כשהמחוקק שותק, שלטון החוק מדבר

השיח המשפטי הישראלי מתאפיין בשנים האחרונות בפריצת הכלובים המשפטיים ובניסיון לרוקן באחת תילי-תילים של תוכן מבוסס שהושרש בשנים ארוכות של מלאכת מחשבת משפטית. לפורצי הכלובים האלה אין כובעי גרב, והם אינם זקוקים לפצירה.

הם יושבים באולפנים, חמושים בחיוך צחור ובחליפה טובה, הם נמצאים מאחורי מקלדות ומחוברים לרשתות החברתיות, והם יודעים היטב שכדי לפרוץ לתוך הכלוב - צריך קודם לכן להזיז מהדרך את מערך האבטחה הכבד שהושם עליו. כך, במהלך עקבי ויציב, פועלים בשיטתיות כוחות חזקים מאוד על-מנת לפגוע בכוחה ובעצמאותה של הרשות השופטת ולהחליש את שומרי הסף שהדמוקרטיה הישראלית מינתה על-מנת שישמרו עליה - באמצעות החלשה הציבורית, הסטת דעת הקהל ופגיעה של ממש במעמדם של מגיני החוק במדינת ישראל.

ובפרפרזה לדברים שכתב חברי עו"ד גיל ברינגר בסוף השבוע האחרון - שלדיהם עדיין שם, וייתכן שבקרוב יהיו אלה אך תזכורת למה שביטאו בעבר הקרוב מאוד.

למרות שבמחנה שלי (ככל שאני שייך למחנה כלשהו, בדרך-כלל ברי-הפלוגתא שלי הם אלה שטורחים לשייך אותי ולספר לי גם למה) לא יאהבו לשמוע זאת, מעולם לא התחברתי לביטוי "קץ הדמוקרטיה". אני חושב שהוא לא נכון, לא מתאים ובעיקר לא משרת דבר בוויכוח שניטש פה בשנים האחרונות - בייחוד משום שהוא ממסגר את השיח אל תוך תבנית בינארית של כן לא, שחור ולבן. אני לא מתחבר לביטוי גם משום שאני מזכיר לעצמי שלדמוקרטיה יש פנים שונות. גם טורקיה היא דמוקרטיה, גם איראן, ודווקא שתיהן עומדות בעיניי כדוגמאות זוהרות ומזהירות למה קורה שהפרדת הרשויות נפגמת, כשבשם החוק מאפשרים לרשות אחת לרמוס את האחרות.

אנחנו הישראלים גאים בהיותה של ישראל דמוקרטיה משגשגת - ובצדק רב. אלא שאנחנו גם שוכחים לפעמים שלדמוקרטיה הזו יש מספר נקודות חולשה היצוקות אל תוך השיטה. אין לנו באמת חוקה (למרות שיש חוקי יסוד), אין שני בתי נבחרים, ראש הממשלה אינו מוגבל בקדנציות, וחשוב מכל - הפרדת הרשויות שלנו לא באמת קיימת. הכנסת מרכיבה את הממשלה, שהעומד בראשה ומרביתם המוחלט של שריה מכהנים במקביל לתפקידם בממשלה כחברי כנסת "נכים", המצביעים במליאה ואינם משתתפים בפעילות הפרלמנטרית האמיתית - אך כן שולטים בפעולתה באמצעות משמעת קואליציונית.

כך, נוצר מצב חריג שבו הממשלה היא זו ששולטת דה-פקטו בכנסת, מבטלת אותה לחלוטין לא פעם, מפשיטה אותה מסמכויות הפיקוח והבקרה שלה וגם נכנסת בנעליה כאשר היא זו שמחוקקת בפועל (ודרישת שלום מוועדת השרים לענייני חקיקה). במצב זה קמה חשיבות אדירה דווקא לקיומם של אותם הגורמים המבקשים להגן ולשמר את שלטון החוק - בשונה משלטון המחוקקים, לוודא כי אלה המושלים בנו פועלים על-פי חוק ועל-פי כללי מינהל תקין ואינם משנים אותו תדיר על-פי צורכיהם הפוליטיים - ולצערנו גם האישיים.

ובמציאות הזאת, מה לעשות, אנחנו צריכים רשות שופטת עצמאית וחזקה וייעוץ משפטי בלתי תלוי המבכר את שלטון החוק על פני מצוות אדונו, כדי שיהיו דגלים אדומים ושחורים שיוכל להניף ברגעי הצורך - כשמקבל ההחלטות קצת הולך לאיבוד.

ואגב, זו בכלל לא שאלה של ימין ושמאל. לשמאל אין ריבונות על המאבק בשחיתות ולמען מינהל תקין, ושלטון החוק צריך שיהיה נר לרגליהם של כלל האוחזים בהגה השלטון - גם אם חלקם עומדים כרגע בפני פרשיות כאלה ואחרות.

ביצור הדמוקרטיה בוודאי אינו אומר ביצורה בפני ביקורת. אולם גם ביקורת - רהוטה ככל שתהא - מוטב כי תהיה ביקורת בונה המשקמת את הכלוב ואת השומרים עליו, ולא כזו המבקשת להזיזם הצידה ולרוקן את הכלוב מכל תוכן.  

הכותב הוא עורך דין, ראש האגף המשפטי בתנועה לאיכות השלטון