איך סובבו שתי חברות קונגרס בלי ניסיון את טראמפ ונתניהו

כבר שנים ידוע בנימין נתניהו כסנטור הרפובליקני מירושלים, ישראל. מחוז הבחירות שלו אמנם אינו כלול במפת המחוזות הרשמית של ארה"ב, והוא נשבע אמונים בכנסת, לא בקונגרס של ארה"ב. אבל התואר הזה צמח מדשן להיטותו של ראש ממשלת ישראל לשרת אינטרסים רפובליקנים בוושינגטון, מהתמסרותו למתמודדים רפובליקנים על הנשיאות (רומני, טראמפ) ומהתנערותו מכל מאמץ משמעותי לתחזק, שלא לומר לשפר, את היחסים בין ממשלתו לבין מחוקקים דמוקרטים. מבחינתו - כך נראה - תמיכה דו-מפלגתית בישראל היא תפיסה שאבד עליה הכלח.

השבוע הפגין נתניהו שלא זו בלבד שהוא ראוי לחברות כבוד במועדון האקסקלוסיבי של מחוקקים רפובליקנים בקונגרס, אלא שהתנהלותו מקרבת את מדינת ישראל הריבונית למעמד הנכסף (בעיני ישראלים לא מעטים, אני מנחש) של המדינה ה-51 של ארה"ב, או למצער, למעמד של מדינת חסות אמריקאית.

אם פוארטו-ריקו יכולה להיות מדינת חסות, ישראל בוודאי ובוודאי. הרי מה עשו המושל הנוכחי והמושל הקודם של האי הקריבי הזה למען דונלד טראמפ? שום דבר. רק כסף כדי להשתקם מסופות הוריקאן הם יודעים לדרוש. ככל שתזרוק לעברם עוד, הם יתבעו יותר. נתת להם אצבע. הם ירצו את כל היד. אבל ראש הממשלה הנוכחי של ישראל, לעומת זאת, יודע איך לציית, איך להיות ידיד נאמן, איך להביע הערכה למיליארדים שארצו מקבלת מוושינגטון כל שנה. הנה, רק אתמול הוא קפץ לדום ומילא בדקדקנות הוראות מהבית הלבן בלי להתעסק בשטויות ככבוד לאומי או אינטרסים אסטרטגיים. עם יד על הלב, לא מגיע לו איזה פרס אמריקאי?

 נתניהו עם טראמפ /צילום: רויטרס Jonathan Ernst

אנו עוסקים כמובן בהחלטת נתניהו לאסור כניסתן לישראל של שתי צירות דמוקרטיות בבית-הנבחרים, אילהאן עומאר וראשידה טאליב, שמתכננות לבקר בגדה המערבית ואולי להקדיש זמן מה לביקור בישראל. האחת ילידת סומליה שקיבלה אזרחות אמריקאית בנערותה, האחרת פלסטינית-אמריקאית ילידת ארה"ב. שתיהן מוסלמיות, שתיהן תומכות בתנועת BDS - חרמים, סנקציות, משיכת השקעות - ושתיהן הפנים החדשות של האגף הליברלי במפלגה הדמוקרטית. אם ברני סנדרס נמנה עם הגווארדיה הוותיקה, הן העתיד.

אבל הייחוד המשמעותי ביותר של עומאר וטאליב בשלב זה הוא, ששתיהן הן חלק מהשעירים לעזאזל שטראמפ מגייס למערכת הבחירות לנשיאות ב-2020. ג'רום פאואל, יו"ר פדרל ריזרב, הוא שעיר לעזאזל אחר. כצפוי, כלולים ברשימה גם בני הזוג קלינטון, ובייחוד הילרי, שעירה לעזאזל נצחית, ובצידם "הרוצחים והאנסים" ההיספנים ש"מציפים" כעת הגבול בין ארה"ב למקסיקו, במטרה "לגזול מקומות עבודה" מאזרחים אמריקאים. וזו רשימה חלקית ביותר.

שעירים לעזאזל הם רכיב חיוני בקמפיין הבחירות העתידי של טראמפ, בדיוק כפי שהם היו בקמפיין הקודם שלו. קיטוב, פילוג, תקיעת טריזים הם טקטיקות הכרחיות כדי להבטיח המשך תמיכת ה"בייס" בנשיא ששיעור התמיכה בו מעולם לא הצליח להתרומם מעל 43%. הכלכלה, שהיתה אמורה להיות הקלף החזק של הקמפיין הנשיאותי, מתחילה לקרטע. הבורסות מגלות עצבנות, ויחד עימן החקלאים מהמערב התיכון ומקליפורניה, שמלחמת הסחר של טראמפ עם סין דוחפת רבים מהם לפשיטות רגל.

