הרבה מהכוחות המרכזיים המניעים את חיינו אינם אלא תפיסות, מיתוסים ומוסכמות חברתיות, שאינם קיימים אלא במרחב התודעה האנושית. הכסף הוא אחד מהדברים האלה. לא אחת אנשים מחפשים בכסף תכונות סמי-פיזיות כמו "יציב" או "מגובה", אך זו טעות. הכסף אינו אלא קונספט, מיתוס ומוסכמה חברתית, ותו לא. כולנו משתמשים בכסף, רובנו מייחלים לו, מיעוט תולים בו את מקור הרע שבעולם, אך מעטים מבינים באמת ובתמים מה הוא ואיך הוא עובד.
ברמה הבסיסית שלו כסף הוא קונספט ודרך לשקף עושר, כלי מוסכם המאפשר סיכום כולל של נכסים וזכויות מופשטים לתוך נכס פיזי אחיד אשר "ייצג" ו"יבטא" את הנכסים והזכויות האמורים. ככזה, עד 1971 הכסף לא היה אלא "זכות" (Claim) בנכסים הפיזיים שאותם ייצג. לשם ההמחשה אפשר לחשוב על כסף כעל כרטיס חניה, הנמסר בכניסה לחניון והמייצג את הזכות לקבלת המכונית. במשך השנים הנכס הפיזי הזה קיבל גם ייצוג דיגיטלי מופשט.
מהיותו מייצג של עושר אין פלא שהכסף נוצר משנוצרו עודפים. כל עוד בני האדם היו חייבים לצרוך לשם עצם קיומם את כל מה שהם צדו או ייצרו, לא היה צורך של ממש בכסף. ללא עודפים מתמשכים וממשיים לא היה צורך בכלי שיבטא אותם ויאפשר לעשות, באמצעותו, דברים עימם.
אך לפני כששת אלפים שנה, שעה שהחברה האנושית הלכה והתפתחה, ולמדה לתרבת חיות ולגדל יבולים חקלאיים בעצמה, נוצרו עודפים, או מה שאנחנו מכנים היום "חיסכון", ועימו נוצר הצורך "לעשות משהו" עם אותם עודפים שנותרו מעבר לצריכה השוטפת.
הכסף, ככלי פשוט ונייד, היה אפוא המצאה מחויבת, והוא שינה את העולם והשפיע עליו עמוקות. בעזרתו, ניתן היה לשנע את אותם עודפים מקצה אחד של העולם לקצהו האחר, ומה שאף חשוב יותר - להעבירם לאורך ציר הזמן, קרי לתרגם לממד הזמן את הנכסים העודפים.
הואיל וכדי להגדיל את סך התוצרת המיוצרת היה צורך בהון חדש, הפכו העודפים, או החיסכון, או בשמו האחר - ההון, הקפיטל, לאבן היסוד להמשך ההתפתחות והגדילה של החברה האנושית. בלי ההון הזה לא התקיימו השקעות חדשות, ובלי השקעות חדשות לא היה אפשר להגדיל את כמות האוכל שנדרש בעקבות הגידול באוכלוסייה, ולא היה אפשר לייצר מוצרים חדשים אשר הקלו על חייה.
הכסף היה הביטוי המעשי של הקפיטל הזה, והוא שאיפשר את החיסכון, את התנועה של ההון הן בממד הזמן והן במרחבים הפיזיים ואת הפעולות הנלוות הנדרשות, כמו מסחר. משהפך הכסף למייצג העודפים-העושר, הוא הפך גם למייצגו ולתרגומו של ערך הזמן בעולם הפיזי (שבוע עבודה = בגד שיוצר = מאה זוז) וכן לאמצעי תקשורת על אודות העדפות וטעמים. ללא כסף העודפים היו פשוט נרקבים בשדות, במקום שיהפכו למשל לחיסכון בקרן פנסיה, אשר יושקע במיזם חדש שיישא רווחים (ריבית), יגדיל את העושר (צמיחה ועלייה ברמת החיים), ואגב כך ייצר גם תעסוקה חדשה ויאפשר לגופים שאינם מייצרים דבר (כמו הממשלה) להתקיים ולענפי תעסוקה שאינם חיוניים לקיום (כמו אמנות) לפרוח.
זה היה הכסף במשך יותר מחמשת אלפים שנה. מתכת הכסף ואחריה הזהב, חומרים שהיו כמעט חסרי ערך בפני עצמם, הפכו בזכות תכונותיהם הפיזיות, בין השאר משקל, עמידות ואפשרות חלוקה, להיות אותו כלי המכונה בלשון בני אדם Money , אשר ייצג את סך העושר הפיזי הקיים, ויחידותיו, ממש כמו כרטיסי החניה בחניון, היו "תביעה", או זכות, על חתיכות מאותו עושר.
