שאול התרסי הפך לפאולוס הקדוש וברא את המיתוג של הנצרות

יש לנו חשבון כלשהו עם שאול התרסי, הלוא הוא "פאולוס הקדוש" של הנצרות. לא זו בלבד שהאיש ההוא פנה עורף לאמונת אבותיו, לא זו בלבד שהוא יסד דת חדשה, אלא שאפשר לטעון כי הוא הניח את היסודות התיאולוגיים של האנטישמיות, גם אם 'אנטישמיות' בתור שכזאת לא היתה קיימת בזמנו (והמונח עצמו נולד רק 1,800 שנה ויותר אחריו).

שאול בא מן העיר תרסוס שבאסיה הקטנה (ליד אדאנה, טורקיה, של ימינו). הוא היה פרושי למהדרין, מאמין קנאי בפירוש הרבני של מצוות התורה. לדעת תיאולוג אחד בן ימינו, הבישוף האנגליקני ניקולס תומס ראייט (Wright), שאול היה מחמיר שבמחמירים, מ"בית שמאי". התיאולוג אדוארד פ. סנדרס, שספרו בן 40 השנה 'פאולוס והיהדות הארץ-ישראלית' מתואר כ"מהפכני", הטעים את הקשר בין שאול ליהדות של זמנו, אבל הזכיר לנו כי היהדות הזו לא הוגדרה רק על יסוד רבניה. היא היתה רחבה ומגוונת הרבה יותר.

כך או כך, שאול הוא זה שהעיד על עצמו כי היה פרושי. הוא אמנם לא נתקל בישו עצמו, אבל נתקל גם נתקל בתלמידיו. הוא רדף אותם, בשירות הסנהדרין. הוא כתב, כי היה עד ראייה לסקילת הקדוש הנוצרי הראשון לאחר ישו, סט' סטפאנוס, בירושלים, בשנת 34. על המאורע הזה אנחנו יודעים רק מכתבי הקודש הנוצריים, וההיסטוריוּת שלו מוטלת בספק.

יום אחד, באמצע שנות ה-30 של המאה הראשונה, שנתיים או שלוש לאחר צליבת ישו, שאול נשלח מירושלים לדמשק, לטהר את הקהילה היהודית מחסידי הנוצרי. שם, "על הדרך לדמשק", התגלה אליו יזוס כריסטוס. "שאול, שאול", הוא אמר לו, "מדוע אתה רודף אותי?".

צירוף המילים הזה, "הדרך לדמשק", נעשה נכס צאן ברזל של לשונות המערב ושל תרבותו; תיאור לתמורה פתאומית ומפליגה במצב דעת ובצורת מחשבה, גם ללא קשר לדת. ואמנם, על הרגע ההוא של התגלות כריסטוס לשאול, או לפחות של עדות שאול על ההתגלות, אפשר לומר כי הוא שינה את מהלך ההיסטוריה.

להופעת הנצרות אין קושי לייחס מאורעות חובקי-עולם, שלא היו מתאפשרים בלעדיה, לטוב ולרע. אגב, בלעדיה התנ"ך לא היה הופך לספר הספרים, ונעשה רב-המכר הגדול ביותר בתולדות האנושות. מיסיונרים נוצרים, לא רבנים, הם שהפיצו אותו.

האיש שרדף את ישו - לא ישו הפיזי, כמובן, אלא הספיריטואלי - נעשה ראש וראשון המיסיונרים של הבשורה החדשה.

עד הרגע ההוא, תלמידי ישו היו סיעה קטנה בתוך היהדות של זמנם. הם התפללו בבתי כנסת יהודיים, במידה שלא גורשו מהם; הם שמרו מצוות והאמינו כי הם שייכים לעם הבחירה. ראשוני הנוצרים לא האמינו באלוהיותו של כריסטוס, לא מפני שהם כפרו בה, אלא מפני שהיא לא עמדה כלל על הפרק. למען האמת, יעברו דורות רבים לפני שהנצרות תעמיד את ישו על מדרגה אלוהית. שאול היה ראשון המעמידים.

