למה טראמפ רוצה לקנות את גרינלנד, ואיך זה קשור דווקא להתחממות הגלובלית שהוא מעדיף להכחיש

מה שהיה נראה בתחילה כהלצה - הדיווח בסוף השבוע שלפיו הממשל האמריקאי בוחן את האפשרות לרכוש את גרינלנד מידי דנמרק - קיבל אתמול חותמת רשמית מהנשיא האמריקאי עצמו.

"זה דלף איכשהו החוצה", אמר הנשיא דונלד טראמפ לכתבים, "זה לא במקום הראשון בסדר היום שלנו, אבל אנחנו אכן בוחנים את הרעיון. בעיקרון זאת תהיה עסקת נדל"ן גדולה". כמה שעות לפני כן, היועץ הכלכלי הבכיר של טראמפ, לארי קודלו, אמר בראיון טלוויזיוני, "אני לא רוצה לחזות מה תהיה התוצאה, אבל הנשיא, שיודע דבר או שניים על עסקאות נדל"ן, רוצה לבחון את רכישת גרינלנד".

עוד לפני שאומת על ידי הנשיא, עורר הדיווח סערה בינלאומית. פוליטיקאים דנים אמרו כי הם מקווים שמדובר בבדיחה גרועה; דיפלומטים לעגו לממשל טראמפ על כך שאינו מבין כי הזמנים השתנו וכי טריטוריות אינן מחליפות ידיים בעבור כמה מיליוני דולרים בין מעצמות ואימפריות בעידן הנוכחי; הגרינלנדים, עם קטן שחולק היסטוריה משותפת עם כל ילידי "הטריטוריות הצפוניות", האינואיטים, אך יש לו שפה ותרבות עצמאיים לחלוטין, דחו בשאט נפש את ההצעה.

אבל השאלה העיקרית העולה מהסערה היא מדוע בכלל מעוניין טראמפ לקנות אי ש-85% ממנו מכוסים בכיפת קרח בעובי ממוצע של שלושה קילומטרים, מקום שומם שהחיים בו אפשריים רק ברצועות החופים הצרות שבהן הים ממתן את השפעות הקור.

התשובה, כמו רוב התשובות לשאלות הנוגעות למדיניות הנשיא האמריקאי הנוכחי - עשויה להיות כסף. לצד חשיבות אסטרטגית, טראמפ מזהה בגרינלנד פוטנציאל כלכלי, שיכול להציב אותה ברשימת רכישות הקרקע המוצלחות של נשיאים אמריקאים קודמים (ראו רשימה). היא אולי תלויה כיום במימון שהיא מקבלת מדנמרק, שלה היא שייכת באופן רשמי, אבל בעתיד גרינלנד אמורה להיות שווה הרבה יותר.

 מפה

הסיבה העיקרית לכך שגרינלנד היא "עסקה טובה" נובעת דווקא מתופעה שטראמפ ורבים במפלגתו מתכחשים אליה - ההתחממות הגלובלית. חודש יולי האחרון היה החם ביותר ברחבי העולם מאז שהחלו המדידות, לפני 140 שנים; שיאי חום נשברו במערב אירופה, וגלי החום שנדדו צפונה המסו כמויות אדירות של מים מתוקים מכיפת הקרח של גרינלנד. אף על פי שלא נשברו שיאים בגרינלנד, הקיץ הנוכחי היה אחד מהחמים ביותר בטריטוריה, שהיא האי הגדול ביותר בעולם, בין השאר מכיוון ששינויי האקלים מתבטאים באופן החד ביותר בקטבים: באוקיינוס הארקטי, שמעטה הקרח שלו מצטמצם משנה לשנה, וגם באנטרקטיקה, היבשת מכוסה הקרח שבקוטב הדרומי.

הפוטנציאל הכלכלי של גרינלנד נובע מכמה מקורות הכנסה אפשריים, בין שהם מנוצלים כבר היום או בעתיד הלא-רחוק:

גז טבעי ונפט. מתחת לים הארקטי הקפוא שוכנות, לפי הערכות המכון הגיאולוגי האמריקאי, כרבע מעתודות הנפט והגז הטבעי בעולם. עד כה, הן היו בלתי נגישות בגלל התנאים הבלתי אפשריים באזור. לא ניתן להקים אסדת קידוח - כמו אלו הנמצאות בים הצפוני והפכו לגורם העושר של נורבגיה, למשל - באוקיינוס המפשיר בכל קיץ וקופא בכל חורף, שבו יש קרחונים בגודל ערים הנעים באטיות או במהירות בים.

