עיריית ירושלים ניסתה לספח שטח - ביהמ"ש המחוזי מנע זאת

פסק דין שניתן באחרונה על-ידי סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, השופט משה דרורי, מעורר שאלות מעניינות בנושא ארנונה. 

רקע: למי שייכת תחנת הדלק

ב-2007 הגישה עיריית ירושלים תביעה נגד תחנת הדלק דור אלון, הנמצאת בפאתי העיר, ליד קיבוץ רמת רחל, לחיובה בתשלומי ארנונה בגין שנת 2006 - על סך 260 אלף שקל.

בבית המשפט הוכח כי היוזמה להקמת תחנת הדלק הייתה של שותפות דור אלון, אשר פנתה לקיבוץ רמת רחל ולמועצה האזורית מטה יהודה כדי שהתחנה תמוקם בתחומם; וכן כי ההליכים התכנוניים שנגעו להקמת התחנה נעשו מול מוסדות התכנון של המועצה האזורית מטה יהודה ללא מעורבות של עיריית ירושלים.

בנוסף, בפועל, עיריית ירושלים לא סיפקה שירותים מוניציפליים לתחנה (אלא המועצה האזורית מטה יהודה), ועד 2007 כלל לא דרשה מהשותפות ארנונה ולא נקטה נגדה כל הליכים משפטיים.

לפיכך, בית משפט השלום דחה את התביעה, בטענה כי התחנה אינה שייכת לירושלים אלא למועצה האזורית מטה יהודה. 

העירייה הגישה ערעור למחוזי, בטענה כי תחנת הדלק מצויה בתחום השיפוט העירוני שלה.

המחוזי (ע"א 22344-06-15) דחה את הערעור שהגישה עיריית ירושלים, הביע את מורת-רוחו מהתנהלות העירייה ואף חייב אותה בתשלום הוצאות גבוהות מהמקובל בסך 130 אלף שקל.

הבשורה למשלמי הארנונה

פסק הדין הצביע על פגמים רבים בהתנהלות העירייה, ואלה הם לדעתי הפגמים המרכזיים:

א. פנייה לערכאות במקום הסדרה. עיריית ירושלים בהחלטה אסטרטגית החליטה לנסות להרחיב את גבולות השיפוט שלה באמצעות הליך משפטי, במקום לקיים את ההליך המורכב של שינוי גבולות בפני הוועדה לקביעת גבולות.

עיריית ירושלים למעשה ניסתה לעשות קיצור דרך, שכן שינוי גבולות בין רשויות אינו עניין של מה בכך, הוא מצריך הקמת ועדת גבולות לבחינת הסוגיה, והליך כזה אורך זמן. הליך משפטי, לעומת זאת, קצר בהרבה ויכול לכאורה להניב תוצאה שתייתר את הצורך בקמת ועדת הגבולות ולמעשה תעקוף את ההליך בפני שר הפנים.

בית המשפט המחוזי לא אהב, בלשון המעטה, את המהלך האסטרטגי הזה ואת הניסיון לעקוף את ההליכים הקבועים בחוק, ואף הבהיר כי פנייה של עיריית ירושלים לוועדות הרלוונטיות להכרעה בשאלת הגבולות יכול שתהא מוצדקת, אך הניסיון להסדיר את הסוגיה בדרך של תביעה לתשלומי ארנונה בבית משפט אינו מוצדק, ונראה כי לדעת השופט הוא ראוי לגנאי.

ב. עצם הגשת הערעור. מרגע שבית משפט השלום דחה את תביעתה, היה על העירייה להכיר בתבוסתה ולהמשיך את מאבקה לשינוי גבולות השיפוט בערוצים החוקיים. האמירה של בית המשפט ברורה: לא תמיד הגשת ערעור היא עניין לגיטימי, וצריך גם לדעת מתי להודות בטעות.

ג. חוסר תום-לב. בית המשפט קבע כי יש משום חוסר תום-לב בדרישה של רשות מקומית מנישום לשלם ארנונה, חרף העובדה שהיא אינה מספקת לו שירותים מוניציפליים. קביעה זו היא חשובה ותקדימית, שכן עד היום ההלכה הייתה כי אין ולא צריך להיות מתאם בין תשלום הארנונה לבין השירותים שמספקת הרשות המקומית. עם השנים נשמעו בפסיקה עמדות לפיהן על אף שאין מתאם בין המס לבין השירות, מן הראוי להראות זיקה כלשהי, אולם עד כה לא פורסמה פסיקה הדוחה תביעה לתשלומי ארנונה מהטעם שהרשות המקומית לא סיפקה לאותו נישום שירותים עירוניים.

אומנם גם בפסק דין זה הטעם הישיר לדחייה איננו נעוץ רק בעובדה שעיריית ירושלים לא סיפקה לתחנת הדלק שירותים מוניציפליים, אך לנימוק הזה ניתן בהחלט משקל בהחלטת בית המשפט לדחות את תביעת העירייה.

הכותבת היא שותפה במשרד שביט בר-און גלאון צין ויתקון ושות' ומתמחה במיסוי עירוני