביב . מה דעתך על זה?
"אם יש קבוצה שתנפיק זו יכולה להיות מכבי תל-אביב , בית"ר ירושלים וגם מכבי חיפה. אם הקבוצות ישחקו יותר באירופה זה יעלה את הרמה וזה יכול להתאים לבורסה הישראלית, שהיא לא כזו גדולה".

"אתה נשאר נאמן עד יומך האחרון לקבוצה שאהבת מהילדות. אין דבר כזה בשום תחום אחר - לא בפוליטיקה, לא בחיים העסקיים ואפילו לא בין חברים"

 דני נוה והבנים / צילום: תמונה פרטית

דני נוה, יו"ר כלל ביטוח ופיננסים
בית"ר ירושלים
גיל: 59
מצב משפחתי: נשוי +3
מגורים: סביון

האהדה לבית"ר ירושלים החלה אצל דני נוה כשהיה ילד ירושלמי. כשהגיע הזמן לבחור איזו קבוצה לאהוד, הוא העדיף את בית"ר על פני הפועל ירושלים. "אני זוכר את עצמי ביסודי ובתיכון, כחניך של תנועת בני עקיבא, עוצר אנשים ברחוב בשבתות כדי לשאול אם האזינו ל’שירים ושערים’ כדי לדעת מה קרה עם בית"ר".

כילד דתי נבצר ממך ללכת למשחקים?
"בגלל שהייתי דתי לא קניתי כרטיסים למשחקים. בימי שבת, כשבית"ר עוד שיחקה בימק"א, היו פותחים לפעמים במחצית את השער וכל מי שרצה היה יכול להיכנס לראות את החלק השני של המשחק. אבל החיבור המשמעותי לקבוצה היה כשנכנסתי לעולם הפוליטי".

אתה מקפיד היום ללכת למשחקים?
"בשנים האחרונות פחות, בעיקר בגלל שאין לי זמן, אבל גם לא מעט בגלל תופעות כמו אלימות וגזענות במגרש. זה כואב לי. המשחק האחרון שהייתי בו היה גמר הגביע בטדי שבו בית"ר התמודדה מול הפועל חיפה והפסדנו".

העברת את האהדה לדור הבא?
"כן. יש לי שני בנים שגם מצטרפים אליי למשחקים מעת לעת".

תרכוש מנוי בעונה הבאה?
"אני עוד שוקל את זה, ורק בגלל שיש לי הערכה רבה לקו שהבעלים של הקבוצה מוביל נגד גזענות. זאת תופעה שזרה לכל הערכים של בית"ר, זו קבוצה שהייתה צריכה להוביל ולהוות סמל של דו קיום".

מצד שני, לאחרונה הייתה מחאה גדולה סביב החתימה של עלי מוחמד בקבוצה.
"הדיון היה מגוחך ומיותר. מה משנה מה דתו או מה שמו של השחקן? משנים כישורי המשחק שלו".

איזה רגע שיא הוא בלתי נשכח מבחינתך?
"היו כמה, אבל הכי משמעותי היה ב־1975/6 במשחק הגמר שבו בית"ר שיחקה נגד מכבי תל-אביב ברמת גן. לא הייתי במשחק, זה היה לפני עידן השידורים בטלוויזיה, אבל האזנתי לו ברדיו. בתום 90 דקות התוצאה הייתה 1:1, ובהארכה, לקראת סיום, אורי מלמיליאן העלה את בית"ר ל־2:1. זה היה בלתי נשכח".

ואיזה רגע שפל אתה זוכר?
"בעונת 1983/1984. הפועל תל-אביב שיחקה בימק"א מול בית"ר וניצחה 3:1 מצמד של משה סיני. נגנז לנו חלום האליפות".

מי הם הכוכבים הבלתי נשכחים מבחינתך?
"בית"ר שגדלתי עליה הייתה לפני העידן של מלמיליאן. הכוכבים אז היו אודי רובוביץ', יוסי חכם, איציק ז'אנו ואסי בן יעקב. מבחינתי זה ההרכב שאני זוכר של תחילת שנות ה־70, של בית"ר שבעצם עשתה את הפריצה הגדולה שלה והגיעה להישגים גדולים בליגה הראשונה. כמובן שאני זוכר גם את בית"ר של אורי מלמיליאן, דני נוימן ואלי אוחנה בימי הזוהר שלו.