תיאולוגים נוצריים מתווכחים עד עצם היום הזה באיזו מידה שאול התרסי התכוון לפרוק עול ולהתכחש לחלוטין ל'ברית הישנה'. הוא השאיר שובל ארוך של מכתבים ושל איגרות, שאפשר למצוא בהם פנים לכאן ולכאן. אבל הוא נתן די סימני דרך לבאים אחריו, כדי שיוכלו יום אחד להשלים את הפרישה ולטרוק את הדלת. מאותו הרגע ואילך, אם כי כמובן לא בן-לילה, ואפילו לא בן-מאה, חסידי כריסטוס התחילו לפרוש מן היהדות, ולכונן מערכת תיאולוגית חדשה.

 ישו הצלוב. יותר משנתיים אחרי הצליבה חווה שמעון התרסי התגלות / צילום: שאטרסטוק

"עד קצה העולם"

שאול נתן להם סיבה, וסלל את דרכם החוצה. הוא היה במובן הזה הבעלים של המותג החדש, או לפחות מקור ההשראה העיקרי שלו. הוא העניק תפוצה גלובלית למוצר שכונתי קטן, שהיה ידוע למתי-מעט במחוז נידח על פי המדבר. היה מנוי וגמור איתו להפיץ את המותג הזה "עד קצה העולם". העולם של זמנו היה ה-Imperium Romanum, האימפריה הרומית, סביב אגן הים התיכון. "סוף העולם" של זמנו היה חצי האי האיברי. אין לנו ידיעה של ממש אם הגיע לשם. גבול ההתקדמות המערבי שלו, על פי כתביו, היה רומא, שאליה הגיע בסביבות שנת 60, בימי הקיסר נירון. בפקודת הקיסר הוא הוצא להורג בערך 30 שנה לאחר "הדרך לדמשק".

הא הספיק הרבה מאוד ב-30 השנים ההן. זה היה תור הזהב של האימפריה, עידן מושלם, אם גם מוקדם, של גלובליזציה. רומי הציעה שלום לנתיניה, מה שקוראים בלטינית Pax Romana, על כידוניה, תמורת צייתנות. היא סללה דרכים לאורך אירופה ולרוחבה. היה אפשר לרכוב על סוס, או אפילו לצעוד ברגל, מן הבלקנים עד החוף האטלנטי מבלי לחשוש מפני שודדי דרכים. סוחרים וסוכני מכירות נעו בדרכים בביטחון. מכתבים היו נשלחים ומתקבלים בזמן סביר.

איגרות שאול הגיעו אל קהילות נוצריות בכל רחבי האימפריה. הן סיפקו את הבסיס התיאולוגי של הנצרות. הן מצוטטות בדחילו ורחימו עד עצם היום הזה. כרוכות בהן עדות היסטורית והתפלמסות, הרבה התפלמסות. אם תרצו, הוא מסר עובדות ופרשנות באותו העמוד עצמו. שאול לא היה מדווח אובייקטיבי, אבל מי היה אז מדווח כזה?

שאול-פאולוס לא עניין במיוחד את היהודים, אף כי הוא השפיע על עתידם הרבה יותר מישו ומכל אחד משליחיו. ההיסטוריון רב האנפין של הנצרות ושל היהדות, יעקב טאובס (Taubes), אמר לפני קצת יותר מ-30 שנה, כי "המחקר היהודי של פאולוס שרוי במצב עגום מאוד. יש אוסף גדול של ספרות על ישו, הרבי מן הגליל... הכול בתלמוד... ביהדות הליברלית (לא אצל האורתודוקסים, הם לא זזו אף סנטימטר אחד) יש מידה של גאווה בבן ישראל הזה. אבל כשהדברים נוגעים לפאולוס, זה גבול שקשה לחצות... ההיסטוריה הדתית היהודית לא היטיבה לעמוד על קנקנו של פאולוס".

