מדיניות ש"ס פוגעת בחלשים ביותר בחברה

מפלגת ש"ס עלתה עם קמפיין חברתי בבחירות אלה "הכוח החברתי בממשלה", כנראה מתוך ניסיון למשוך את מצביעי כחלון, סמל המדיניות הסוציאל-חברתית-פופולרית בקדנציה החולפת. ברשימת הבטחות הקמפיין של ש"ס ניתן למנות הרבה: צדק חלוקתי, חופי רחצה בחינם, הנחה במים, סבסוד קייטנות, תוכנית לאומית למלחמה בעוני, העלאת שכר המינימום באלף שקלים נוספים, פטור גורף מארנונה לתושבי השכונות, חינוך חינם מגיל 0, הרחבת טיפולי שיניים חינם ועוד.

מדיניות "חברתית" יש בה הרבה אלמנטים מפתים עבור השכבות החלשות אשר מבטיחים להם דברים "בחינם", כאשר את המחיר ישלמו אחרים. דא עקא, דווקא החלשים ביותר נפגעים גם הם ממנה, ובמקרים רבים הם אלה שנושאים בתוצאות הפחות צפויות. המגזר החרדי במדינת ישראל הוא דוגמה מובהקת לכך - מדינת הרווחה פוגעת בחברה החרדית, ויש משהו טראגי בכך שדווקא מפלגות חרדיות מקדמות מדיניות זו.

במדינת הרווחה הממשלה מעורבת מאד בכלכלה ובחברה, מה שאומר שהמדינה גובה מס גבוה, ובאמצעותו מספקת שירותים ממשלתיים לאזרחים - חינוך, בריאות, תקשורת, תרבות רווחה וכו'. במדיניות רווחה יש כשלים אינהרנטיים, כמו אי יעילות מובנית (פקידים המחליטים על כסף של אנשים אחרים), היעדר מידע על השוק, האוכלוסייה וצרכי הציבור השונים, מה שמונע את האפשרות להתייעל ומה שמאפשר לרבים לנצל את המערכת. גם אופן קבלת החלטות לחלוקת העוגה הציבורית נעשה באמצעות המערכת פוליטית המכריעה בהצבעת רוב, וזו כפופה לעיוותים פוליטיים, אינטרסים צרים, ולעתים גם שחיתות.

כשלים אלה ידועים בדרך-כלל לתומכי מדיניות הרווחה, אך הם מעדיפים להכיל אותם כדי לקבל את תועלותיה - אחריות המדינה על החברה, והגברת השוויון. מעורבות המדינה מאפשרת רשת ביטחון לאנשים המאבדים את יכולתם, או מוצאים עצמם במצוקה, והיא מאפשרת חלוקה מחדש של העושר.

אך כשלים אלה גדלים עשרות מונים כאשר אוכלוסיית המדינה היא הטרוגנית, כמו בישראל. קשה הרבה יותר לקיים מערכת חינוך ממלכתית כאשר יש צורך בחלוקה לחינוך ממלכתי רגיל, ממלכתי דתי, ערבי, כנסייתי וחינוך חרדי מוכר ושאינו רשמי. גם מנגנון חלוקת העוגה באמצעות המערכת הפוליטית הוא אפשרי כאשר יש קונצנזוס על ערכי עבודה, שוויון ורשת ביטחון, אך במדינה הטרוגנית בה יש אוכלוסיות הדוגלות בערכים אחרים, כמו התנזרות מעבודה, או אפילו בהתנגדות למדינה עצמה, הפוליטיקה הופכת למכלול מורכב של משחקי קואליציה ולשונות מאזניים, המביאים את חלוקת העוגה הציבורית לכדי אבסורד.

קשה במיוחד לייצר שוויון חברתי, כאשר יש חלקים משמעותיים בחברה דוגלים בערכים מוקצנים של עוני מרצון והתמסרות לחיים רוחניים, או לאורח חיים כפרי מסורתי יחד עם עשרות ילדים פרי הפוליגמיה. רציונל "רשת הביטחון" נעלם, ותקציבי הרווחה הופכים פשוט ל"שירות" מתמשך, תמידי ואף בינדורי עבור אזרחים שערכיהם שונים בתכלית. לכל זה מתווסף קיטוב חברתי חריף וכעס ציבורי של אוכלוסיות שונות, על כך ש"האחרים" מנצלים את הפוליטיקה וקובעים סדרי עדיפויות, ומקבלים יותר ממה שמגיע להם. גם המדינות הסקנדינביות קיימו מדיניות רווחה ביציבות יחסית, עד גידול ההגירה אליהן בעשורים האחרונים, שהביא לכל הכשלים אלה להתפרץ גם אצלם.

בסוף, את מחיר הכשלים והתוצאות הלא צפויות של ה"חברתיות" ישלמו החלשים ביותר - משפחות שתקציבי הרווחה גרמו להם להתמכר לעוני ולהוריש תרבות עוני לילדיהם, עסקים על סף הרווחיות שהמיסוי הגבוה הכריע אותם ואילצם לפטר עובדים, כמו גם עובדים חסרי מיומנויות שעליית שכר המינימום הפכה את החלופה הממוכנת למשתלמת והם פוטרו. כל זה מתקיים במובהק בחברה החרדית, שרבים בה הפכו לתלותיים לחלוטין במערכת הרווחה ובמערכת הפוליטית המחלקת תקציבים, חינוך ילדיהם תלוי בסטטוס הקואליציוני, ויציאתם לעבודה לא פעם היא "בשחור" וכרוכה בקושי גדול.

הפתרון לקיטוב החריף במדינה הטרוגנית, הוא לאמץ מדיניות כלכלית ליברלית, לצמצם את מדיניות הרווחה, להוריד את רף המס, ולהפריט את השירותים השונים. שכל פרט יוכל לבחור שירות כפי ערכיו, ולשלם עליו מרצונו ומכספו. באופן זה, אדם או מגזר לא יבוא בטענות כלפי אחרים, כי כל פרט אחראי לעצמו, לערכיו, לפרנסתו, לתפיסת עולמו, ואיננו תלוי בהסכמתם של אחרים לכך.

הכותב הוא ממייסדי הפורום הרעיוני "הליברלים החרדים"