פעולות השר והמנכ"ל מבוססות על אמון גם בממשלת מעבר

בימים אלה זוכה שר המשפטים החדש אמיר אוחנה לקיתונות של ביקורת על החלפת המנכ"לית למשרדו אמי פלמור. אני מבקש להרהר ולערער על הגינויים האוטומטיים נגד החלטת שר המשפטים.

ראשית, יש לברר כיצד השר מסביר את הצעד שנקט. בניגוד לטענות הלא מבוססות שהשר אוחנה פעל מתוך מניעים זרים - אוחנה טוען כי הוא פנה ליועץ המשפטי לממשלה ממש במהלך הימים הראשונים לאחר שהתמנה לתפקיד והודיע לו על כוונתו לסיים את כהונתה של פלמור בשל היעדר יחסי אמון ביניהם.

בפברואר 2014 מינתה ציפי לבני את פלמור למנכ"לית משרד המשפטים, ונימקה זאת כך: "פלמור רכשה את אמוני, ואני סמוכה ובטוחה שתוכל למלא את התפקיד בצורה טובה וערכית".

אכן, פלמור מונתה מלכתחילה למנכ"לית המשרד משום ששרת המשפטים דאז רחשה לה אמון אישי. יחסים של אמון הדדי ביניהן היו ונותרו תנאי הכרחי לכהונתה של פלמור. על כן, מרגע שהתברר שיחסי אמון לא מתקיימים בין השר אוחנה ובין המנכ"לית פלמור - אין היא מתאימה עוד לתפקיד.

יש הטוענים כי אוחנה פעל באופן דורסני נגד פלמור. אולם אם אכן הייתה זו כוונתו, הוא היה מודיע על פיטוריה ומדבר בגנותה באופן פומבי (זכרו את ההדחה המשפילה והלא ראויה שארגן אבי גבאי לציפי לבני). אך אוחנה הודיע לפלמור באופן אישי ומכבד על רצונו לסיים את תפקידה, והיא השיבה כי היא ממילא מתכוונת להתפטר לאחר הבחירות, וניאותה לפרוש. לא הייתה כאן הדחה כפויה או פיטורים, אלא הסכמה על העיקרון שללא יחסי אמון - אין השניים יכולים לעבוד ביחד.

שנית, יש למקם את פרשת אוחנה-פלמור במישור העקרוני בשאלת סמכותה של "ממשלה יוצאת", או בכינויה הפופולרי: "ממשלת מעבר". לפי חוק יסוד: הממשלה, לאחר "בחירת כנסת חדשה... תמשיך הממשלה היוצאת במילוי תפקידיה עד שתיכון הממשלה החדשה". זהו למעשה עיקרון רציפות הממשלה. מכיוון שענייניה הדוחקים של המדינה ממשיכים להתנהל בלי קשר לשאלה אם יש בחירות, הממשלה חייבת להמשיך לפעול כל העת. הממשלה היוצאת עלולה שלא לזכות בתמיכת נבחרי הציבור, ואף על-פי כן הממשלה קיימת ומושלת, ללא אישור הכנסת, ובכך היא ממלאת את חובתה על-פי החוק.

בשנת 1991 (טרם המהפכה החוקתית) כתב פרופ' אמנון רובינשטיין כי "למעשה, רחבה סמכויותיה של ממשלת מעבר מאלה של ממשלה רגילה, שכן סנקציית אי-האמון אינה מאיימת עליה. כך, למשל, יכולה ממשלה כזו לחתום על אמנות בינלאומיות, שאין הרוב בכנסת חפץ בהן, וכן לנקוט פעולות אחרות שיעמידו את הכנסת בפני עובדה מוגמרת". אם יש דרך לצמצם את סמכויותיה של ממשלת המעבר, טען רובינשטיין, יש לעשות זאת בחוק, אולם המחוקק לא הלך בכיוון זה.

זו נקודה חשובה: לפי חוק יסוד: הממשלה אין הממשלה היוצאת מוגבלת בסמכויותיה כלל, ואין היא זקוקה לאישור הכנסת כדי לפעול את פעולותיה כסדרן ואפילו לא למינוי שרים.

אך ברבות השנים בית המשפט העליון פיתח גישה המנוגדת לחוק יסוד: הממשלה. בית המשפט אומנם אפשר לממשלות מעבר לקיים שיחות לשלום עם הפלסטינים והסורים, אבל מנע מהן לערוך מינויים ציבוריים (נקודה זו פותחה היטב על-ידי ד"ר רבקה ווייל).

זוהי כמובן תוצאה פרדוקסלית, שכן להסכמי שלום יש השלכות דרמטיות הרבה יותר ממינוי זה או אחר. כאשר בוחנים את פרשת אוחנה-פלמור על הרקע הזה, עולה מסקנה פשוטה: מינויו של מנכ"ל חדש במשרד המשפטים הוא כאין וכאפס ליד החלטות הרות-גורל שממשלות ברק ואולמרט יכולות היו לקבל על-פי חוק יסוד: הממשלה. בנוסף, מדובר במינוי שהוא לא בלתי הפיך.

אני סבור כי בית המשפט העליון צדק כאשר לא קיבל את העתירות של אנשי הימין נגד השיחות המדיניות של אולמרט וברק, שהרי זוהי הוראת החוק, ולמרות שהרעיון הפשוט הזה כבר לא נשמע במחוזותינו, צריך לומר: השופטים צריכים לפעול אך ורק לפי החוק. אולם על-פי אותו חוק, יש לשר המשפטים בממשלה היוצאת הסמכות המלאה למנות למשרדו מנהל כללי אשר רכש את אמונו.

הכותב הוא תלמיד לתואר שלישי במדע המדינה באוניברסיטה העברית ועמית מחקר בפורום קהלת