במצב כזה, ליבוי עימותים פנימיים, שלהוב מחלוקות, הוקעת דמויות שנואות או שנויות במחלוקת מסיטים את סדר היום הלאומי ממחוזות שלא כל כך נוחים לממשל. וכך, כשמדד דאו ג'ונס השיל מאות נקודות, כפי שקרה השבוע, שלפו מקצועני הבחירות של טראמפ את עומאר וטאליב במאמץ להעלות אותן על המוקד. מבחינת הנשיא, בחירתן הצטיירה לכאורה כמהלך גאוני. כשפלח משמעותי מתומכיו הם נוצרים אוונגלים, שאהבת ישראל עומדת בראש מעייניהם, מדוע לא להשליך לפניהם את מי שנתפסים כאנטישמים שונאי ישראל? ומדוע לא לגייס למערכה את ראש ממשלת ישראל? אבל לא כך קרה.

 חברת הקונגרס הטרייה אילהן עומר/ צילום: REUTE ric-Miller

האם טראמפ פנה לנתניהו ישירות והורה לו - סליחה, ביקש ממנו - לאסור את כניסת שתי המחוקקות המוסלמיות? התמונה קצת מעורפלת. לדברי "וושינגטון פוסט", ציין פקיד בכיר בבית הלבן, כי טראמפ מעולם לא אמר ישירות לנתניהו לסגור את השערים. לדברי הפקיד, יועצי הממשל העבירו לממשלת ישראל את השקפות הנשיא בסוגיה זו, לאחר שהממשלה החליטה קודם לכן להתיר את כניסת שתי הנשים.

"נתניהו היה בהחלט מודע לעמדת הנשיא", אמר הפקיד. כאשר טראמפ עצמו נשאל האם דיבר ישירות עם ראש הממשלה, הוא השיב: "איני רוצה להתייחס לשאלה עם מי דיברתי. אבל דיברתי עם אנשים שם".

שום אדם מבחוץ אינו יכול לקבוע בוודאות איך התנהלו חילופי המסרים בין הבית הלבן לרחוב בלפור, מי אמר מה למי ומתי, אבל אין כמעט ספק שנשיא ארה"ב הורה, במישרין או בעקיפין, לראש ממשלת ישראל, מדינה ריבונית ובעלת ברית, לנקוט צעד שמנוגד בעליל לאינטרסים הישראליים, וראש ממשלת ישראל, הלא הוא הסנטור הרפובליקני מירושלים, נלחץ והתקפל. למעשה, לו היתה ישראל המדינה ה-51, טראמפ לא היה מעז לפנות כך לראשה. שום נשיא אמריקאי לא היה מעז להורות למושל מדינה כיצד לנהוג.

השורה התחתונה היא, שנתניהו לא נפל בפח שטמן לו נשיא בעל ראייה אסטרטגית רחבה. גם טראמפ וגם נתניהו נפלו בפח שטמנו להם שתי פוליטיקאיות נטולות ניסיון פרלמנטרי ועוצמה פוליטית, שהצליחו לסובב אותם על אצבען הקטנה. בתרגיל מבריק מיצבו עומאר וטלאיב את עצמן במרכז הבימה הפוליטית האמריקאית והפכו את נשיא ארה"ב וראש ממשלת ישראל לנכסים פוליטיים שלהן. אם נשיא המעצמה החזקה בעולם רודף אחריך - כנראה הגעת למשהו.

ואף זאת: מעמדן של שתי הצירות המוסלמיות במפלגה הדמוקרטית היה רחוק מלהיות איתן. ננסי פלוסי, יו"ר בית-הנבחרים והאשה החזקה במפלגה, התעמתה עימן לא פעם. היא היתה רחוקה מלהיות בעלת ברית. גם ידידי ישראל במפלגה, לרבות הצירים היהודיים, התנגדו להן בגלוי. הצעד של טראמפ ונתניהו אילץ את כל המפלגה הדמוקרטית להתייצב מאחורי השתיים.

בסופו של דבר, הצליחו שתי פוליטיקאיות זוטרות מהמערב התיכון להציג את ישראל לפני העולם כולו כמדינה חסרת ביטחון עצמי, ישות של אי כבוד, ואת ראש ממשלתה כמריונטה של הבית הלבן. הנזק שנגרם לטראמפ הוא סיפור אחר.