"באופן טבעי חקוקים אצלי השחקנים מהדור הישן, אלו ששזורים בזיכרונות הילדות שלי. אוחנה ומלמיליאן בוודאי נכנסו להיכל התהילה של הכדורגל הישראלי, ויש גם צעירים ומוכשרים מהשנים האחרונות, אבל אין לי ספק שאצל אוהדים, אפילו כאלה שנולדו אחרי התקופה של השחקנים שהזכרתי, אלו עדיין הדמויות שכולנו נאחזים בהם בנוסטלגיה ובגעגועים".

איך אתה רואה את היריבות של בית"ר מול הפועל ומול סכנין?
"כשהייתי ילד, היריבות של בית"ר הייתה מול הפועל ירושלים. הצעירים של היום אפילו לא מכירים את היריבות הזו ואת משחקי הדרבי שהיו. אבל אני מאלה שלא מאבדים פרופורציה. היריבות מול סכנין מיותרת. למה שתהיה יריבות בין שתי הקבוצות הללו? על רקע של יהודים וערבים? זה מכוער".

מה הציפיות שלך מהעונה הבאה?
"כמו כל האוהדים אני מחכה לעונה הזו עם הרבה תקווה. בית"ר היא קבוצה שנבנית מחדש ואני מקווה שהיא תרוץ מחדש בצמרת. מצד שני, אחרי כל כך הרבה שנים שאני אוהד כדורגל זה מסוכן לפתח ציפיות. החיבור לקבוצת כדורגל זה דבר מדהים. יש בזה משהו עמוק ומעניין.

"ברוב המקרים אתה נשאר נאמן עד יומך האחרון לקבוצה שאהבת מהילדות. אין דבר כזה בשום תחום אחר בחיים - לא בפוליטיקה, לא בחיים העסקיים ואפילו לא בין חברים".

"כמי שאוהב ללכת נגד הזרם, בחרתי כילד לאהוד את הקבוצה שהייתה פחות פופולרית"

 דוד פתאל / צילום: תמונה פרטית

דוד פתאל, יו"ר ובעלים של רשת פתאל
מכבי חיפה
גיל: 62
מצב משפחתי: אב לחמישה
מקום מגורים: תל-אביב

גם מי שעומד בראש אימפריה של מאות בתי מלון בארץ ובעולם, מוצא זמן כדי ללכת למגרשים ולצפות במשחקים של קבוצתו האהובה. דוד פתאל, שגדל במרכז הכרמל בחיפה ואוהד את מכבי חיפה עוד מהילדות, מקפיד להגיע למשחקי הקבוצה למרות שעזב מזמן את העיר.
את האהדה לקבוצה הוא זוכר עוד מגיל עשר. "בתקופה הזו הפועל חיפה הייתה ה-קבוצה של העיר ורוב הילדים אהדו אותה. מכבי חיפה הייתה האנדרדוג, וכמי שאוהב ללכת נגד הזרם בחרתי דווקא לאהוד את הקבוצה שהייתה פחות פופולרית".

מאחר שהאהדה לא באה מהבית "בירושה" אלא מתוך בחירה, כילד הוא לא זכה ללכת להרבה משחקים. "אבל היינו הולכים להשקיף מסטלה מאריס על המשחקים שהיו באצטדיון הישן בקריית אליעזר".

הצלחת להעביר את האהדה גם לילדים?
"כן. בבית כולם אוהדים את מכבי חיפה, ושניים מתוך שלושת הבנים שלי נוסעים איתי לכל המשחקים".

מה רגע השיא מבחינתך בתור אוהד של הקבוצה?
"אני לא יכול לשכוח את הניצחון 3:0 על מנצ’סטר יונייטד במסגרת ליגת האלופות בשנת 2004. זו ללא ספק נקודת ציון בלתי נשכחת. ב-2002 ניצחנו 3:0 במסגרת ליגת האלופות גם את אולימפיאקוס היוונית, וגם זה רגע בלתי נשכח. השיא מבחינתי בליגה הישראלית הוא משחק שאני לא אשכח לעולם, באליפות הראשונה שלנו ב-1984 כשהשחקן האגדי משה סלקטר נגח והבקיע 1:0. ישבתי מאחורי השער וראיתי את הכדור נכנס ומביא לנו את האליפות".