אבל עם התכווצות מעטה הקרח, שלפי תיעוד הלוויינים נמצא בשיא שלילי מבחינת היקפו בחורף, ואם התחזיות השמרניות הנוקבות בעלייה של מעלה אחת עד שלוש וחצי מעלות עד סוף המאה יתאמתו, הים הארקטי יכול להפוך לאזור נקי מקרח ונוח לעבודה.

כמה חברות נפט וגז כבר חתמו על חוזים עם הממשל העצמאי בנוק, בירת הטריטוריה, כדי לבצע קידוחי ניסיון מול החוף המערבי של המדינה, אזור שבו חיים רוב מבין 56 אלף התושבים של האי העצום, שגודלו 2.2 מיליון קילומטר רבוע.

התחממות זו של האזור הארקטי והפוטנציאל לגז ולנפט הם גם הסיבה שבעשור האחרון מתנהל קרב שהולך ומתחמם בין כל המדינות שלהן יש גישה אליו - דנמרק (באמצעות גרינלנד), קנדה (באמצעות הטריטוריה העצמאית נונאווט), רוסיה, נורבגיה (באמצעות ארכיפלג סוואלבארד) וארה"ב (באמצעות אלסקה) - על הרחבת זכויות המים הכלכליים שלהן.

לפי החוק הבינלאומי, תחום זה אמור להקיף אזור במרחק של עד 200 מייל (370 קילומטר) מחופיה של מדינה. אבל יש גם חריג לחוק - אם המדינה מוכיחה כי מבחינה גיאולוגית, האזור הימי הוא למעשה חלק מהיבשה שלה (כמעין מדף תת-ימי), היא עשויה לקבל זכויות נוספות.

הסעיף הזה שלח את חמש המדינות להתנצח ביניהן על הזכויות לחלקים גדולים מהים הארקטי, כאשר גרינלנד ורוסיה (באמצעות סיביר) נחשבות למועמדות המובילות לזכות בתחרות הגיאולוגית. כחלק מהעימות, שלחה רוסיה ב-2007 צוללת שתקעה את דגל המדינה על קרקעית האוקיינוס הארקטי בקוטב הצפוני, ודנמרק התעמתה ב-2009 עם קנדה על השליטה באי האנס ושיגרה אליו תיירים שנעצו את דגלי גרינלנד ודנמרק על אדמתו.

גרינלנד העניקה עד כה 23 רישיונות לחפש גז ונפט מול חופי המדינה, והיא צפויה לפרסם בשנה הבאה מכרזים גדולים לרישיונות, שעליהם יתחרו חברות האנרגיה הגדולות ביותר בעולם.

נתיבי שיט. אחת התופעות של השנים האחרונות היא פתיחתו ההדרגתית של המעבר הצפון-מערבי, נתיב השיט שעשוי לקצר משמעותית את מרחק השיט בין אסיה לבין ארה"ב ואירופה. במקום להקיף את אסיה מדרום, מאפשר הנתיב להגיע ישירות אל צפון אירופה ואל קנדה.

עד השנים האחרונות, רק שוברות קרח היו מסוגלות לבצע את המסע, בגלל שדות קרח דחוסים וקרחונים שהפריעו לשיט בנתיב. עם זאת, עם הצטמצמות היקף הקרח של הים הארקטי, עשו כמה ספינות מסחר בשנים האחרונות את הדרך.

אמנם עונת השיט קצרה נכון להיום, אך הפוטנציאל עשוי להתגבר ככל שכדור הארץ ילך ויתחמם. גרינלנד ממוקמת היטב לשמש כנמל אפשרי לספינות בנתיב זה, מה שעשוי להפוך למקור רווח בעתיד.