אבל ב-15 באוגוסט 1971, לפני 48 שנה בדיוק, כל זה השתנה באחת.
שעתיים גורליות בקמפ דיוויד
כמו הרבה אירועים גדולים ומשמעותיים בהיסטוריה האנושית, גם במקרה הזה האנשים שניתבו את תנועת גלגלי ההיסטוריה לכיוון החדש לא היו מודעים כלל לגודל מעשיהם ולהשפעה מרחיקת הלכת שלהם על המין האנושי. קומץ האנשים שהתכנסו בקמפ דיוויד, מעון נופש נשיאותי ביערות מרילנד, במחצית אוגוסט 1971 לא יכלו לשער כי הם מציתים אש אשר עתידה לשנות עם הזמן את ההיסטוריה מן הקצה אל הקצה.
באותו מעמד בוטל הכסף כפי שהמין האנושי הכיר אותו במשך חמשת אלפים שנה. ארה"ב, בראשות הנשיא ריצ'רד ניקסון, החליטה לבטל את הקשר בין הדולר לזהב וכן לבטל את התחייבות ההמרה של דולרים לזהב במחיר של 35 דולר לאונקיה, התחייבות שהיא נטלה על עצמה לאחר מלחמת העולם השנייה בהסכמים שכונו ברטון וודס על שם העיירה האמריקאית שבה נחתמו ואשר עיצבו את השיטה המוניטרית לאחר המלחמה.
ויליאם ספייר, כותב הנאומים של ניקסון שהשתתף במפגש באותו סוף שבוע בקמפ דיוויד, סיפר כך בזיכרונותיו: "הכול החל בפגישה קצרה ביום שישי אחר הצהריים. הנשיא ניקסון היה הראשון לדבר. הוא הדגיש את חשיבות החשאיות. אחרי ניקסון דיבר שר האוצר ג'ון קונלי שהציג את התוכנית. כל הפגישה כולה ארכה פחות משעתיים... אף אחד לא ידע בדיוק מה משמעויות המהלך".
המפגש האמור היה סופו של תהליך שהחל כמה שנים קודם לכן. במרכזו נרשמה ירידה מתמשכת בערך הדולר בעקבות גידול נמשך בגירעונות הממשלה הפדרלית, ובשיאו העביר הקונגרס חוק לבקשת קודמו של ניקסון, הנשיא לינדון ג'ונסון, לביטול חובת הכיסוי בזהב, בשיעור של 25%, לכל דולר המונפק בארה"ב, כדי שארה"ב תוכל לעמוד בהתחייבות ההמרה האמורה.
השיטה הייתה כבר אפוא על ערש דווי, המפגש בקמפ דיוויד נועד לגאול אותה מייסוריה באופן מלא ורשמי. וכך, ביום ראשון, 15 באוגוסט 1971, עלה הנשיא ניקסון לאוויר והעביר לאומה בשידור טלוויזיוני חי את מה שיכונה מכאן ולעולם "הלם ניקסון" (The Nixon Shock).
"הוריתי לשר האוצר קונלי להשעות באופן זמני את ההמרה של הדולר לזהב", הצהיר ניקסון בפאתוס, והדולר האמריקאי, מטבע שמאז בואו לעולם כמאתיים שנה קודם לכן היה בר המרה לזהב (מלבד בתקופה קצרה בזמן מלחמת האזרחים, וכן בין 1933 ל-1944), שינה באחת את מהותו מן הקצה לקצה.
הדולר השתחרר מכלוב הזהב
הדולר "יצא לחופשי" מכלוב הזהב. תקופה חדשה באה לעולם, שכמוה טרם נוסתה בעשרות אלפי שנות היסטוריה אנושית. עולם שלם של פייק-כסף נוצר. הכסף כביטוי של עושר קיים וההשקעה כביטוי של עודפים וחיסכון, נעלמו באחת מן העולם.
עם ניתוק ההצמדה לזהב, המוגבל בכמותו הפיזית, נעלמה כל מגבלה על ייצור הכסף, זה המיוצר על ידי הבנקים מן האוויר בצורת אשראי, ובהמשך זה המיוצר על ידי הבנקים המרכזיים בהדפסה ישירה כ"נכסים במאזן הבנק המרכזי". ואף שהשטרות נשארו כשהיו ושמם וסימונם נותרו על כנם, עצם מהותם השתנתה מן היסוד, מתביעה או זכות לעושר קיים, לתביעה או זכות לעושר שאיננו קיים (אשראי), ומקפיטל הבנוי על חיסכון לקפיטל המיוצר מהאוויר על ידי המוסדות הבנקאיים.
