"'אז מישהו איבד אצבע'": למה לא שומעים על התאונות הקשות במקומות העבודה

על אורי בן שטרית קרס משטח כבד ממתכת כשעבד בבית אריזה לפטריות שאותו ניהל במושב בצת שבגליל המערבי. הוא נפצע פצעים אנושים וכעבור זמן קצר מת מפצעיו. בן 61 היה במותו; איהאב אלג'מאל, בן 35 מכפר ליד ג'נין, נהרג במפעל SFS שליד טבריה כשהגיע לשם על מנת לתחזק מכונה שמופעלת בלחץ אוויר גבוה, ומזריקה שוקולד במאפים. משרד העבודה בודק אם המפעל הקפיד על הוראות הבטיחות שקבע היצרן בעת הפעלת המכונה; שי גבאי, בן 38 מחדרה, נהרג בשבוע שעבר בתאונת עבודה שאירעה בבסיס תל השומר, לאחר שמטף לכיבוי אש התפוצץ בסמוך אליו. גבאי, אזרח עובד צה"ל, הותיר אחריו אישה ושלושה ילדים.

זו רשימה חלקית בהחלט של תאונות עבודה קטלניות שאירעו רק במהלך החודש האחרון. קרבנותיהן לא נכללים עדיין בנתונים שמופיעים בדף הפייסבוק של הקבוצה למאבק בתאונות בניין ובתעשייה, שם עומד מספר ההרוגים בתאונות עבודה במחצית הראשונה של השנה - בענפי הבנייה, התעשייה, המסחר והחקלאות - על 44 בני אדם שנהרגו בין ינואר ליוני השנה. 24 מתוכם איבדו את חייהם בתאונות בענף הבנייה, ועוד 20 נהרגו בתאונות עבודה אחרות - רובן הגדול בענפי התעשייה השונים.

 שי גבאי ז"ל (מימין) ואורי בן שטרית ז"ל / צילום: דובר צה"ל ובאדיבות משפחת בן שטרית

אבל בעוד התאונות הקטלניות שמתרחשות חדשות לבקרים באתרי הבנייה ברחבי הארץ, כבר זוכות כיום ללא מעט תשומת לב תקשורתית וקשב ציבורי, על רצפות הייצור של מפעלים ובתי מלאכה קטנים ממשיכים להיערם בדומיה סיפוריהם של עוד ועוד קרבנות שיצאו בוקר אחד לעוד יום שגרתי בעבודה, ולא שבו הביתה.

"עכשיו כולם מדברים על ההרוגים באתרי הבנייה, התקשורת מדווחת על התאונות ומפרסמת את שמות ההרוגים, הכנסת מתכנסת לישיבות - וזה חשוב ונכון, אך על התאונות שמתרחשות בתעשייה כמעט לא מדברים למרות שמספר ההרוגים בהן עולה כל הזמן", אומרת עו"ד הדס תגרי, שמנהלת את קבוצת הפייסבוק שמרכזת את המאבק בתאונות בבניין ובתעשייה.

תגרי היא מחלוצי המאבק המתוקשר לצמצום מספר התאונות בענף הבנייה ובימים אלה היא נערכת למיסוד פעילותה בתחום באמצעות עמותה ייעודית שתפעל גם לצמצום מספר התאונות בתעשייה. "במפעלים יש המון מכונות מסוכנות, יש מקרים רבים של לכידת ידיים או רגליים או ראש בתוך מכונה. יש מקרי מוות ומקרי פציעה רבים שכוללים קטיעות של איברים. זאת לא בעיה של מודעות, זאת בעיה של אכפתיות מצד מעסיקים".

בשונה מהתאונות שמתרחשות בענף הבנייה, שמתאפיין בריבוי קבלנים ובתנאים אקלימיים וגיאוגרפיים שמשתנים לעתים תכופות, העובדים במפעלים ובבתי מלאכה פועלים בתנאים רוטיניים ונשלטים. "בדיוק בגלל זה אין סיבה שתאונות כאלה יקרו בתעשייה", אומרת מנכ"לית המוסד לבטיחות וגיהות, אורנית רז.

רז משוכנעת שעל רובן הגדול של תאונות העבודה בתעשייה, רשויות המדינה - וקל וחומר כלי התקשורת - בכלל לא יודעים. "בתקשורת יודעים על התאונות הקטלניות, אבל אין מצב שיש בקיבוץ או במושב נגריה שבה לא תמצא עובדים בלי אצבעות. במקומות כאלה תאונות עבודה הפכו לדבר שבשגרה, ממש נורמה, בהמון מקומות עבודה קטנים פשוט לא מדווחים על תאונות עבודה כי העובדים חוששים שאם ידווחו הם יאבדו את מטה לחמם".