איזה רגעים אתה מעדיף לשכוח?
"אני זוכר שהתארחנו באשדוד והיינו צריכים לנצח 5:0 כדי לקחת אליפות. הובלנו במחצית 4:0 או 3:0, ובסוף לא הצלחנו. אבל זה מתגמד לעומת האכזבה הכי גדולה ב-2010, כשנראה היה שמכבי חיפה לוקחת אליפות. הגענו למשחק סיום העונה באצטדיון בלומפילד בתל-אביב בידיעה שאנחנו לוקחים את האליפות. הפועל תל-אביב שיחקה מול בית"ר ירושלים בטדי ושם הייתה ההפתעה - היא ניצחה ואנחנו חילצנו רק תיקו מול בני יהודה".

מי השחקנים האהובים עליך?
"יש הרבה, בראשם ברוך ממן, זאהי ארמלי, אייל ברקוביץ'".

מה אתה מצפה שיקרה בליגה שתיפתח בקרוב?
"בשנה שעברה הייתה לנו עונה בינונית והשנה אמורה להיות טובה יותר. אני מקווה שהבעיות שיש עם השחקנים הזרים ייפתרו".

"מבחינת הילדים שלי יש 'מעשה בארבעה בלונים' כי הבלון הצהוב נשמט מהסיפור"

 אורי עיני ובתו / צילום: תמונה פרטית

אורי עיני, מנכ"ל אדלר חומסקי & ורשבסקי
הפועל תל-אביב
גיל: 48
מצב משפחתי: נשוי +3
מקום מגורים: תל-אביב

האהדה של אורי עיני החלה כשהיה ילד בן חמש בגבעתיים. "אני זוכר את הרגע כאילו זה היה היום. דיברו בשכונה על כדורגל ועל קבוצות, וניגשתי לסבא שלי ושאלתי אותו איזו קבוצה אנחנו אוהדים. הוא הסתכל עליי ואמר: 'הפועל תל-אביב '. באותו רגע הרגשתי זרם בכל הגוף. לא המשכנו את השיחה, לא שאלתי למה הפועל, אבל כאילו חל עלי כישוף ואימצתי לעצמי זהות מוחלטת בלי שאלות. אני תמיד מקנא באוהדי הפועל שהייתה להם הזכות לבחור את הקבוצה, כאלו שאהדו קבוצה אחרת ובחרו לעבור להפועל, זה כמו להיות בעל תשובה. אצלי לא הייתה בחירה - ברגע אחד כאילו הוטבלתי.

"התחלתי להפעיל לחץ כדי ללכת למשחקים. שנים הלכתי עם חבר של אבא שלי ועם הבן שלו, ומדי פעם אבא שלי היה מצטרף. כשהוא היה רוצה לעצבן אותי הוא היה שואל: 'מי זה השחקן שלובש שחור?'". (השופט - מר"ח).

הצלחת להעביר את האהדה לקבוצה לילדים שלך?
"אחד הפחדים שהיו לי היה שזה ידלג דור, כמו שאצלי זה עבר מסבא אליי. החלטתי שאני לא לוקח סיכון וכבר מגיל שנתיים וחצי-שלוש עשיתי לילדים מנוי והם היו מגיעים איתי למשחקים. ארנה אשתי צוחקת שאם הייתה בסיפור שהייתי מספר לילדים דמות של מכשפה - מיד היא הפכה למכבי. מבחינת הילדים שלי יש ‘מעשה בארבעה בלונים’ כי הבלון הצהוב נשמט מהסיפור. שלושת הילדים שלי אוהדי הפועל בלב ובנשמה. לגדולה קוראים אלה, קיצור של הפועלה".

כולכם מקפידים ללכת למשחקים?
"שלושתם, אלה (15), רועי (11) ועידו (8), אוהדים שרופים. כשהפועל שיחקה ב-2000-2001 באירופה גרתי בניו יורק והייתי נוסע למשחקים. עבדתי במשרד הפרסום Y&R והייתי מארגן צפיות לשידורים של משחקים. לא היו עוד ישראלים במשרד והטרפתי את האמריקאים. גם שם הפועל הוא שם דבר".

את מי אתה מסמן ככוכבים האהובים עליך ביותר?
"מעל כולם זה משה סיני שעשה לי את הילדות, וכל החבורה שהייתה סביבו - גילי לנדאו, מוריס ז’אנו, ינקה (יעקב) אקהויז, שבתאי לוי, יוסי זאנה ואריה בז’רנו השוער. זה השלב שעיצב את האהבה הגדולה שלי לקבוצה. אלו היו עונות האליפות של 81, 86 ו-88, והגביע שלקחנו ב-83 עם 'יד האלוהים' האמיתית שגילי לנדאו הבקיע בדרבי - אחד מרגעי השיא שלי כאוהד".

