עכשיו אף אחד כבר לא מנסה להסתיר: מערכת החינוך מקדמת אי-שוויון

בג"ץ דחה בשבוע שעבר, כצפוי, שתי עתירות נגד האפשרות של בתי ספר לגבות תשלומי הורים בעבור תל"ן - תוכניות הלימודים הנוספות: המושג המכובס לתוכניות העשרה, מסלולי הצטיינות, מגמות לימוד, חוגים ושאר יוזמות חינוכיות שהורים נדרשים לממן בשעה שאחרים לא מסוגלים לעשות זאת. בכך העניקו השופטים הכשר נוסף לאי-השוויון ההולך וגדל בשם חופש הבחירה והשאיפה למצוינות. הנפגעים הראשונים הם אלה שידם אינה משגת את תשלומי ההורים הללו אך מחירו החברתי של הג'ונגל האוטונומי הזה גדול בהרבה וכולנו משלמים ועוד נשלם עליו בריבית דריבית.

תשלומי הורים ומדיניות של שוק חופשי במערכת החינוך איננה תופעה חדשה. ב-1984 פתח חוזר מנכ"ל משרד החינוך את הדלת באופן רשמי והביא לעולם את רפורמת הניהול העצמי. בשם ערכים ליברליים וקהילתיים, בתי הספר קיבלו את האפשרות לפעול בצורה עצמאית מבחינה פדגוגית, ארגונית וכלכלית. בתוך כך, במשרד החינוך לא ויתרו על הזכות לפקח והותירו את בתי הספר בתוך המבנה הממלכתי, מה שמעניק למשרד כוח אדיר עד היום שאותו הוא מנצל להעמקת אי-השוויון במקום למלא את תפקידו בצמצומו. הצעד הנוסף שנעשה ב-2002 הכשיר את תשלומי ההורים על תוכניות הלימודים הנוספות במסלול שעקף אפילו את ועדת החינוך של הכנסת, שאמורה לפקח על ההוצאה הפרטית. הסכר נפרץ וכפי שקבע מבקר המדינה ב-2012, הורים נדרשים לשלם סכומים העולים בהרבה על המותר ותשלומי הורים מנוצלים למטרות שונות מאלו שלשמן נגבו.

התוצאה של התהליכים הללו מדאיגה ביותר. ב-2004 כשלימור טלר טענה במאמר בכתב העת הסוציאל-דמוקרטי "חברה" עליו השלום, שמדיניות הקבצות הלימוד משיגה את מטרותיה -לשמר ואף להרחיב את אי השוויון, וזאת בניגוד גמור למטרותיה המוצהרות לסייע לתלמידים החלשים - היו מי שטענו שמדובר בטענה קונספירטיבית. היום כבר אף אחד לא מנסה להסתיר: משרד החינוך מסליל ומשעתק את תלמידיו בעזרת ג'ונגל התל"ן, המבחנים הבינלאומיים וקבלני החינוך. בתוך המסגרת הציבורית ובסמוך לה, בהכשרת בתי המשפט ובשם ערכים נשגבים של בחירה וקהילתיות, משמשת המערכת כמנגנון אגרסיבי להרחבת אי השוויון. חרף העובדה שההוצאה הציבורית לחינוך גדלה במעט בשנים האחרונות לאחר צמצום מאסיבי בשנים שקדמו להן, חלקה היחסי של ההוצאה הפרטית לחינוך הוא הגבוה ביותר מבין מדינות ה-OECD. הוצאה זו איננה שוויונית כמובן, ובאחרונה פרסמה הלמ"ס שתלמיד ממוצע מהחמישון העליון זוכה להשקעה פרטית הגבוהה פי ארבעה מזו של תלמיד בחמישון התחתון. באופן רשמי, שני התלמידים הללו לומדים באותה מערכת שמחויבת לאיסור הפליה ולשוויון, אך בפועל הם מתקיימים בשני עולמות נפרדים.

בישראל אין כמעט בתי ספר פרטיים לחלוטין, אך התל"ן ותשלומי ההורים הם חלק ממנגנון מסועף של הפרטה שכולל העסקה קבלנית של מורים, מיקור חוץ של תחומים שבעבר הופעלו על-ידי משרד החינוך, מדידה והערכה הלקוחים מעולם התאגידים, ושוק הולך וגדל של תוכניות לימודים בהפעלה ובמימון של גופים עסקיים. במאמרה על היבטים של הפרטה בחינוך, הדגישה נוגה דגן-בוזגלו גם את ההשפעה התרבותית והערכית של ההפרטה - אימוץ מודל כלכלת השוק, מדרך הניהול של בתי הספר ועד לתפיסת "הלקוח תמיד צודק" ששוחקת את מעמד המורה השחוק גם כך למרות הרפורמות שהעלו במעט את שכרו.

התוצאה היא מערכת מפוצלת ומקוטבת שבה לצד מערכת ציבורית שנותרת מיושנת ושחוקה, מתקיימת ממלכת התל"ן ובתי הספר הייחודיים שמשרתת נאמנה את בעלי האמצעים בכך שהיא מותירה את המעמדות הנמוכים מחוץ לגדר. אך לא רק הם מרוויחים מכך. הרשויות המקומיות, למשל, הפכו לשחקניות מרכזיות בשוק החינוך, לצדם של העסקים, העמותות וכל בעלי העניין שזוכים לשטיח אדום אל לב התלמידים, וכמובן שגם כל אותם יזמי חינוך שזוכים לזירה מצוינת לקידום חדשנות חינוכית. הבעיה היא שרבים מהם עושים זאת במערכת אליטיסטית וסלקטיבית. לכך יש להוסיף את ההיבט המוסרי וקיבלנו מערכת חינוך שמצטיינת בהעתקת ג'ונגל חברתי אל בתי הספר ולא ביצירתה של חברה שוויונית.

הכותב הוא דוקטורנט בבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל-אביב ומלמד באוניברסיטה הפתוחה ובבינ"ה