 עו"ד הדס תגרי / צילום: הוד מרקוביץ

הצרה הגדולה, מאבחנת רז, היא במפעלים הקטנים שמעסיקים פחות מ-25 עובדים. מפעלים ובתי מלאכה כאלה מהווים את הרוב המכריע של התעשייה ושל המגזר העסקי. "החוק, שמחייב הפעלה של ועדת בטיחות במקום עבודה, לא חל על מקומות עבודה שמעסיקים פחות מ-25 איש ולפיכך אלה מקומות שמועדים לפורענות", היא אומרת. "מעסיקים רבים מעדיפים להימנע מהשקעה באמצעים שיטיבו עם רמת הבטיחות של עובדיהם כי הם לא רואים בהם תמורה כספית ישירה. המצב הזה מבטא את תרבות הבטיחות בעבודה בישראל שלא שונה מתרבות הנהיגה בארץ: עיגולי פינות, 'תרבות הסמוך', האמירה הזאת של 'יהיה בסדר'".

"יש פה ג'ונגל"

בניגוד למצב במפעלים ובחברות הקטנות, בחברות הגדולות - בייחוד אלה הגלובליות שמקיימות פעילות יצור בארץ - נראה שהמציאות בתחום הבטיחות שונה לחלוטין. הסטנדרט שלהן גבוה הרבה יותר מהחקיקה הישראלית הקיימת ולרוב הן כורכות זה בזה את ההיבטים שנוגעים לבטיחות ולאיכות המוצר.

"יש לנו תורת בטיחות פרו-אקטיבית והיא לא מאפשרת פרשנות כלשהי או תזוזה ימינה או שמאלה בענייני בטיחות", מספר מנהל בטיחות של חברה גדולה וידועה במשק. "נכון שעדיין פה ושם קורות תאונות, אבל הן תאונות קלות בלבד. חתכים קטנים או כוויות קלות, אבל בשום אופן אני לא מדבר על משבר גדול או חלילה על אבדן של חיי אדם. אבל אל תיטעה: אנחנו, וגם המתחרות שלנו שהן חברות גדולות ומוכרות, הן המיעוט. במקומות אחרים זה עולם אחר. החיים האמיתיים קורים במפעלים הקטנים ושם לא מבינים מה זה הדבר הזה שקוראים לו בטיחות. יש מפעלים שקורות בהם תאונות והם אפילו לא מדווחים עליהן. 'אז מישהו איבד אצבע'".

לדברי מנהל הבטיחות, ענפי התעשייה השונים מסוכנים אפילו יותר מענף הבנייה. "יש שם מגוון אדיר של מכונות יצור וכל מכונה חושפת את העובד לסכנה מסוג אחר: מכלי לחץ, מצבורים של חומרים מסוכנים. אני לא רוצה להישמע מתנשא, אבל כמנהל בטיחות בחברה גדולה מאוד יש לי את הלוקסוס להורות על השבתה של קו יצור משיקולים של בטיחות. למפעל קטן שנלחם על קיומו אין את הלוקסוס הזה. אני לא יודע כמה פעמים בשנה מגיעים מפקחי עבודה מטעם המדינה למסגרייה של שמשון שנמצאת אי שם, אני לא יודע אם הם בכלל באים אליו וגם אין לי מושג אם אותו שמשון מאותה מסגריה יודע מה הוא צריך לעשות בהיבטים של בטיחות. קרוב לוודאי שהוא עובד היום על פי תורה שהוא למד לפני 30 שנה ולמד לחיות איתה".

פקודת הבטיחות בעבודה מחייבת מעסיקים למגן את מכונות היצור במפעלים באופן שיבטיח את שלום העובדים ואת שלומם של העובדים בקרבת מקום, וזאת תוך שימוש בשורה של אמצעים. תפקידם של חלק מאמצעי המיגון הוא להשבית מידית את המכונה במצב שבו מתרחש אירוע בטיחות שבכוחו לחשוף עובדים לסכנה.

אבל כפי שמסביר מנהל הבטיחות, "החוק הוא אמורפי. זה חוק משנות ה-70 של המאה הקודמת ולפיו 'כל רכיב בתנועה יגודר לבטח'. עם ניסוח כזה, מה הפלא שכל אחד מפרש את החוק בדרכו ועל פי תפיסתו - אם בכלל? להערכתי, כ-30% מכלל תאונות העבודה הקטלניות בארץ מתרחשות בתעשייה. ואלה שטחים אפורים, אף אחד לא מטפל בהם בצורה רצינית ויש פה ג'ונגל. לא מדובר במיגון יקר במיוחד. אפשר למגן מכונות בצורה יעילה ופשוטה. יש גם תקינה אירופאית שהיא מאוד מתקדמת ורלוונטית בכל הקשור למיגון של מכונות ואפשר לאמץ אותה בקלות. צריך רק לרצות".