איזה נקודת שפל אתה זוכר?
"יש המון נקודות שפל. בתור אוהד הפועל קשה להצביע על אחת. אולי הירידה האחרונה לליגה הלאומית וחוסר הוודאות שהיה סביבה - אם יש עתיד לקבוצה, אם יהיה מי שירים את הדבר הזה. זו הייתה תחושה מבאסת".

מה לגבי אמונות תפלות?
"המינימום הוא לא להכניס צבע צהוב הביתה. בנוסף, בדרך למשחקים אנחנו שומעים שירים של 'לאה קטמין' (להקת האולטרס של הפועל תל-אביב - מר"ח). הילדים נכנסים לאווירה עם זה".

"כשיוצאים מהמגרש אחרי ניצחון, אני מסתובב שבוע שלם עם חיוך"

 רני איידלר / צילום: תמונה פרטית

רני איידלר, מנכ"ל תאגיד המחזור תמיר
מכבי נתניה
גיל: 51
מצב משפחתי: נשוי +4
מקום מגורים: יהוד

למרות שאביו שיחק במכבי תל-אביב , רני איידלר בחר לאהוד את הקבוצה של העיר בה גדל, מכבי נתניה. עד היום, גם כשהוא מתגורר ביהוד, הוא מקפיד להגיע למשחקי קבוצתו האהובה. "המשחק הראשון שאני זוכר שהלכתי אליו היה ב-1978. זה היה משחק היסטורי כי זכינו באליפות. באותה שנה, הייתי בן עשר, ואבא שלי לקח אותי לאצטדיון רמת גן לגמר הגביע. עודד מכנס כבש, וזכינו גם בגביע וגם בגביע האינטר טוטו - טריפל".

האהדה לקבוצה הגיעה מהבית?
"לא. אבא שלי שיחק בצעירותו במכבי תל-אביב עם ניסים בכר, ואני בחרתי לאהוד את מכבי נתניה, העיר שבה גרנו. גדלתי ב'קופסה' (אצטדיון נתניה לשעבר, מר"ח), כמו שאומר אחד משירי האוהדים. מאז אותה שנה שבה לקחנו את שלושת התארים יש לנו יותר סבל מאשר נחת".

אילו רגעי שיא אתה זוכר?
"בעונה של 1998-1999 ניצחנו את הפועל לוד 3:1 ועלינו ליגה אחרי חמש שנים בליגה השנייה. זה היה אחד מהרגעים המרגשים. מצד שני, אני לא יכול לשכוח את ירידת הליגה ב-2012, אחרי שהפסדנו לבאר-שבע 3:0. יצאתי מהמשחק בדקה ה-74, וזה היה המשחק היחיד שיצאתי ממנו לפני שריקת הסיום. גם בעונה האחרונה חטפנו כמה ‘מכות', כמו ההפסד הצורם בגמר הגביע מול בני יהודה אחרי שחשבנו שנחזור עם הגביע. הלכנו כל המשפחה, אשתי ושני הילדים, והיה מרגש מאוד לראות 60% מהאצטדיון בצהוב. כשהמשפחה מגיעה זו ההתרגשות הכי גדולה ולכן גם העצב היה גדול".

אתה מקפיד ללכת למשחקים?
"בוודאי. יש לי שני מנויים ובכל פעם מישהו אחר מתלווה אליי. לרוב זה יונתן, הבן שלי בן השש, ולפעמים זו ליה בת ה-12 או אחד מהתאומים שלי, תומר בן ה-24".

מי השחקן שהכי נכנס לך ללב?
"עודד מכנס, אין מה לדבר בכלל".

כמו לאוהדים רבים גם איידלר מחזיק באמונות תפלות - ואצלו זה קשור לחולצה שהוא לובש למשחקים. "אני לובש את אותה החולצה שלבשתי בניצחון הראשון עד סוף העונה. מכבס אותה כמובן בין משחק למשחק, אבל לובש אותה כל השנה. מה שאני לא מחליף זה את הצעיף. יש לי גם חולצה מיוחדת שקניתי במסגרת תרומה לאוהד שלנו שהיה הקמע ונפטר לפני שנה. האוהדים גייסו כספים לסייע לו, ערן לוי תרם את חולצת המשחק שלו למכירה באתר וקניתי אותה".

