לחיות את החיים גם לאחר תחושת חורבן

השבוע מתחילים ימי בין המצרים, הימים שבין י"ז בתמוז - יום הבקעת החומה על ידי הרומאים וט' באב, היום שבו נחרב בית המקדש. בשלושת השבועות ובעיקר בתשעת הימים שבין ראש חודש אב לט' באב, מקובל לנהוג מנהגי אבלות. האבל הוא נסיגה מן החיים, והיא מעוררת שאלות.

בגמרא מתוארת שיחה העוסקת בשאלות אלה. השיחה נפתחת בתיאור התגובה של חלקים בעם לחורבן. רבים החליטו לפרוש - לא לאכול בשר ולא לשתות יין. הם נשאלים על ידי רבי יהושע מדוע הם נוהגים כך והם עונים בשאלה. נאכל בשר? שממנו מקריבים על גבי המזבח. נשתה יין? שממנו מנסכים על גבי המזבח.

כלומר איננו יכולים להמשיך לחיות כרגיל כשבית המקדש חרב.

רבי יהושע עונה להם גם הוא בשאלות: אם כן, גם לחם לא נאכל ומים לא נשתה, שכן גם בהם נעשה שימוש בבית המקדש? הפרושים שותקים.

רבי יהושע מבין לליבם ואומר: להתאבל יותר מדי אי-אפשר ושלא להתאבל גם אי-אפשר. הוא מנסה למצוא דרך ביניים המתאימה לחיים. אי אפשר להתאבל יותר מדי משום שפירוש הדבר הוא מוות, אבל גם אי-אפשר להתעלם מן החורבן ולשכוח, משום שמחיקת העבר גם היא מוות. מוות של הזיכרון הלאומי, מוות של הערכים המשותפים.

הוא מנסה לנסח דרך אחרת המתאימה לחיים ומצטט מדברי חכמים:

סָד אָדָם אֶת בֵּיתוֹ בְּסִיד וּמְשַׁיֵּר בּוֹ דָּבָר מֻעָט;

עוֹשֶׂה אָדָם כָּל צָרְכֵי סְעֻדָּה וּמְשַׁיֵּר בָּהּ דָּבָר מֻעָט;

וְעוֹשָׂה אִשָּׁה כָּל תַּכְשִׁיטֶיהָ וּמְשַׁיֶּרֶת דָּבָר מֻעָט.

שלוש הדוגמאות לקוחות מתוך החיים האישיים האינטימיים של אדם בתוך ביתו. הדוגמה הראשונה היא הבית, שמסמל את הבית הגדול. אדם שבונה בית חדש ומסייד אותו, משאיר ריבוע של אמה על אמה מעל דלת הכניסה אותו הוא לא מסייד. כל מי שנכנס אל ביתו רואה את הריבוע.

גם בתוך הסעודה שאדם עושה לעצמו, הוא משייר דבר מועט שלא יוגש בסעודה. גם אישה העושה את תכשיטיה ומשיירת דבר מועט, לא מקשטת את עצמה כפי שהייתה מקשטת את עצמה לפני החורבן.

הדיאלוג בין רבי יהושע לפרושים מאיר את החיים שלנו היום בירושלים של המאה ה-21. המשפט של הרב קובע שיש למצוא איזון. הוא מבין שאסור לסגת מן החיים - יש לחיות אותם במלוא עוצמתם.

אנחנו הנאבקות על הזכות להתפלל בכותל המערבי ולקרוא בתורה, רוצות לחיות. התורה היא תורת חיים, היא דורשת מאיתנו לחיות במלוא העוצמה היא דורשת מאיתנו שלא לסגת מן החיים, שלא לפרוש מהם. לדבוק בתורה לדבוק בחיים.

שירו של יהודה עמיחי 'תיירים' מתייחס אל סוגיית החיים בירושלים בצורה המזכירה לי את זו רבי יהושע. "...פעם ישבתי על מדרגות ליד שער במצודת דוד, את שני הסלים הכבדים שמתי לידי. עמדה שם קבוצת תיירים סביב המדריך ושימשתי להם נקודת ציון. "אתם רואים את האיש הזה עם הסלים? קצת ימינה מראשו נמצאת קשת מן התקופה הרומית. קצת ימינה מראשו". "אבל הוא זז, הוא זז!" אמרתי בלבי: הגאולה תבוא רק אם יגידו להם: אתם רואים שם את הקשת מן התקופה הרומית? לא חשוב: אבל לידה, קצת שמאלה ולמטה ממנה, יושב אדם שקנה פֵּרות וירקות לביתו".

יהודה עמיחי מתאר את הירושלמי היושב עם סלי הקניות ליד שער במצודת דוד. מדריך התיירים מצביע עליו, כעל נקודת ציון כדי שהתיירים המודרכים יוכלו להבחין בקשת מן התקופה הרומית.

הקשת מייצגת את העבר, את ההיסטוריה, והיא עומדת במרכז השיחה של המדריך עם קבוצת התיירים. הירושלמי החי את חיי השגרה המיוצגים על ידי סלי הירקות והפירות הוא רק נקודת ציון.

עמיחי אומר שהגאולה תבוא כשהקשת הרומית, העבר, ההיסטוריה, יהיו רק נקודת ציון והאדם היושב עם סלי הקניות המייצג את המציאות הפרוזאית הירושלמית של החיים היומיומיים הפשוטים יעמוד במרכז תשומת הלב של קבוצת התיירים.

יהודה עמיחי כמו רבי יהושע מבין שהגאולה עתידה לבוא כשנבין שהחיים עצמם - הבית, הסעודה, התכשיטים, הפירות הירקות עומדים במוקד. זו ירושלים. ירושלים חיה ונושמת.

הכותבת היא חברת הנהלת נשות הכותל