הכסף הגדול מפלג את ענף הטניס העולמי

אי אפשר היה להישאר אדישים לגמר ווימבלדון שנערך בתחילת השבוע. רוג'ר פדרר ונובאק דיוקוביץ' הגדירו במשך כחמש שעות מהי שלמות - פיזית, מנטלית, מקצועית. והם עשו את זה כמעט בדיוק כפי שעשו את זה לפניהם בעולם הישן, ללא טכנולוגיות ייחודיות - שחקן טניס שעומד על מגרש וחובט כדורים עם מחבט לצד השני של הרשת. הגביע שהניף דיוקוביץ' הוא אותו גביע בדיוק שהניפו באותו מגרש דשא ביורן בורג ב-1983 או רוד לייבר ב-1961.

מה שלא נותר זהה הוא הסכום שנכתב בצ'ק של המנצחים. עבור הניצחון בלונדון קיבל דיוקוביץ' ממארגני הטורניר 2.98 מיליון דולר. האינפלציה בפרסים הכספיים בטניס בעשור האחרון הפכה את הענף לספורט האישי המתגמל ביותר בעולם בפער עצום מכל ענף אחר.

את 2018 סיימו 83 טניסאים (45 גברים, 38 נשים) עם הכנסות של מעל מיליון דולר מטורנירים, עוד לפני כספים מספונסרים והסכמים מסחריים שונים. לפני שני עשורים היו רק 16 שחקנים שסגרו שנה עם מיליון דולר ויותר (12 טניסאים, 4 טניסאיות).

לאורך השנים הטורנירים הפכו ליוקרתיים ועשירים, ואיתם הלכו ותפחו הפרסים הכספיים המחולקים. ביורן בורג, השבדי האייקוני, פרש בשנת 1983 בגיל 26 כשבאמתחתו 11 תארי גראנד סלאם ו-3.6 מיליון דולר מפרסים כספיים בטורנירים. בהתאמה אינפלציונית להיום, בורג עשה מקריירת הטניס המפוארת שלו 9.2 מיליון דולר. היום זה נשמע כמו בדיחה. דיוקוביץ' יכניס יותר מבורג במהלך 2019 לבדה.

מסתכלים על ה-NBA בקנאה

אבל לטניסאים זה לא מספיק. לא מעט שנים מתנהל ויכוח בטונים שעולים ועולים לגבי דרישת השחקנים בסבב לזכות בנתח גדול יותר מהעוגה. גם במהלך טורניר ווימבלדון התכנסו נציגי ארגון שחקנים והעלו שוב את הדרישה.

הטענה המרכזית היא שהטורנירים רווחיים מאוד ובכל זאת לא מועבר מספיק כסף לשחקנים, שהם בפועל מוקד ההצגה. לפי השחקנים, הרווחים הולכים למארגנים או מושקעים בתשתיות יקרות. לדוגמה, בווימבלדון השקיעו בבניית גג לאצטדיון המרכזי כ-100 מיליון ליש"ט ולקראת הטורניר השנה סיימו שיפוץ והתקנת גג גם במגרש מספר 1 בעלות של עוד 70 מיליון ליש"ט. נכון להיום, מעבירים הטורנירים רק 12%-15% מההכנסות לטובת פרסים כספיים לשחקנים.

אליפות ארה"ב בטניס היא הטורניר שמחלק את הסכום הגבוה ביותר לטניסאי ולטניסאית שמנצחים בטורניר היחידים - 3.8 מיליון דולר בשנת 2018. בסה"כ חולקו באליפות בשנה שעברה 53 מיליון דולר לשחקנים המשתתפים בטורניר. לכאורה מדובר בסכום אדיר, אבל השחקנים זועמים. הסיבה לכך היא שמדובר בסך הכול בנתח של 13.9% מהכנסה כוללת של 380 מיליון דולר שייצר הטורניר. "לאן הולך הכסף שלנו", הם שואלים.

האם הטענה של הטניסאים מוגזמת? השחקנים נשענים בטענותיהם על הליגות המקצועניות בארה"ב (NBA, NFL וכו') שפועלות לפי מודל הכנסות של פחות או יותר 50%-50% בין הבעלים לשחקנים. דולר לכם, דולר לנו. לפני טורניר ווימבלדון, אמרו נציגי השחקנים בשיחה עם "הגרדיאן" כי הדרישה היא לא ל-50%, "אבל 30% זה נתח ראוי בהחלט".

טניסאי העבר גלעד בלום, שבשיאו ב-1990 דורג במקום ה-61 בעולם והיום מנהל אקדמיית טניס בניו יורק, אומר בשיחה עם "גלובס" כי, "גם כשאני התחלתי לשחק בשנות ה-80 והכסף אז רק התחיל להיכנס, השחקנים מהדור שלפנינו התלוננו ואמרו לנו 'איזה מזל יש לכם - יש כסף גדול, יש תשלומים על אירוח, יש סבב מקצועני, אנחנו הרווחנו גרושים'. ואז כשאני פרשתי התחלתי לראות את הסכומים שמרוויח הדור שאחרי ואומר שנולדתי דור אחד מוקדם מדי. ב-1990 עשיתי שמינית גמר ביו.אס אופן וקיבלתי על ההישג הזה כמעט 25,000 דולר לפני מס (הפסיד בשמינית לאיבן לנדל - ט.ו). היום מקבלים על שמינית גמר למעלה מרבע מיליון דולר".

בלום מספר, כי "אני זוכר שהיה טורניר בפאריז שהתחיל לחלק כסף גם במוקדמות והיינו בהלם - שטורניר יחלק כסף במוקדמות? איפה נשמע דבר כזה? היום כל טורניר מחלק פרסים כספיים במוקדמות".