המשאבים הפכו לכאורה לבלתי מוגבלים, ופתאום את העושר לא היה צריך לייצר אלא ניתן היה לכאורה בפשטות להדפיס בהחלטת קברניטי המדינה. אף שהתהליך עצמו נמשך כחמישים שנה, הרס התכונות הבסיסיות ביותר של הכסף עתיד לשנות את העולם כולו באופן מרחיק לכת אשר רק מתי מעט, אם בכלל, יכלו באותה עת לדמיין.
בדיוק כמו שהדפסת עוד כרטיסי חניה אינה מייצרת עוד מכוניות, אלא עשויה רק להגדיל את חוסר השקט שעה ש-200 מחזיקים בכרטיסי חניה מנסים לקבל בעלות על 100 מכוניות בחניון, כך ייצור הכסף אינו מייצר עושר.
הנתונים האמפיריים לאורך חמישים השנים האחרונות הם חד משמעיים וידועים, ממש כמו הסיבות למציאות הזו. ככל שייצור הכסף-חוב גבר ולשם כך הלכה הריבית וירדה, הגידול בעושר - נכסים פחות התחייבויות של כל סוגי וחלקי האוכלוסייה - הלך והצטמצם, וערך הכסף במונחי עושר וכן במונחי זמן עבודה הלך וירד.
מדידה של מה שקרה לפייק-כסף מול הכסף הישן - הזהב, מוכיחה בקלות כי הוא איבד 98% מערכו. הדולר הישן היה שווה 1/35 מאונקיית זהב, ואילו אותו פייק דולר היום, לאחר 48 שנה, שווה רק 1/1,500 מאותה אונקיית זהב.
מכונת הדפוס לא עצרה
עם ההרס של הכסף החלו להיהרס גם מנגנונים כלכליים וחברתיים הזקוקים לכסף הגון ואמיתי, "כסף קשה", לשם קיומם. עם הגידול בייצור הכסף באמצעות חוב, כמעט פי 60 בארה"ב לבדה, מנגנון ייצור הכסף והשימוש בו הפכו לעיקר. תעשיות העוסקות בכסף אך אינן תורמות דבר לרווחת המין האנושי או לשיפור איכות חייו באו לעולם ומשכו אליהן את הטובים והחכמים שבצעירי אמריקה. מסחר אלגוריתמי, מסחר במהירות גבוהה, מסחר בנגזרות בהיקף של פי עשרה מכל התמ"ג העולמי, מסחר במט"ח בהיקף יומי של כ-5 טריליון דולר (סך הסחר העולמי בסחורות ובשירותים הוא כ-35 טריליון דולר בשנה, כ-2% מסך הסחר במט"ח), וזהו רק קצה הקרחון.
עם גבור סימני ההרס של התהליך, הארכיטקטים הראשיים, הבנקים המרכזיים והפוליטיקאים, הגדילו את סכום ההימור. כל משבר שנוצר בגין ייצור החוב-כסף "נפתר" על ידי הגברת ייצור הכסף, וכך משבר שנת 2000 הוליד את משבר 2008, ומשבר 2008 הביאנו למקום שבו אנחנו נמצאים היום, שעה שתפיסות עולם מטורפות למחצה, שכמוהן לא היו מאז נולד הכסף לפני חמשת אלפים שנה, הפכו ל"מקובלות" והן הולכות ומשתלטות על העולם, כמו למשל 15 טריליון דולר שמולווים בריבית שלילית. כאילו גורם הזמן חדל להתקיים ובמקומו באה תפיסה שלפיה לכסף אין כל ערך או שימוש.
עם ההרס נולדו עוד מיתוסים המשווקים בלהט להמונים, כמו המדיניות המוצהרת והמשווקת כיעד חיובי של שחיקה כל שנה של לפחות 2% בהון ובכוח הקנייה של כל האזרחים, הידועה בשם "מדיניות האינפלציה", או העיוות המוטמע בתוך שיטת מדידת ההתייקרויות במשק, הנותן במכוון תוצאה נמוכה בהרבה מהשחיקה האמיתית בערך הזמן (העבודה ותוצריה) ובכוח הקנייה של רוב האוכלוסייה.
