החברה הערבית: הקרב הוא בין שיעור ההצבעה לשיעור העוני

המועד הראשון של בחירות 2019, התאפיין באחוז הצבעה נמוך במיוחד החברה הערבית, מה שהביא לירידה בכמות המנדטים של הרשימות הערביות ולכך שאנשי בל"ד נלחמו באחוז החסימה עד הרגע האחרון. הדבר קרה בעיקר בגלל ייאוש וחוסר עניין בפוליטיקה כשאת האזרח הפשוט ברחוב הערבי מטרידים בעיקר המצב הסוציו-אקונומי והבעיות הבוערות בחברה הערבית - בהן האלימות, הפשיעה, החינוך והתשתיות.

בבחירות אפריל 2019 שיעור ההצבעה בחברה הערבית עמד על 49.2% שפל היסטורי של השתתפות האזרחים הערבים בבחירות. לצורך השוואה, על פי דוח העוני האחרון, אחוז המשפחות הערביות העניות מכלל המגזר הערבי עומד על 47.1%. ובזמן שהרצון להשתתף בבחירות הולך ודועך, העוני הולך ומעמיק. הקרב בין שיעור ההצבעה לשיעור העוני במגזר הערבי הוא צמוד במיוחד.

 דעות - שיעור המצביעים הערביים

בסקר שפורסם בשבוע החולף בחברת החדשות על דפוסי ההצבעה בחברה הערבית בבחירות האחרונות, 34% מכלל הנשאלים השיבו שלא הצביעו מתוך תחושה של חוסר השפעה. כי הרשימות הערביות נכשלו ולא הביאו פתרונות לנושאים הפנים-חברתיים ושאר הרשימות בכלל לא פונות למגזר הערבי. אנחנו לפני מועד ב' של הבחירות, אך נראה שאף אחת מהמפלגות המתמודדות בבחירות לא הפיקה לקחים ולא השכילה לפנות ל-20% מתושבי המדינה כדי להציע להם בית פוליטי ולשמש אלטרנטיבת הצבעה עבורם. מנדטים שלמים מונחים שם בחוץ, ואף אחד לא רוצה להתקרב.

הליכוד וכחול לבן נמצאות בקרב ראש בראש על תואר המפלגה הגדולה, וכל אחת מהן מחפשת את הקלף שובר השוויון, אך אפילו נציג אחד מהמגזר הערבי הן לא דאגו לשריין ברשימותיהן כדי להוכיח שאכפת להם. המפלגות שהניפו את הדגל החברתי כמו כולנו וגשר נעלמו בתוך מפלגות אחרות, וגם הן לא אופציה. אפילו מפלגת מרצ, שהשיגה כמעט מנדט שלם מקולות הערבים, ירתה לעצמה ברגל כשבחרה להתאחד עם אהוד ברק, ואם מישהו שם חשב שההתנצלות שלו על אירועי אוקטובר 2000 תפתור את הבעיה התדמיתית שלו בקרב החברה הערבית, הוא כנראה מאוד נאיבי.

התוצאה: שוב, הציבור הערבי מבין שהוא נשאר בודד וחסר בית פוליטי מעבר לרשימות הערביות, והן מצדן ידעו לנצל את המצב, הפיקו לקחים והבינו שעדיף להן להתאחד שוב ולשדר מסרים חברתיים בתקופה הזו כדי לקנות את אמון הציבור.

אז עכשיו הרשימה המשותפת המחודשת משדרת מצג-שווא של דאגה ואכפתיות. כך לדוגמה: חברי הכנסת הערבים מדברים על האלימות והפשיעה המשתוללות בחברה הערבית ועל בעיית האכיפה בלי לציין שלפני שנה הם בעצמם הצביעו נגד תיקון לחוק שיאפשר הקמת תחנות משטרה גם במקומות בהם המועצות המקומיות מתנגדות, חוק שנועד לפתור את סוגיית הקושי המשטרתי בכניסה ליישובים הערבים.

ערביי ישראל לא דורשים הרבה, רק יחס. האכזבה מחברי הכנסת הערבים היא בולטת, החרמת הבחירות האחרונות והעובדה שרק כשליש מבעלי זכות ההצבעה בחברה הערבית הצביעו להן אלו ההוכחות לכך, אבל למה שאר המפלגות מתעלמות? זהו אינטרס מדיני לקדם את החברה הערבית ולשלב אותו במדינה והרי כולם ירוויחו מכך, מפלגות שיפנו לקול הערבי יוכלו לקבל מנדטים, והמגזר הערבי יקבל ייצוג הולם ובית פוליטי חדש שידאג לו ויפעל עבורו.

לדאבוננו, הרשימות כבר נסגרו וגם התקוות של ערביי ישראל לשינוי אמיתי בארבע השנים הקרובות. כשהסוגיה המרכזית על סדר היום היא יחסי דת ומדינה, כשהשחקנים בזירה מתעסקים ב-כן ביבי או לא ביבי, וכשהציבור המחוזר במערכת הזו הוא ציבור העולים מרוסיה, החברה הערבית נשאר בחוץ. האזרחים הערבים לא עסוקים בלצאת להצביע, הם עסוקים בלצאת מקו העוני.

הכותב הוא מנכ"ל עמותת "ביחד ערבים זה לזה"