מי רוצה לפרוש עם כאלה סכומים

העלייה בהיקף הפרסים הכספיים היא אחת הסיבות לכך שטניסאים מושכים את הקריירה כמה שיותר. לפני 20 שנה, ב-1999, לא היה בטופ 10 בעולמי אף טניסאי שחצה את גיל 30. היום מורכבת העשירייה הראשונה בעולם מארבעה שחקנים שנמצאים בעשור הרביעי לחייהם, כולל שלושת המדורגים הראשונים - פדרר (37), נדאל (32) ודיוקוביץ' (31). בנשים מדורגת בעשירייה הראשונה סרינה וויליאמס בת ה-37, שחזרה לשחק אחרי לידה.

אבל הכסף משאיר בפעילות בעיקר שחקנים ברמות הביניים, כאלו שגם דירוג סביר הוא פרנסה מצוינת בעידן הנוכחי. למשל דודי סלע - כל עוד הוא דואג להישאר באזור המקום ה-100 בעולם, הוא יבטיח לעצמו הכנסה של כ-250 אלף דולר רק מכניסה לארבעת הגראנד סלאמים.

הטניסאים טוענים כי החישוב הזה אינו נכון ולא מציג את מה שקורה בדירוגים הנמוכים יותר. מדירוג עולמי של 200 ומטה, כך הם טוענים, רוב השחקנים מפסידים כסף מאחר שהכסף הגדול נמצא בטורנירים הגדולים ואינו מחלחל מטה.

במספרים זה נראה ככה: דיוקוביץ' הראשון בעולם הרוויח עד כה השנה 8.8 מיליון דולר מטורנירים; אבל אצל הטניסאי שמדורג 100 בעולם כבר מסתכמת ההכנסה ב-406 אלף דולר, ואצל המדורג במקום ה-200 הסכום הוא 99 אלף דולר. המדורג במקום ה-300 - מקום שלא קל להגיע אליו בהתחשב שעשרות אלפים נאבקים על נקודות דירוג בסבב המקצועני - הצליח לגרוף 16,639 דולר בלבד. תחתכו מזה תשלומי מס, תוסיפו לזה מאמנים, טיסות, מסז'יסטים, טיפולים רפואיים - הוצאות מטורפות שכולן מועמסות על גבו של השחקן - ואפשר להבין את הבעיה.

מעגל הקסמים שמשמר את הפערים

בלום אומר שהמרמור של שחקנים בדרג הנמוך נובע בעיקר מהאופן בו בנוי הענף, שמושתת על האדרת הכוכבים. "הטניס הוא הענף הכי קפיטליסטי שקיים. ישנם חמישה שחקנים מובילים שהם אגדות והם מולטי-מיליונרים, והכסף הולך אליהם. הם יכולים לחיות כמו הברון רוטשילד. אבל אחריהם יש שכבת ביניים שעושה כסף טוב, שחיה טוב, אבל הם כבר דרג שני ולא מתקרבים לאותם 4-5 טניסאים אייקונים.

"משם והלאה יש את אלו כמו דודי סלע שעושים קריירה מטניס, ויוכלו למנף את זה יפה. אבל מתחת למקומות ה-150-200 בעולם כבר יש ירידה דרסטית בהכנסות שגורמת להרבה שחקנים לפרוש עוד לפני גיל הפריצה, שהוא 24-25, כי הם לא עומדים בזה כלכלית".

בלום מתאר את אזור הדמדומים של הסבב. הרוב המכריע של הסבב מתנהל בטורנירים הקטנים - צ'לנג'רים וסטלייטים למיניהם. בחלק מהם התגמול לניצחון עומד לעיתים על 200 דולר למשחק. אם ניקח למשל את הצ'לנג'ר שהתקיים בוויניפג שבקנדה במקביל לווימבלדון - דודי סלע, שהודח ממוקדמות ווימבלדון, המריא אליו והודח בסיבוב השני, כשבאמתחתו 520 דולר ברוטו.

עם הקושי להצליח מתחיל מעגל האימה של הטניסאי המקצועני - הירידה בדירוג שמאפשרת כניסה רק לטורנירים קטנים, שמחלקים כסף קטן יותר, שאוכל את ההכנסות שנצברו מהתקופות הטובות ביותר.

"במקרה שלי, כל עוד הייתי שמרתי על דירוג של 60-120 בעולם, הכול היה בסדר - אתה מצליח לשים קצת כסף בצד ולקנות דירה ולא צריך לדאוג לעוד חודש או עוד שנה. אבל שכשאתה מתחיל לדשדש שנה-שנתיים, אז אתה מתחיל לעשות חלטורות. כשהייתי בשיא, לא שיחקתי באליפות ישראל במשך כמה שנים כי לא הייתי צריך את הכסף והעדפתי לנוח ולא לבזבז שבוע על טניס בשביל כמה גרושים.

"אבל ב-1993-1994 כשירדתי בדירוג, הלכתי לשחק איפה שרק היה אפשר - שיחקתי ליגה בגרמניה, באליפות ישראל, בטורניר תל אביב ובכל מיני טורנירים קיקיוניים כדי לעשות השלמת הכנסה".

בלום אומר שאת הלחץ בכיס מרגישים מהר כי ההוצאות הם אדירות. "כדי להצליח אה חייב להסתובב היום עם צוות מלא. אתה לוקח מאמן איתך לחו"ל, וזה אומר כרטיסי טיסה גם למאמן, וגם שלוש ארוחות ביום שאתה צריך לממן לו, ועל זה יש מסז'ים וטיפולים רפואיים - ויש משפחה בבית עם ילדים והתחייבויות. אז אחרי שנה-שנתיים לא טובות אתה מתחיל להוריד דברים ומתחיל לחפש כל מקום שאפשר לשחק בו כדי להרוויח כמה דולרים".