 אריק שמילוביץ’, ראש מינהל הבטיחות / צילום: משרד העבודה

60 פקחים בכל המדינה

אז מי בעצם לא רוצה? הגוף שאמון על חקירות של תאונות העבודה, כמו גם אכיפת החוקים שנועדו למנוע אותן, הוא מינהל הבטיחות שבמשרד העבודה והרווחה, אלא שהוא נתון לטלטלות תכופות. בסוף 2017 סיימה את תפקידה ראש מינהל הבטיחות והמפקחת הראשית, ורדה אדוארדס, לאחר שמנכ"ל משרד העבודה ביקש ממנה לפרוש. אדוארדס התריעה פעמים רבות בעבר על המחסור החריף בפקחים שאמורים לפעול באתרי בנייה ובמפעלים כדי להתריע מפני מחדלי בטיחות שעלולים לסכן את חיי העובדים. היא סיימה את תפקידה.

באפריל 2018 מונה לתפקיד ארז מימון אך זה החזיק בו רק חצי שנה. באוקטובר שעבר הוא הגיש את התפטרותו לשר העבודה, חיים כץ, ולמנכ"ל המשרד, אביגדור קפלן, והסביר את החלטתו בכך שבכיר במשרד התערב במהלכיו באופן "שגובל בחוסר אחריות ופוגע בתפקודו של המינהל, ובכך גם באינטרס המרכזי של שלום הציבור".

במכתב ההתפטרות שלו הוסיף מימון כי הופעלו עליו לחצים מצד גופים שונים במשרד וזאת כדי לקדם אג'נדה תקשורתית "שהיא בגבול הלא חוקית, על חשבון אג'נדה מקצועית", כהגדרתו.

בימים אלה נמצאת ועדת איתור שהוקמה במשרד בישורת האחרונה לקראת מינוי של ראש מינהל בטיחות חדש, ובינתיים ממלא את התפקיד סגן ראש מינהל הבטיחות אריק שמילוביץ'.

שמילוביץ' טוען כי הקביעה שלפיה חלה עלייה במספר תאונות העבודה בתעשייה היא חסרת שחר. "מתחילת השנה נהרגו 46 בני אדם בתאונות עבודה", הוא אומר. "על פי הסיווג שלנו, בתעשייה נהרגו מתחילת השנה שמונה אנשים ובענפי המסחר והשירותים נהרגו 13 איש. אופן הסיווג של חלק מהתאונות על ידי פעילים חברתיים כאלה ואחרים לא מקובל עלינו. מבחינתנו, עובד של חברה קבלנית שבא להתקין מערכת סולארית על גג של מפעל ונהרג בעקבות נפילה מגובה מסווג כהרוג בתאונת עבודה בענפי המסחר והשירותים".

אלא שהדברים מגיעים לאבסורד כשלפי האופן שבו משרד העבודה מסווג תאונות עבודה, אירוע שבו עובד יצור שנדרס בתחומי המפעל על ידי מלגזה מוגדר כמקרה של תאונת דרכים. "חלק מהתאונות שמוצגות כתאונות עבודה הן תאונות דרכים, אבל עם כוכבית", אומר על כך שמילוביץ'.

לדבריו, "בעיית הבטיחות האקוטית היא באתרי בנייה. לענף הבנייה יש בעיות רוחביות ובעיות עמוקות: יש כ-12,500 אתרי בנייה ברחבי הארץ והם משתנים כל הזמן, כך גם העובדים שלא מקבלים הכשרה כלשהי וכך גם בעלי המקצוע שמגיעים אליהם. כל מי שיש לו דופק יכול להיכנס לאתר בנייה".

לעומת זאת, לטענתו, "הסיכונים בתחומי התעשייה נמצאים בשליטה. מפעל תעשייתי צריך את הרשות המקומית בשביל רישיון עסק ומתוקף ההליך הזה אנחנו מסדירים גם את ההיבטים הקשורים לבטיחות. בתחום הזה יש מחוללי רגולציה שאין למשל בענף הבנייה".

מנתוני משרד העבודה עולה כי בישראל כ-65 אלף מפעלים שמינהל הבטיחות אמון עליהם. במשרד מספרים שכל מפעל שמעסיק מעל 25 עובדים חייב להפעיל ועדת בטיחות שמורכבת מנציגי עובדים וחברי הנהלה, ועל הוועדה להתכנס לפחות שמונה פעמים בשנה כדי לדון על ענייני בטיחות ולשגר את הפרוטוקול של הדיון למינהל הבטיחות. מפעל שמעסיק מעל 50 עובדים חייב להפעיל ממונה על הבטיחות. "מפעל שלא שולח את הפרוטוקול מקבל אי מייל ומזכירים לו שהוא צריך לשלוח", אומר שמילוביץ'. ואם גם זה לא עוזר? "הוא יפגוש אותנו בתהליך חידוש רישיון העסק. הם צריכים אותנו".