שמעון הדייג דווקא רצה כשר

מה שלא עלה בידי היסטוריונים ותיאולוגים יהודים, לפחות עד זמנו של טאובס, בוודאי לא יעלה בידינו כאן. ענייננו כאן אינו תיאולוגי. זה גם אינו בירור של מניעי שאול התרסי, אלא לכל היותר של אמצעיו.

האם הוא ניסה ביודעים להפיח שנאת יהודים? זו שאלה לא פשוטה, המחייבת להעמיד את מכתביו בקונטקסט של זמנם, לא זה של המאות הבאות. האם כאשר הוא כתב על "היהודים אשר הרגו הן את אדוננו ישוע והן את הנביאים" הוא התכוון לכל היהודים באשר הם, או רק ליהודים מסוימים בארץ יהודה? כיוצא בזה, למה בדיוק הוא התכוון כאשר הבטיח (באיגרתו לנוצרים של סלוניקי, יוון, בשנת 52), כי "חמת אלוהים תישפך" על היהודים?

מוטב לזכור שהוא עצמו לא רדף יהודים, אלא נרדף בידיהם. בשנת 57 הוא העדיף להסגיר את עצמו לידי השלטונות הרומאיים לבל ייפול בידי הסנהדרין. כך התחילה סדרת המאורעות שהסתיימה בעריפת ראשו ברומא. הוא היה שייך למיעוט קטן, שעל חבריו נאסרה בהדרגה הכניסה לבתי כנסת. העולם של המאה הראשונה לא היה עולם של אופציות חילוניות. הגירוש מבתי הכנסת היה משול לנידוי ולהחרמה.

מוטב גם לזכור שהמנודים בדרך כלל לא התנערו ממצוות התורה. היסטוריונים רבים של הזמן ההוא מזכירים לנו שלא הייתה אורתודוקסיה שלטת ביהדות של סוף ימי בית שני. בלשון אחד הידועים שבהם, ג'ייקוב ניוזנר, היו "יהדויות". אגב, תיאולוגים נוצרים בני זמננו טוענים גם שלא הייתה נצרות, אלא "נצרויות". מעשה פרדוקס, הם מתארים את האורתודוקסיה הנוצרית עצמה כ"כפירה". שתי האורתודוקסיות, היהודית והנוצרית, הפכו לכאלה מקץ מאבק כוח רב-שנים, שבנצרות יש לנו עליו הרבה יותר עדויות. זה דיון מרתק ומפתה, אבל לא נתפתה לו כאן.

בסביבה הזו של "יהדויות", סיעת המיעוט הקטנה של ראשוני הנוצרים ייצגה אפוא עוד זן אחד, אם גם שולי ואולי תימהוני.

פאולוס לא ייצג את הסיעה הזו בתור שכזאת. אדרבה, מאיגרותיו מבצבצת התנגדות חוזרת לאלה המסרבים להתנער מתורת אבותיהם. מפורסמת היא התנגשותו עם בכיר תלמידי ישו, שמעון הדייג, הידוע יותר כפטרוס הקדוש. הוא נזף בפטרוס בחומרה על סירובו להסב אל השולחן עם יווני שלא שמר כשרות.

יש לנו עדויות ברורות על נאמנותם של רבים מחסידי ישו לתורת ישראל אפילו 300 שנה ויותר לאחר צליבתו. בפולמוסאות הנוצרית של המאה הרביעית עדיין יש ביטויים של חרדה מפני השפעת "המייהדים". למען האמת, לא ברור כלל שקווי הפרדה מדויקים נמתחו בין מה שאנחנו מכנים "יהדות" למה שאנחנו מכנים "נצרות".

 הקיסר קונסטנטינוס. הפך את הנצרות לדת מדינה / צילום: שאטרסטוק

צ'אריס במקום מצוות

"נוצרים יהודים" הוסיפו להתקיים לפחות עד המאה העשירית. יש לנו עדויות על נוכחות ניכרת שלהם בחצי האי ערב למשל, בזמן עליית האסלאם. פירוש מעניין ושנוי במחלוקת מייחס את התמהיל של יהדות ונצרות בקוראן להשפעת "הנוצרים יהודים" על הנביא מוחמד.

