על הקשר בין מעמד להצבעה בבחירות

כשל משותף מחבר בין הפרשנויות הרווחות לבחירות 2019: התעלמות מן האופי המעמדי - הבולט והעקבי - של דפוס ההצבעה בישראל. כך, בעשור האחרון הצביעו רוב האזרחים ביישובי מעמד הביניים הגבוה, המשתייכים לאשכולות הכלכליים-חברתיים 8-10, למפלגות השמאל-מרכז; באשכול 7 נרשם שוויון בין השמאל-מרכז לימין-דתיים; ביישובי מעמד הביניים הנמוך ובערי הפיתוח, המשתייכים לאשכולות 4-6, הצביעו הרוב לימין-דתיים; ובאשכולות 1-3 נחלק הרוב בין המפלגות הערביות לחרדיות.

למרות השפעתו, מרבית הפרשנים מתכחשים לגורם המעמדי, ומתייחסים בביטול למניעים הכלכליים והחברתיים המעצבים את אופן הצבעתם של הישראלים. הגישה הרווחת מסבירה את עקביותו של דפוס ההצבעה בישראל בגורמים תרבותיים, בעיקר זהותיים ודתיים. גרסה נפוצה של הפרשנות התרבותית טוענת, למשל, כי הניגוד בין ימין לשמאל הוא זה שבין "יהודים" ל"ישראלים". אומנם גרסה זו מקנה מעמד של פרשנות לתעמולת "השמאל שכח מה זה להיות יהודים" של נתניהו, אך אין בה כדי להסביר את הקשר בין מעמד חברתי לעמדה מדינית. כלומר, מדוע המעמד הבינוני-גבוה הוא "יוני" יותר, והמעמד הבינוני-נמוך "ניצי" יותר. ניתוח מעמדי, לעומת זאת, מספק תשובות לשאלות אלה.

אחד ההבדלים המעמדיים הבולטים בישראל הוא בתחום החינוך. הפרטת החינוך - כחלק מפירוק מדינת הרווחה וקיצוץ שירותיה שמחולל הניאו-ליברליזם - מקנה לתשלומי ההורים השפעה מכרעת על איכותו. דוח ה-OECD מלמד שבישראל הפערים המעמדיים בחינוך הם מן הגבוהים במדינות הארגון. הפרטת החינוך פוגעת במעמדות הנמוכים, המתקשים לעמוד ב"תשלומי ההורים", והופכת את ההשכלה לפריבילגיה של המעמדות המבוססים, המעצימים אותה, ומנכסים לעצמם את פירותיה קודם כול בצבא, ואחר-כך באוניברסיטאות ובשוק העבודה. 

צה"ל הוא צרכן קצה של מערכת החינוך, ופערי ההשכלה משפיעים ומשתקפים במיון ליחידותיו. מנתוני צה"ל ומן המחקר עולה, כי קיימת זיקה הדוקה בין המעמד הכלכלי-חברתי של החייל ורמת השכלתו ובין אופי היחידה שבה הוא משרת. החינוך האיכותי שמממנים המעמדות המבוססים, מצביעי השמאל-מרכז, לילדיהם מתורגם לייצוג יתר ביחידות הטכנולוגיה היוקרתיות, כמו 8200 וסייבר, המהוות בהמשך, באזרחות, מסלול לתעסוקה מתגמלת. מנגד, הקושי של המעמדות הנמוכים, מצביעי הימין-דתיים, לשלם עבור חינוך מופרט, מתגלה בייצוג יתר של ילדיהן ביחידות העוסקות בתחזוקת הכיבוש, כמו כפיר או מג"ב.

עולה, אפוא, שדרך המיון ליחידות משעתק צה"ל את הפערים המעמדיים ומעמיק אותם. הקשר בין המיקום המעמדי לאופי השירות הצבאי, הייטק או כיבוש, מעורר את השאלה האם וכיצד משפיעה זיקת גומלין זו על עמדותיהם המדיניות של החיילים ומשפחותיהם. כלומר, האם השוני בעוצמת החיכוך עם הפלסטינים, שבה נתונים חיילים מהמעמדות הנמוכים מכאן, ומן המעמדות הגבוהים מכאן, משתקפת בעמדות ניציות או יוניות יותר, בהתאמה, שלהם, של משפחותיהם ושל סביבתם?

האם אפשר שמשפחות חיילי כפיר ומג"ב, המצויים בחזית "אינתיפאדת הסכינים", יראו בחיוב יחס נוקשה כלפי הפלסטינים המסכנים את יקיריהם, יותר ממשפחות חיילי 8200 והסייבר, המרוחקים ממנה? התשובה לכך חיובית, וזו רק דוגמה אחת מיני רבות לאופן שבו משפיעים ההפרטה והגידול בפערים החברתיים על עמדותיהם של המעמדות השונים בסוגיות שונות.

הזיקה בין מעמד חברתי לעמדה מדינית - המתווכת דרך הפרטת החינוך ומשוכפלת בשירות הצבאי - מקבעת את היחס לכיבוש ולהתנחלות כהשתקפות של מאבק חלוקתי; וככזו היא משפיעה על הגדרת הזהות של הקבוצות השונות. החיכוך הגובר עם הפלסטינים בגדה - וגם בשוק העבודה - עושה את המעמדות הנמוכים ל"יהודים", כלומר ל"ניצים" יותר, בעוד שהניתוק מהוויית הכיבוש עושה את המעמדות הגבוהים ל"ישראלים", כלומר ל"יונים" יותר.

הזהות היא אפוא גם תולדה של מעמד. האופן שבו אי-השוויון החלוקתי הופך עמדות מדיניות למרכיבי זהות, מרדד את הדיון בסוגיות אלה ועושה אותו למוסרני, רעיל ותוקפני, ושיאו בשיטוח כל הסוגיות לוויכוח בין תומכי "כן ביבי" לחסידי "לא ביבי".

החינוך הוא רק דוגמה אחת לאופן שבו ההוויה החלוקתית השונה שבה חיים הישראלים מעצבת את תודעתם הפוליטית המשתקפת בבחירות. דיון במרכיבים חלוקתיים נוספים של משטר ההפרטה הוא נושא למאמר נוסף.

הכותב מלמד היסטוריה כלכלית-חברתית בחוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה