תהליך ההבראה מתחיל ביעדים מדידים

במציאות של מחסור תקציבי תמידי, וסדר עדיפויות לאומי שאינו מציב את תחום הבריאות בראש (ולא נראה שהולך להשתנות), ייתכן שצריך לשבור את הפרדיגמה ולשנות את השיח הציבורי מול הממשלה.

במקום אמירות כלליות, שצריך עוד כסף למערכת הבריאות, הגיע הזמן להציב יעדים ברורים וסטנדרטים ל-"טיפול רפואי נאות", ומהם לגזור דרישות תקציביות נוקבות מהממשלה. יעדים ומטרות - שאם לא יושגו בשל היעדר תיקצוב - הציבור יידע לזהות ולבוא בחשבון עם נבחריו.

נכון להיום, בים העיוותים, התמריצים והאינטרסים שניצבים ביסוד מערכת הבריאות, גם כשכבר ניתנת תוספת תקציבית, מצבה של "הזקנה" לא משתנה, והיא ממשיכה לשכב במסדרון.

מצד אחד, שנים רבות שהציבור שומע את קברניטי מערכת הבריאות הציבורית זועקים שהמערכת 'קורסת' או 'גוססת', ושצריך עוד ועוד כסף. מסר שחלחל לאזרחים, מה שהוביל לכך שהאמון במערכת הבריאות הציבורית רק הולך ויורד. אחד הביטויים הכי מובהקים לחוסר האמון הוא השיעור חסר התקדים של בעלי ביטוח בריאות פרטי (83% בישראל, לעומת 35% בממוצע מדינות ה-OECD).

מצד שני, הציבור גם רואה את נציגי משרד האוצר טוענים בתוקף כי תקציב הבריאות רק הולך וגדל מדי שנה, אולי יותר מכל משרד ממשלתי אחר. טענות שמגובות באמצעות פרזנטציות מרשימות, גרפים ונתונים מספריים.

אז למי ולמה הציבור צריך להאמין? האם יש למערכת הבריאות מספיק כסף אבל התקציב מנוהל בצורה בזבזנית, או שצודקת מערכת הבריאות והמדינה פשוט החליטה להזניח ולשחוק את תחום הבריאות?

במידה מסוימת, ובאופן פרדוקסלי, נראה שבוויכוח המתמיד על תקציב מערכת הבריאות שני הצדדים מחזיקים בנתונים ובטיעונים נכונים. מצד אחד, תקציב משרד הבריאות גדל יותר מתקציבי משרדי ממשלה אחרים. מצד שני, מדובר בגידול שנמדד בערך נומינלי (מספרי) ולא ריאלי. כלומר, גם תוספות התקציביות שכבר ניתנו רחוקות מלשקף את הצרכים המתפתחים של אוכלוסיית ישראל בתחום הבריאות.

הגיע הזמן שמערכת הבריאות תתחיל להגדיר לעצמה מטרות ויעדים מדידים, מזוקקים וברורים שמולם ניתן יהיה לבחון את מחויבות הממשלה לתחום הבריאות.

דוגמה ליעד שכזה ניתן למצוא בהמלצות הוועדה לשיפור הטיפול במערך האשפוז במחלקות הפנימיות בבתי החולים. ועדה, שכחלק מהמלצותיה, הציבה יעד ברור וקריטי לשיפור הטיפול במערך האשפוז, והוא: 0 אשפוזים במסדרונות תוך 5 שנים, ו-2 מאושפזים בחדר.

לא ניתן להפחית מהחשיבות והדרמטיות של ההחלטה להעלים ממערכת הבריאות את הרעה החולה שנקראת "מיטה במסדרון". אך אל תתבלבלו - למרות שזהו יעד ראוי שמעטים אם בכלל יחלקו על חשיבותו, במציאות הקיימת סיכויי התממשותו נמוכים. כדי להשיג יעד ראוי וחשוב זה, זקוקה מערכת הבריאות לתוספות תקציביות ייעודיות ומשמעותיות, שיממנו פיתוח ושיפור תשתיות פיסיות (קיימות וחדשות) לצד הגדלה ריאלית של כוח האדם.

דווקא על רקע יעד חשוב שכזה, ראוי להחיל לבחון האם הממשלה באמת מחויבת לציבור ולבריאותו. כי אם ממשלת ישראל לא תפנה תקציב ייעודי ומשמעותי למיגור תופעת מיטות המסדרון ושיפור תנאי האשפוז, ראוי שישפוט אותה הציבור.

המחויבות יכולה לקבל ביטוי גם בדרישות שמציגות האחיות, שפתחו הבוקר בשביתה על רקע תנאי העסקתן. לאחר שנים של שביתות שעיקרן דרישות שכר, נדמה כי כעת נאבקות האחיות על תנאי עבודה, סביבת עבודה ותקנים. דרישות ראויות וחשובות, שהשפעתן על הציבור ובריאותו היא מכרעת. הגיע הזמן להחזיר את הפרופורציות, ובמקום לטפל בטפסים ובמבדקי הערכה - יאפשרו לאחיות לחזור למיטת המטופל.

כך צריך להתחיל ולגבש יעדים ברורים גם בנושא תפוסה ממוצעת של מיטות אשפוז (למשל ממוצע שנתי של 80%); קציבה של זמני המתנה לניתוחים, פרוצדורות ומומחים רפואיים ועוד. יעדים ברורים שניתן לתחום בזמן ולהצמיד להם דרישה תקציביות, ואז לציבור תהיה אפשרות לבחון את מדיניות הממשלה ביחס למצב מערכת הבריאות, ואולי להתנהל בהתאם.  

הכותב הוא עורך דין מומחה למשפט רפואי ומדיניות בריאות; מרצה בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל-אביב