קשה אפוא להגיד מתי הושלם הקרע בין היהדות לנצרות, או "מתי נפרדו הדרכים", כפי שחזרו ושאלו היסטוריונים ותיאולוגים במרוצת השנים. מפתיע ומעניין להיווכח עד כמה שבריריות הן האמיתות החקוקות בנרטיב שלנו, של כולנו, יהודים ונוצרים ואחרים.

אבל אם אינני טועה איש לא הצליח לגזול משאול התרסי את זכויות היוצרים על ההתרסה הגדולה נגד מהותה של הפרקטיקה היהודית בת זמנו. יסוד ההתרסה היה ההתכחשות למרכזיותן של המצוות. "'גאולה' ביהדות העתיקה סבה סביב הציר הכפול של בחירה ושל חוק", כותב התיאולוג (הנוצרי) ג'יימס דאן (Dunn). "הגאולה אצל פאולוס סבה סביב הציר הכפול של ציות ושל חסד".

"חסד" כאן הוא תרגום שרירותי של המלה היוונית "צ'אריס", שעברה דרך הלטינית אל לשונות מודרניות באירופה, ונעשתה grace באנגלית. כדי לזכות בצ'אריס, המאמין לא היה צריך להימצא ראוי, אלא רק מוכן. ההבדל בין שני המצבים האלה מסביר את התפשטות הנצרות. פאולוס הקדוש פטר את המאמינים מן הצורך להימצא ראויים באמצעות מילוי מדוקדק של המצוות.

הוא הודיע לקהל היעד הלא-יהודי שלו, בדרך כלל יוונים פגאניים, כי הברית בין אלוהים לאברהם לא חייבה עוד את מילת הזכרים. יש לפטור הזה הסבר תיאולוגי, המבוסס על פירוש של הטקסט המקראי, אבל אין הוא מענייננו. פריקת עול המצוות הקלה כמובן על כניסת המונים תחת כנפי הדת הנוצרית. התרחבות הבשורה הנוצרית לא הייתה תלויה עוד בחתרנות של יחידים תחת מרותם של מוסדות הקהילה היהודית בארץ ישראל ובפזורה. לא היה עוד צורך באילן יוחסין אברהמי או דוידי, כדי להצטרף אל עם הבחירה. בחירת היחיד נתנה תוקף להצטרפות.

בין הקיסר לנזיר

ניצחון הנצרות בעולם הרומאי לא היה תוצאה עיקרית או בלבדית של עבודת מיסיונרים ושל פולמוסים נלהבים. החלטתו הפוליטית של קיסר רומאי, קונסטנטינוס הגדול, במחצית הראשונה של המאה הרביעית, היא שאפשרה את הקפיצה הגדולה: מדת שאחריה נהו עשירית מתושבי האימפריה אל דתם של 90% ממנה.

אבל כאשר הקיסר נכנע להפצרות אמו, והפך את הנצרות לדת מדינה (אם כי לא התנצר בעצמו אלא על ערש דווי), הנצרות הייתה מוכנה להלאמה. היו לה נרטיב מושך, גלריה של קדושים, אמנות איקונין מרשימה, ונוסחה נוחה וקליטה.

הנצרות לא חדלה להתפשט. לעתים קרובות היא התפשטה בכוח. בישופים הנפיקו רישיונות-טבח שקיסרים ומלכים נשאו במזרח אירופה, במזרח התיכון, בדרום אמריקה ובמרכזה. אבל הנצרות התפשטה גם בזכות המוצר, שהיהודי שאול עיבד והתחיל לעטוף.

מיתוגה של הנצרות לא פסק. נעשו אין-סוף ניסיונות-נפל להטות אותה בכיוונים מנוגדים. הם התחילו בימיה הראשונים, והם נמשכו עד סוף ימי הביניים ועד בכלל, בדרך כלל בהצלחה מעטה.