אמונה נוספת קשורה לעמידה ביציע. "אנחנו בני 51 ומתנהגים כמו ילדים רק כדי לחזור הביתה עם שלוש נקודות. אני אומר ‘אנחנו', בגלל שאנחנו חבורה של תשעה אוהדים. כשיוצאים מהמגרש אחרי ניצחון, אני מסתובב שבוע שלם עם חיוך".

"קבוצה שאין לה הרבה אוהדים זה כואב. מצד שני זו אהבה למשהו שהוא צנוע אבל רק שלך"

 משה יגן והמשפחה / צילום: תמונה פרטית

יגן משה, מנכ"ל קבוצת שמיר אופטיקה
מכבי פתח-תקווה
גיל: 50
מצב משפחתי: נשוי +3
מקום מגורים: סינגפור

יגן משה, מנכ"ל קבוצת שמיר אופטיקה, מתגורר בשנים האחרונות בסינגפור. גופו במזרח הרחוק, אבל ליבו באצטדיון של מכבי פתח-תקווה שנשרה בסוף העונה האחרונה לליגה הלאומית.

איך נולדה האהדה לקבוצה?
"נולדתי בפתח-תקווה וגרנו ברחוב ביל"ו. אחד המגנים הגדולים של הקבוצה, דוד ספיבק, היה שכן שלי. כל הילדים העריצו אותו ורדפו אחריו, וכך הפכנו לאוהדים. לא רבים יודעים אבל מכבי פתח-תקווה קיימת יותר מ-100 שנה, מאז 1912. בשנות ה-70 הקבוצה הייתה דומיננטית ושיחקו בה, בין השאר, ניסים כהן, נסים ברדה, שלושה נציגים של משפחת בן דרור ואחרים. אח שלי שיחק בקבוצה עד גיל נוער ואפילו שנה אחת בבוגרים. אני שיחקתי בילדים".

הצלחת להעביר את האהדה לילדים?
"להיות אוהד של קבוצה כזו זה דבר שקשה להעביר לילדים. מדובר בעולם שהולך ונכחד. אין משהו שמאפשר לך 'להדביק' ילדים באהבה לקבוצה הזו, במיוחד שהיום הילדים חשופים לפאר של קבוצות אחרות. הילדים אוהדי יובנטוס. לבוא לראות את מכבי פתח-תקווה כשהם בישראל? זה פחות מושך אותם".

אילו רגעי שיא אתה זוכר?
"הרגע הראשון היה בדרבי ב־1980. הייתי ילד וניסים כהן היה כוכב הקבוצה. היה לו משחק מעולה והוא פשוט עבר לשחקנים של הפועל פתח-תקווה 'בין הרגליים'. הובלנו 1:5 עד שהקהל של הפועל התפוצץ. אוהדים נכנסו למגרש עם מקלות והרביצו לשחקנים. נהיה שם בלגן ומכות והמשחק הופסק בדקה ה־80. ניסים כהן נתן שם תצוגת כדורגל שלא אשכח לעולם".

מה לגבי רגעי שפל?
"השפל הכי גדול בתולדות המועדון היה בעונה האחרונה. יש בי דאגה שהוא ייכחד כי הוא נהפך להיות מועדון שמייצר שחקנים לקבוצות אחרות ופחות מעניין אותו מה קורה לקבוצה הבוגרת. לפני כמה שנים ירדנו ליגה וזה דווקא הרים את הקבוצה. הפעם זאת בושה כי מדובר בקבוצה עם תקציב משמעותי ושחקנים גדולים שירדה ליגה".

מה יהיה בעונה הבאה?
"אני מאוד מודאג. אין התלהבות ויש שחיקה של ההנהלה".

איך זה לאהוד קבוצה בשלט רחוק?
"כשאני מגיע לארץ אני הולך למשחקים. לצערי לא הפסדתי כלום בשנים האחרונות".

מי השחקן שהכי חקוק לך בלב?
"יש שלושה: ניסים כהן, אחד השחקנים הכי גדולים שראיתי בכדורגל הישראלי, שבין היתר גרם לי להתאהב במכבי פתח-תקווה. השני הוא אייל בגלייבטר שהיה הכוכב הכי גדול ב-40 השנה האחרונות של המועדון. האחרון הוא מוראד מגמאדוב שהגיע לישראל בגיל צעיר כזר ועשה את כל הקריירה באותה הקבוצה, עד גיל 38. זה משהו שלא היה בישראל".