חוזרים להשקיע במתכת הזהב
בנסיבות אלו אין פלא כי יותר ויותר מחזיקים בפייק-כסף מנסים להגן על העושר שצברו. חזרה לכסף האמיתי - הזהב - היא אפוא תופעה טבעית, והיא תלך ותתרחב ככל שיותר אנשים יבינו כי שביל הריבית האפסית ונתיב ייצור הכסף הם דרכים חד כיווניות כמו הירידה הנמשכת בערכו של הכסף.
הזהב הוא "נכס מגן" לא רק בגלל חמשת אלפים שנות היסטוריה. יש לו עוד תכונה מרכזית חשובה אחרת -. נדירות. ככל שיש ציפייה לגידול בכמות הכסף בעתיד, ערכו בהווה יורד, וההיפך. תכונת הנדירות נמדדת על פי היחס בין הכמות המוחזקת היום על ידי המשקיעים לבין הכמות החדשה המיוצרת בכל שנה. מדד זה מכונה "יחס המלאי לחידוש"(Stock to Flow Ratio).
כיום, "יחס המלאי לחידוש" של הזהב הוא הגבוה מבין כל הקומודיטיס, ועומד על כ-63. גידול בכמות הזהב הנכרה מהאדמה הוא מוגבל ביותר, ומנגד הביקוש לזהב דווקא גובר, כולל ביקוש מצד בנקים מרכזיים.
על פי נתונים של בלומברג, בנקים מרכזיים רכשו בשנת 2018 יותר זהב מאשר הם רכשו בכל שנה מאז 1971. יתר על כן, סך הרכישות ב-2018, 651.5 טון זהב, היה גבוה ב-74% מסך הרכישות בשנה שלפני כן. המגמה לא נחלשה ב-2019. על פי דיווחים לרבעון הראשון של השנה, בנקים מרכזיים רכשו 145.5 טון זהב לעומת 86.7 טון ברבעון הראשון של 2018.
התחליף הדיגיטלי צובר מאמינים
וישנו עוד תחליף לכסף שהלך ואיבד את ערכו. בהמשך למשבר 2008 וכמענה לו, הביא לעולם אלמוני שהסתתר תחת השם סטושי נקמוטו את הקונספט המכונה ביטקוין. בתחילת ינואר 2009 הושק הביטקוין הראשון והבלוק הראשון בבלוקצ'יין של רשת הביטקוין נוצר. בהתחשב בעובדה כי אף לא סנט אחד הושקע בשיווקו של הקונספט לעולם הגדול, ואף מודעה אחת לא פורסמה בפייסבוק או בגוגל שקראה להמונים לרכוש או להשתתף בקונספט החדש של כסף דיגיטלי-קריפטוגרפי, הצלחתו בתוך עשר שנים היא לא פחות מפנומנלית.
הנכונות של מספיק אנשים לאורך מספיק זמן ובכל רחבי העולם להחליף אלפי דולרים במטבע וירטואלי המכונה ביטקוין, שאינו אלא שורה ארוכה של אותיות ומילים המהוות את "המפתח הפרטי", מוכיחה עובדה אחת: תהיה הסיבה אשר תהיה, הקונספט, המיתוס או המוסכמה החברתית הרואים בביטקוין סוג של כסף אמיתי אן מעין זהב דיגיטלי מתחילים לצבור יותר ויותר מאמינים.
בסוף 2017 השוו פרשנים רבים את התנפחות שוויו של הביטקוין לבועת הצבעונים של הולנד במאה ה-17, ורבים מהם חגגו כאשר מחירו קרס בכ-80% בסוף 2017. כמעט שנתיים חלפו מאז, והנה הביטקוין עדיין "חי ובועט", ושלא כמו הצבעונים ערכו לא ירד לאפס, אלא להיפך. בשנת 2019 מחירו קפץ כמעט פי שלושה, והוא היה ללא כל ספק הנכס הפיננסי שהניב את התשואה הגבוהה ביותר השנה.
ככל שהזמן עובר והביטקוין צובר עוד ועוד לגיטימציה, גוברת הסבירות כי המגמה הזו תתחדש בזמן הזעזועים הכלכליים והפוליטיים שקרוב לוודאי יתרחשו ב-2020-2021, ואשר צריך להיות חסיד שוטה של הנשיא טראמפ או של הבנק המרכזי האמריקאי כדי לא לראות את כתובתם בוהקת על הקיר.
הכותב הוא עורך דין בהשכלתו העוסק ומעורב בטכנולוגיה. מנהל קרן להשקעות במטבעות קריפטוגרפיים, ומתגורר בעמק הסיליקון זה 22 שנה. מחבר הספר "A Brief History of Money" ומקליט הפודקסט KanAmerica.Com. בטוויטר: https://twitter.com/ChananSteinhart
כתבות
ני"ע