בסך הכול מפעיל מינהל הבטיחות כ-60 פקחים. אלה אמונים על הבטיחות בעשרות אלפי מפעלים וביותר מ-12 אלף אתרי בנייה. במינהל מקווים שבחודשים הקרובים מערך הפקחים יתעבה ויגדל בעוד כ-30 איש. "עשינו רה-ארגון במינהל והכשרנו את הפקחים שלנו כך שיהיו ורסטיליים, שיהיו מסוגלים לטפל בבעיות הבטיחות של אתרי הבנייה וגם בבעיות בטיחות בתעשייה ובענפים נוספים במשק כמו מסחר ושירותים וחקלאות", אומר שמילוביץ'. "אנחנו מנהלים סיכונים ומשגרים את הפקחים למשימות הפיקוח שלהם בהתאם לרמת המסוכנות שעולה מכל ענף. בתעשייה מועסקים כ-1.5 מיליון עובדים ב-65 אלף מפעלים ויש מספר חד ספרתי של הרוגים, כך שבעבודה בתעשייה אין מבחינתנו בעיה מיוחדת".

ומה לגבי המצב הבעייתי במפעלים הקטנים שמועדים במיוחד לפורענות בכל הנוגע לנהלי בטיחות? במשרד העבודה כן מכירים בכך, "אבל גם במקומות אחרים בעולם העסקים הקטנים הם אגוז קשה לפיצוח", טוען שמילוביץ. "רוב הפעולות המסוכנות שנעשות במפעלים האלה - נעשות על ידי עובדי מיקור חוץ, נותני שירות שבפעילותם נמצאים מחוץ לרגולציה. אני לא יכול להצמיד פקח בטיחות על כל מתקין מזגנים שמגיע לכל מפעל ולא מנהיג על עצמו כללי בטיחות מינימליים. היכולת שלי להשפיע על כל מתקין של דוד שמש, גוף תאורה או מערכת סולארית על גג כלשהו היא אפסית. זאת אחת הסיבות שפרסמנו קווים מנחים להעסקת קבלנים ונותני שירות בתעשייה".

"מה שנעשה זה טיפה בים"

לפי המוסד לבטיחות וגהות, צוותים מטעמו יוזמים מדי שנה כ-7,000 פעולות הדרכה במפעלים קטנים - שכוללים גם מוסכים, נגריות, מאפיות ומסגריות - ללא כל עלות. חלק מהמפעלים מקבלים את השירות הזה באמצעות ניידות שצוותיהן מספקים הדרכות בשפות עברית, ערבית ורוסית. במוסד גם מציינים כי חלק ניכר ממאמצי ההסברה וההדרכה האלה מופנים למגזר הערבי ולמפעלים קטנים בפריפריה.

במשרד העבודה מדווחים על כ-9,000 ביקורי פיקוח שנערכו בשנה וחצי האחרונות במקומות עבודה, בכללם אתרי בנייה ומפעלים. לטענת המשרד, מתחילת השנה הוציאו פקחיו יותר מ-1,500 צווי בטיחות שמהווים התראה ודרישה לתיקון ליקויים שהתגלו בביקורות אלה. חלק מביקורי הפיקוח נועדו כדי למנוע מחלות מקצוע שנגרמות מחשיפה לרעש מזיק, קרינה מייננת, עומסי חום וגורמי סיכון אחרים.

גם אם כל הנתונים הללו מדויקים, המציאות בשטח היא כאוטית ומדממת. יש מנהלים שמעלימים עין מעבירות בטיחות של עובדים, במקרים אחרים עובדים חסרי מודעות מגדירים מחדש את גבולות הבטיחות. "הכל מתחיל ונגמר בתרבות ובחינוך, כל הפעולות שנעשות בנושא הזה הן טיפה בים", אומר מנהל הבטיחות. "אני מסתובב בארץ, מבקר בתעשיות, ואני רואה דברים. אני מכיר מפעלים שהעובדים שלהם נדרשים לעמוד בתפוקות יצור שנקבעות להם עם מכונה מיושנת ומקרטעת שמדי פעם נתקעת, כי הפעם האחרונה שאיש תחזוקה טיפל בה הייתה לפני שנים. אותם עובדים כבר למדו שעם מכה קטנה היא חוזרת לעבודה. הבעיה היא שבפעם הרביעית, אחת הבוכנות שלה תרד על היד של אחד העובדים, תקטע לו אותה ונגמר הסרט. כשזה יקרה, זה לא יעניין אותך, ואת זה אתה כבר לא תכתוב בעיתון".