החקלאים - המגזר הפריבילגי בישראל?

לאחרונה פנה משרד החקלאות למשרד האוצר בבקשה לאשר מכסה נטולת מכס ליבוא תוצרת חקלאית לקראת חגי תשרי. מהלך שהיה אמור להיות שגרתי, עורר זעקה מארגוני חקלאים בישראל.

לפעמים נדמה כי בישראל יש יותר ארגונים חקלאיים מחקלאים, ישנן התאחדויות, מועצות, תנועות מיישבות, שלהן מזכירים, מנכ"לים, שולחנות, נציגויות, אספות, דוברים ולוביסטים. כל אלה, ניתן לחשוב, קיימים למטרה אחת ויחידה: מניעת מלפפונים ועגבניות משולחנות החג של הישראלים.

לחקלאי מגיעים סביבה תחרותית וחופש פעולה מקסימלי ורבות מתלונות החקלאים בנוגע לאסדרת הענף מוצדקות.

עם זאת, החקלאים הם ככל הנראה הקבוצה הפריווילגית בישראל. ימי "הטוריה, הקוקו והסרפן" הסתיימו כבר לפני עשרות שנים. על פי דוח ה-OECD, שהתפרסם בתחילת החודש, ישראל היא שיאנית בסיוע לחקלאים, והענף מסובסד בדרכים ישירות ועקיפות בכ-5 מיליארד שקל, שאינם כוללים כמובן נזקים עקיפים למשק שנובעים ממניעת תחרות, חסמי יבוא והיעדר התייעלות.

כ-2,000 שקל מכל משק בית בישראל מועברים לחקלאים בשנה. בניגוד לסברה המקובלת, יש אלפים בודדים של משקי בית חקלאיים בישראל, כך שכל חקלאי מסובסד ב-10-20 אלף שקל בחודש. איש לא היה חושב, למשל, לסבסד עשרות אלפי מלצרים בישראל בסכום דומה.

בשונה מהעולם, החקלאות בישראל מסובסדת בעיקר בעקיפין. הסובסידיה מוטלת על האזרחים באמצעות שמירה על היצע נמוך ומחירים גבוהים. וזה עוד לפני שדיברנו על סבסוד מים וקרקע, אישור יבוא לעובדים זרים וכמובן מע"מ 0% על פירות וירקות.

לצערנו, מצב כזה יוצר מחסורים מלאכותיים, שהנפגעים העיקריים ממנו הן השכבות החלשות ביותר בחברה. העניים נפגעים למעשה פעמיים מהמדיניות הזו: כלכלית, בכך שהם נאלצים להוציא אחוז גבוה יותר מהכנסתם על מוצרי יסוד כמו תוצרת חקלאית, ובריאותית בכך שהם נאלצים לצמצם רכישת מזון טרי לטובת מוצרים פחות בריאים.

חרף העובדה שמדיניות הסבסוד העקיף לחקלאים אכזרית ביותר כלפי השכבות החלשות, האווירה התקשורתית, לצערנו, רואה דווקא בחקלאי המסובסד את הצד החלש במשחק הזה, כנראה כי אין לעניים עשרות ארגונים ולוביסטים.

לרוב הקמעונאים מואשמים במחירים הגבוהים שנקבעים כביכול על חשבון החקלאים והצרכנים. טענה זו הופרכה פעמים רבות, החל מפרדריק באסטייה, כלכלן בן המאה ה-19 וכלה במחקר של הכנסת משנת 2014, שמצא שפער התיווך הקמעונאי בישראל דווקא נמוך מהמקובל בעולם ואף יורד משנה לשנה.

הטענה השנייה של החקלאים היא שהם חשופים לנזקי טבע, מה שנכון, אך המדינה מממנת מכיסם של האזרחים פוליסות ביטוח עבור חקלאי ישראל, מה שאינה עושה עבור המסעדנים, למשל.

הטענה השלישית של החקלאים היא "הביטחון התזונתי". לשיטתם, במקרה של מלחמה, לא נוכל לקנות מזון מיבוא, ולכן יש לסבסד את החקלאות. בפועל, אין ביכולת החקלאים לספק מזון בשעת מלחמה ממושכת, כי העובדים זרים, והתשומות שלהם מיובאות.

בנוסף, רוב המזון הישראלי מיובא, כך שגם אם כל החקלאות והתשומות שלנו היו ממקור ישראלי, לא הייתה שום יכולת לספק את הקלוריות הנדרשות בחירום. אגב, למדינה דרך יעילה בהרבה לשמור על ביטחון תזונתי לשעת חירום והיא מחסני חירום.

הטענה הרביעית, כפי שטען אותה מזכיר ארגון מגדלי הירקות, מאיר יפרח, היא שהשקפות מנכ"ל משרד החקלאות הן "הזויות, המסיתות, המפלגות, עם השקפות של כלכלה חופשית של פורום קהלת שמאחוריך, מעוררות כעס ושינאה למגזר החקלאי עליו היית אמור להגן".

ריבוי מילות התואר בציטוט הנ"ל יותר ממרמזות על חולשת הטיעונים המהותיים. לגבי ה"כעס והשנאה" כלפי המגזר החקלאי, אם אלו קיימים, הם נובעים ממחירים מופקעים המגובים באותה מדיניות מכסים שמשרד החקלאות פועל לשנות.  

הכותב הוא חוקר במחלקה הכלכלית בפורום קהלת