עד שבא נזיר חמור סבר מגרמניה, מרטין לותר, כמעט 1,500 שנה לאחר שאול, והציע נוסחת חברות חדשה. הוא צמצם עוד יותר מפאולוס את מקומן של מצוות בתהליך הגאולה, והעמיד אותה על "אמונה" בלבד. הואיל ולא היה עוד צורך במדרג כנסייתי, כדי שיתווך בין המאמין לאלוהיו, הפלורליזם בתוך הנצרות הגיע אל שיאים שלא פעם גבלו באבסורד. המהפכה הלותרנית פתחה את הפתח בפני זן חדש של שיווק המוצר, זה הנקרא כיום "אוונגליזם".

"הגליל של סין"

גם בשעה שהנצרות האירופית מתכווצת והולכת תחת כובד החילוּן, נצרות אוונגליסטית מתפשטת על פני אמריקה הלטינית, אפריקה וסין. אי-אפשר לייחס אותה לכפייה או לחסות המדינה. באמריקה הלטינית, הממסד הקתולי רב הכוח מתנגד לה. בסין, המפלגה הקומוניסטית יוצאת מגדרה להכשיל אותה.

העיתון הבריטי 'גרדיאן' כתב בחודש שעבר, כי "זה 30 עד 40 שנה שסין מתנסה באחת התחיות הדתיות הגדולות ביותר של זמננו". התחייה הזו אינה מוגבלת לנצרות, אבל הערכות מעמידות את מספר הנוצרים בסין כיום על סביבות 100 מיליון. אם יש ממש בנתון הזה (ממשלת סין גורסת רק 23 מיליון), פירושו שמספר הנוצרים השתווה פחות או יותר למספר החברים במפלגה הקומוניסטית. זה נתון מדהים.

בולטת במיוחד בהתפשטות הנצרות אל העולם הלא-מערבי היא התנועה הפנטקוסטית, ששאלה את שמה מן התרגום היווני של חג השבועות (Pentekoste). מאמיניה נקראים גם "נוצרים כריזמטיים", והפולחן שלהם כולל אלמנטים שהיו דנים אותם למרתפי האינקוויזיציה בדורות קודמים. ברור למדי שמרטין לותר לא התכוון אליהם, אבל בלעדיו הם לא היו באים אל העולם.

התפשטות הכריזמטיים עוצרת נשימה. מאמר בקובץ מסות על התפשטות הפנטקוסטים בסין (2017) מייחס ל"כמה משקיפים" את ההערכה, ש-80% מהנוצרים הם פנטקוסטים, או "בעלי תכונות פנטקוסטיות מסוימות". שם המאמר, אגב, הוא "הגליל של סין", ברמז ברור לארץ הקודש.
"תחייה פנטקוסטית תמיד מיוסדת על מנהיג כריזמטי", כותב בעל המאמר, יי ליו, חוקר המתגורר בסין. "הכריזמה שלהם נזקפת לזכות מתנה רוחנית ושימושיה המעשיים". לעתים קרובות הם ניחנים בסגולות ריפוי, ממש כמו בן הגליל המקורי לפני אלפיים שנה. "יחסים אישיים" עם ישו הנוצרי נעשו מוטיב מכונן בנצרות האוונגליסטית. הכול יכולים לעשות מעשה שאול בדרך לדמשק, להיוועד באופן פרטי עם מושיעם, "לחזור ולהיוולד" (באנגלית, born again), ולמצוא סיבה להתרגשות ולתקווה.

שאול/פאולוס לא היה מוכן עוד להסתפק בהעברת יהודים על דתם. הוא רצה גם גויים. הוא תיכנן להגיע עד פאתי מערב וחשב שספרד היא סוף העולם. הוא לא ידע שיום אחד יגיע עד פאתי מזרח. אין צורך לאהוב את המוצר כדי להתפעל מן המיתוג.