זהב, מחצבים ומתכות נדירות. אחת התוצאות של ההתחממות הגלובלית היא שמעטה הקרח "היושב" על גרינלנד, שריד לעידן הקרח האחרון שממשיך להתקיים בשל הקרבה של האי לקוטב הצפוני ובשל העובדה כי גודלו של האי יוצר מעין אקלים מקומי, נמס בקצב הולך וגדל. לפי חישובי המדענים, יותר ממחצית מכיפת הקרח הראתה סימנים של הפשרה בקיץ הנוכחי, וביולי האחרון היא איבדה קרוב ל-200 מיליארד טון קרח בשל החום. במקביל, קצב תנועת הקרחונים מערבה, אל הים, התגבר פי שניים בשנים האחרונות. זו אחת הסיבות לדאגה מפני עליית פני הים (נפח כיפת הקרח הגרינלנדית הוא כחצי מנפח הים התיכון כולו, והמסה מלאה שלה תעלה את פני הים ברחבי העולם באופן דרמטי).

אבל מבחינה כלכלית, התופעה הזו חושפת אט אט, בין השאר, פיסות אדמה שהיו מכוסות בקרחונים ובלתי נגישות פחות או יותר מאז תחילת הציוויליזציה האנושית. חברות הכרייה הבינלאומיות עטות על האי בניסיון למצוא זהב, מתכות נדירות המשמשות לתעשיית ההיי-טק בכמויות הולכות וגדלות (Rare Earths), אורניום וגם מחצבים אחרים. חלק מכלי התקשורת בעבר קראו לגרינלנד "קליפורניה החדשה" בגלל התחרות ביניהן על חוזי כרייה. הממשלה המקומית בנוק העניקה עד כה שמונה רישיונות לכרייה, כולל למכרות זהב, יהלומים ומחצבים אחרים, ומתכננת מכרזים לרישיונות נוספים.

דגה. נכון להיום, רוב תושבי גרינלנד, שרובם ממוצא אינואיטי ושחלקם צאצאי דנים שהיגרו לאי, מתפרנסים מדיג בקנה מידה תעשייתי. 90% מהיצוא של גרינלנד נובע משרימפס, דגים וסרטנים. מפעלים גדולים שבהם המקומיים מקלפים בידיים את שריוני השרימפס נמצאים בכמה מוקדים עיקריים באי. עם זאת, ההכנסות כתוצאה מפעילות זו אינן עולות על כ-400 מיליון דולר בשנה.

המצב הכלכלי העגום הוא אחת הסיבות שדנמרק מעבירה מדי שנה סובסידיה בגובה כחצי מיליארד אירו לטריטוריה העצמאית, וזו גם אחת הסיבות שהזכיר טראמפ כמניע אפשרי בעבור דנמרק למכור את האי.

בנוסף לסיבות כלכליות אלה, יש גם סיבות אסטרטגיות צבאיות רציניות לרכישת גרינלנד. האי "הוכיח את עצמו" כנקודה חשובה בזמן מלחמת העולם השנייה, אז שימש גם כבסיס אווירי שקיצר את הדרך לאירופה, וגם סייע לנטר את איום הצוללות הגרמניות. שדה התעופה המרכזי במערב גרינלנד, קאנגרלוסואק, היה פעם בסיס אמריקאי, והאמריקאים מחזיקים עד היום בסיס אסטרטגי בתולה, בצפון האי, שממנו הם יכולים לאיים מצפון על כל רוסיה. לפי הדיווחים, בבסיס זה הוחזק או עדיין מוחזק נשק גרעיני.

השילוב של שני האספקטים - הביטחוני והכלכלי - עשוי לקרוץ לארה"ב, אף על פי שהסיכויים לקנות את האי קלושים. הוא גם קרץ לסין, שניסתה לקבל חוזה לבניית שדות תעופה בגרינלנד, עד שארה"ב ודנמרק שכנעו את הממשל בנוק לסגת מהיוזמה. בעוד היועץ הכלכלי קודלו התרכז אתמול בראיון הטלוויזיוני אתמול ב"אפשרויות הכלכליות" הטמונות באי, טראמפ - כמו כל איש עסקים - העדיף להתעלם מהן ולדבר על החשיבות האסטרטגית של גרינלנד. הוא צפוי לבקר בתחילת ספטמבר בדנמרק. 

כמה עולה לקנות אי?

