החטא הקדמון של גילאי העבודה העיקריים

על מנת לאבחן את מצב התעסוקה במשק ואת הפער המגדרי בין גברים לנשים, מקובל להתייחס ל"גילאי העבודה העיקריים", שהם 25-64 (ולעתים גם 25-54). הסיבה לכך היא שמעל גילאים אלה מצויים גילאי הפרישה, ומתחתיהם, גילאים שמזוהים בחברה הישראלית עם שירות צבאי ולימודים אקדמיים. ואכן, כאשר משווים את שיעורי ההשתתפות בכוח העבודה, התעסוקה והאבטלה של בני ובנות 25-64 לאלה של הקבוצה הרחבה יותר, של גילאי 15 ומעלה, אנו רואים שמי שבגילאי העבודה העיקריים נוטה יותר להשתתף בכוח העבודה, וכאשר הוא עושה זאת, יש לו סיכוי גדול יותר להיות מועסק בעבודה ולא להיות מובטל. ניתן לראות גם שעבור נשים יהודיות, הפער בהשתתפות בכוח העבודה הצטמצם לאחר שנת 2012 - השנה בה החלו לספור חיילים כחלק מכוח העבודה. מקובל לחשוב שהתעסוקה של מי שבפנסיה, בצבא או בלימודים תושפע הרבה פחות (ואולי אפילו בכיוונים הפוכים) ממחזורי העסקים מזו של אנשים בגילאי העבודה העיקריים, ולכן הכללתם לא תיתן מידע רלוונטי ואף תטה מידע קיים.

טענה זו מתבססת על שתי הנחות לגבי כוח העבודה הישראלי, שאנו נראה כי הן אינן נכונות עבור חלקים גדולים ממנו, לרבות הערביות: 1. ההנחה כי כולם עושים שירות צבאי של שנתיים (עבור נשים) או שלוש (עבור גברים) שמעכב כניסה ללימודים ולשוק העבודה, לעתים בתוספת תקופת ביניים נוספת (טיול שאחרי צבא). 2. ההנחה כי כולם הולכים ללמוד לאחר השירות הצבאי.

ההנחה הראשונה אינה נכונה. גברים ערבים, למעט בדואים ודרוזים, אינם חייבים בגיוס, ושיעור הגברים היהודים שאינם מתגייסים גדל והולך. בפרט גדול שיעור חייבי הגיוס ששירותם נדחה משום שתורתם-אומנותם, שהגיע לכ-13% בשנת 2010. בקרב נשים שיעורי הגיוס נמוכים אפילו יותר. לפי נתוני צה"ל, לא התגייסו בשנת 2011 כ-41% מן הנשים היהודיות (שהן חייבות בגיוס). רובן המכריע (35% מכלל חייבות הגיוס) לא התגייסו בגלל הצהרת דת. בערך שליש ממצהירות הדת הן דתיות-לאומיות, שניתן להניח שעושות ברובן שירות לאומי, מה שדוחה את כניסתן ללימודים ולעבודה, גם אם במעט. שאר הנשים היהודיות, כמו גם כמעט כל הנשים הערביות, אינן משרתות בצבא או בשירות הלאומי.

גם ההנחה השנייה אינה נכונה. לפי נתוני הלמ"ס, מבין מי שסיימו תיכון בתשס"ט, כ-54% לא המשיכו ללימודים גבוהים גם 8 שנים לאחר הסיום. מספר זה, שאינו כולל תלמידים שנשרו לפני סיום התיכון, היה גבוה עוד יותר בשנים הקודמות, והוא גבוה יותר בקרב גברים לעומת נשים, ובקרב ערבים לעומת יהודים.

עולה כי ההסתכלות שלנו על גילאי העבודה העיקריים לוקה בחסר, מכיוון שמתעלמים מגברים ונשים בגילאי 15-24 בכלל, ומצעירים וצעירות ערביות בפרט, שחלקם אינם לומדים ואינם משרתים בצבא, ושיעור חוסר המעש אצלם יכול להגיע לרמות גבוהות. הנתונים מלמדים אותנו כי ערבים, ובמיוחד ערביות, מחוץ לגילאי העבודה העיקריים, נוטים פחות להיכנס לשוק העבודה, וכאשר הם נכנסים אליו, קשה להם יותר למצוא משרה. אם עבור נשים יהודיות סביר יותר שההישארות מחוץ לשוק העבודה מקורה בשירות צבאי או לאומי או בלימודים, אצל נשים ערביות הוא משקף יותר את החסמים המובנים במציאת עבודה וברכישת השכלה, הגורמים להן לוותר מראש על הניסיון למצוא עבודה. דחיית ההשתלבות בשוק העבודה, למרות שאין עיכוב בדמות השירות הצבאי, גורמת להפסד הזדמנות כלכלית ומסלילה נשים צעירות להישאר בתפקידיהן המסורתיים. למעט הנושא המגדרי, המצב דומה גם עבור צעירים ערבים.

בניגוד לתעסוקה ואבטלה, התמקדות בגילאי עבודה עיקריים אינם משפיעה על התפלגות העובדים בין ענפי הכלכלה. הפערים העיקריים אינם בין קבוצות הגיל אלא בין נשים, שנוטות יותר לענפי החינוך והבריאות, לבין גברים, שנוטים יותר למסחר ותעשייה, ובין ערבים שנוטים יותר לבינוי לבין יהודים שנוטים יותר לניהול, תעשייה ומקצועות טכניים. פערים אלה, יחד עם היעדר פערים בין קבוצות גיל, מצביעים על כך שההסללה לפי מין ולאום מתחילה בגילאים מוקדמים, וזוהי סיבה נוספת לשנות את הדרך בה אנו מסתכלים על גילאי העבודה העיקריים באופן שיתייחס להבדלים באורח החיים בין יהודים לבין ערבים.

הכותב הוא מנכ"ל הפורום הכלכלי הערבי