להעניש את הורי סרבן הגט

מאבק בתי הדין הרבניים בסרבני הגט עלה מדרגה השבוע, כאשר לראשונה הורה הרב הראשי על עיכוב קבורת אמו המנוחה של סרבן גט, כחלק מהסנקציות הננקטות נגדו, על-מנת להביאו לשחרר את אשתו מעגינותה. מדובר בצעד חסר תקדים משתי בחינות: עצם עיכוב הקבורה ממניעים זרים וכן הפעלתה נגד קרוב משפחה של סרבן הגט, במקום נגד סרבן הגט עצמו.

אין זו הפעם הראשונה שבתי הדין הרבניים מנסים להפעיל לחץ על סרבן גט באמצעות סנקציות נגד קרובי משפחתו. בארבע השנים האחרונות מופעלות סנקציות קשות ביותר נגד הוריו של סרבן גט שהגיעו לביקור בארץ, מאחר שבית הדין הרבני ייחס להם עידוד של סרבנות הגט. מעבר למניעת יציאתם חזרה לביתם ועסקיהם שבארה"ב במשך שנים, אפילו לצורך השתתפות בשמחות משפחתיות, אביו של סרבן הגט אף נכלא במאסר ממושך, וכן הוטלו עליו קנסות כספיים כבדים.

עם זאת, פעולתו של הרב הראשי הפעם שונה מן התקדים המתואר, מאחר שרשימת הסנקציות שהחוק הישראלי העמיד לרשותם של בתי הדין הרבניים כוללת איסור יציאה מהארץ ואף מאסר, אך אינה מאפשרת עיכוב קבורה יהודית או מניעתה.

הסנקציות המנויות בחוק הישראלי מוגבלות ביעילותן נגד בעלים המצויים בתחום שטחה של מדינת ישראל בלבד, והן חסרות אפקטיביות כלפי סרבני גט שברחו מהארץ בטרם הוצא נגדם צו עיכוב יציאה. ההלכה היהודית מאידך כוללת רשימת סנקציות רחבה הרבה יותר נגד סרבני גט: "לדבר עימו, לשאת ולתת עימו, להאריחו ולהאכילו ולהשקותו וללוותו ולבקרו בחלותו", ומאוחר יותר הוספו סנקציות אפשריות נוספות לרבות למול את בניו ולקוברו. סנקציות אלה, המצויות גם במישור החברתי, יכולות לבוא לביטוי גם כלפי מי שחי בקהילות יהודיות בחו"ל.

בשנת 2017 דן בית המשפט העליון, בשבתו כבג"ץ, בעתירות שהגישו שני סרבני גט שנמלטו לחו"ל נגד סנקציות יצירתיות שנקטו נגדם בתי הדין הרבניים בארץ, כאשר פנו לקהילות בחו"ל אליהם נמלטו כדי להפעיל נגדם חרם חברתי, לרבות שיימינג. סרבני הגט טענו כי בתי הדין הרבניים אינם מוסמכים להפעיל נגד סרבני גט סנקציות נוספות מעבר לאלה שפורטו באופן מפורש בחוק הישראלי.

בג"ץ דחה את העתירה וקבע כי לבתי הדין הרבניים סמכויות להפעיל גם סנקציות שאינן מנויות בחוק נגד סרבני הגט בארץ ובחו"ל, כל עוד מדובר בהמלצה בלבד, כשלמעשה ממילא אין להם סמכויות אכיפה משפטיות של סנקציות אלה.

כך למשל, על אף שהסנקציה המשפטית האכיפה החמורה ביותר שמוסמך בית הדין לפסוק על-פי חוק היא מאסר, אם בית הדין נוכח כי אין די במאסר עצמו כדי להפעיל לחץ על סרבן הגט, הוא רשאי להמליץ לשירות בתי הסוהר להחמיר את תנאי הישיבה בכלא עבור סרבן הגט, לדוגמה באמצעות השמתו בבידוד, מניעת קריאה, כתיבה וצפייה בטלוויזיה וכו'.

כחריג לפסיקה זאת, בג"ץ ציין באופן מפורש את נושא הקבורה, אותה אין בסמכות בית הדין הרבני לאסור, כאשר מדובר היה על קבורה של סרבן הגט עצמו. בין השיקולים צוינה העובדה שמשעה שסרבן הגט הלך לעולמו - ממילא אין כבר נפקות לגט.

הרעיון של עיכוב קבורה של קרובי משפחה לא עלה ולא נדון באותה עתירה, אך ספק רב אם הוא יעמוד במבחן בג"ץ. הלנת מת והימנעות מהבאתו לקבורה ראויה מהווה פגיעה בכבודו הן לפי ההלכה הדתית והן מנקודת מבט של זכויות הפרט המודרניות - קל וחומר כאשר העונש מופנה לא רק כלפי סרבן הגט אלא גם כלפי המנוח עצמו וכלפי יתר קרובי משפחתו של המנוח שאינם מעורבים בסרבנות הגט.

עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי עוסקת בדיני משפחה וירושה, בעלת אתר www.divorceinfo.co.il