1946
100 מיליון דולר
נשיא ארה"ב הארי טרומן מציע לדנמרק לקנות את גרינלנד, לאור החשיבות האסטרטגית של האי הארקטי במאבק הבין-גושי מול רוסיה; דנמרק מסרבת

1917
25 מיליון דולר

נשיא ארה"ב וודרו ווילסון רוכש את איי הודו המערבית הדניים מידי קופנהגן, והטריטוריה הקריבית הופכת לאיי הבתולה, שטח חסות של ארה"ב

1898
20 מיליון דולר
לאחר מלחמת ארה"ב-ספרד, וושינגטון רוכשת מספרד את הפיליפינים ומקבלת את השליטה בגואם ובפורטו ריקו. התשלום הוא בעבור התשתיות הספרדיות באיים

1867
7.2 מיליון דולר
נשיא ארה"ב אנדרו ג'קסון רוכש את אלסקה מידי רוסיה הצארית

1803
15 מיליון דולר
נשיא ארה"ב תומאס ג'פרסון קונה מצרפת נתח שכיום הוא מרכז ארה"ב במה שנודע כ"רכישת לואיזיאנה"

הגרינלנדים: "אנחנו לא למכירה"

ההצעה לרכוש את גרינלנד תפסה את הדנים בהפתעה. בהתחלה הם חשבו שמדובר בבדיחה, אבל אחרי שהבינו כי יכול להיות שמדובר בבלון ניסוי אמיתי מצד וושינגטון, באו ההבהרות. "גרינלנד אינה למכירה", אמרה ראשת ממשלת דנמרק, מטה פרדריקסן, לעיתון גרינלנדי מקומי בסוף השבוע. "גרינלנד אינה דנית, גרינלנד היא גרינלנדית. אני מקווה מאוד שזה לא רעיון שמישהו מתכוון אליו ברצינות".

גם מנוק, בירת הטריטוריה העצמאית, הגיע מסר ברור: "אנחנו לא למכירה", מסר משרד החוץ של גרינלנד, וחבר פרלמנט מקומי אמר כי "זה מביך לשמוע שמדברים עלינו בתור סחורה שניתן לקנות".

הגרינלנדים זכו לעצמאות כמעט-מלאה מדנמרק רק ב-2009, אחרי קרוב לשלוש מאות שנות שליטה. רק ענייני ביטחון וחלק מענייני החוץ עדיין נקבעים על ידי דנמרק, שהשתלטה על גרינלנד כבר בתחילת המאה ה-18. הסיבה לתלות בקופנהגן היא המצב הכלכלי העגום, נכון להיום, באי. החוק שנחקק אז בפרלמנט הדני מעניק לפרלמנט בנוק את הזכויות הבלעדיות לנצל את המחצבים באי ואת פוטנציאל הנפט והגז בו, ולשמור את הרווחים לטובת התושבים. הרעיון הוא לנסות ולצמצם את התמיכה הדנית בתושבי האי, העומדת על כחצי מיליארד אירו בשנה (591 מיליארד דולר). ברגע שהאי "יעמוד על הרגליים" מבחינה פיננסית, רוב הגרינלנדים מעוניינים בעצמאות מלאה. שני שלישים מהם אמרו כי עצמאות היא "יעד חשוב", לפי סקר מקיף שהתפרסם לפני שלוש שנים.

מעבר ליחסים הפורמליים, לדנמרק ולגרינלנד יש מערכת יחסים סבוכה. גרינלנדים רבים מאשימים את דנמרק בחיסול אורח החיים המסורתי, במחיקת התרבות שלהם, בכפיית הנצרות ובהכרח להתיישב ביישובים קטנים ומבודדים, שדנו אותם, לדבריהם, לעוני ולמחסור. הגרינלנדים, שיש להם שפה משלהם (הקרובה ביותר מבחינה אטימולוגית לשפות במזרח אסיה, ושמצביעה על מקורם שם), מתמודדים בין השאר עם בעיית אלכוהוליזם חמורה, שנובעת גם מחוסר היכולת של גופם להתמודד אפילו עם כמויות קטנות של אלכוהול.

גם בקרב התושבים באי הרעיון של טראמפ זכה לכתף קרה. "אנחנו עדיין מנסים להתאושש מקולוניאליזציה של פחות או יותר 300 שנה", אמרה תושבת מקומית ל"וול סטריט ג'ורנל", שהיה הראשון לדווח על יוזמת טראמפ, "ואז מגיע איזה בחור לבן מארה"ב שמציע לקנות אותנו".