נתונים דומים, הלכה שונה?

לאחרונה הגיש היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט לבית המשפט העליון עמדה לפיה אין להחיל רטרואקטיבית את "הלכת השוויון בנטל המזונות" על הסכמי גירושים שנחתמו לפני שניתנה ההלכה - ועורר סערה בקרב האבות הגרושים.

עמדת היועמ"ש מזמינה ביקורת, שכן קשה לעכל שמה שנכון וצודק לזוג שמתגרש בשנת 2019, לא יהיה נכון לזוג אחר עם נתונים דומים (גיל, הכנסה חלוקת זמני שהות) שבחר להתגרש שנתיים קודם. קל וחומר כאשר היועמ"ש גורס כי אפילו אם חל שינוי נסיבות שהצדיק לכשעצמו את פתיחתה המחודשת של הכרעת המזונות, עדיין לא יהא בכך די כדי להחיל את ההלכה החדשה על מי שעניינו כבר נדון בפני בית המשפט בעבר.

כלומר, עמדת היועמ"ש מאפשרת לבית המשפט לדון כיום במקביל בתיקי מזונות שונים, האחד בתיק חדש והשני בתיק לשינוי המזונות עקב שינוי נסיבות, כאשר הראשון יוכרע על-פי ההלכה החדשה, ואילו השני יוכרע על-ידי אותו השופט שיידרש לעצום את עיניו ולהתעלם מההלכה החדשה, כיוון שיהא מחויב לפסיקה שלפני חודש יולי 2017.

בצדק ניתן להבין כי היועמ"ש חפץ להגן על בתי המשפט מפני הצפה בתביעות לשינוי גובה המזונות עקב ההלכה החדשה, זו אחריותו; אבל התוצאה מתעלמת מאותם זוגות שהתגרשו לפני שהתפרסמה ההלכה החדשה והמוצדקת ולא זכו להיכנס תחתיה.

כאשר בשם השמירה על יציבות המשפט מתקבלת תוצאה של אפיקי התדיינות מקבילים המובילים להכרעות שונות - זהו אבסורד.

נניח שבוקר אחד יוחלט כי תמרור בקרן רחובות הוצב בצורה מיותרת, והוא יוסר. האם יש בכך כדי לבטל את הדוחות שניתנו בגינו לפני כן? ברור שלא, שהרי המשמעות היא הצפת המערכת בבקשות ביטול שניתנו כדת וכדין. אבל זה לא עדיין לא אומר שהמבקשים אינם צודקים.

המצב איננו שונה מסוגיית המזונות. כנגד האינטרס למנוע הצפה של בתי המשפט בשל ההלכה החדשה, עומד האינטרס לשמור על אמון הציבור במערכת ועשיית משפט צדק.

עם כל הכבוד, נימוקי היועמ"ש אינם משכנעים, וניתן היה להציע פתרונות ביניים. כך למשל, אפשר היה להקים ועדה מיוחדת שתקבע עקרונות מחייבים (הוראת שעה) להתמודדות עם פסיקה שניתנה בפרק זמן מצומצם של מי שהדיונים בתיקו החלו לא מאוחר מיום שבו הוגש הערעור לבית המשפט העליון (כי זה היה מעין "סוד ידוע" בברנז'ה שהעניין תלוי ועומד). כך למשל, אפשר היה לקבוע כי ההלכה החדשה תחול במצב של שינוי נסיבות מהותי, ועוד.

דעתי היא שעמדת היועמ"ש גורמת דווקא לעיוות דין ועלולה להוביל לחוסר צדק ופסיקה בלתי שוויונית. מתגרשי 2019 נאלצים ממילא להתמודד עם היעדר אחידות ביישום הפסיקה, והאינטרס הציבורי מחייב לפעול לגיבוש ההתדיינות תחת אותם עקרונות שיפוטיים. היעדר יציבות במתחם ההכרעה השיפוטית והיעדר אחידות בשיקולי ההכרעה בתיקים זהים מביא דווקא לתוצאה הפוכה - אובדן אמון במערכת המשפטית והיעדר יציבות אשר פוגע ביכולת הצדדים להמשיך בחייהם כגרושים. ברור גם שהילדים הקטינים נפגעים מכך, והנה יצא שכרו של היועמ"ש בהפסדו.

הכותב הוא שותף מייסד במשרד עורכי הדין הופמן & פרידנברג המתמחה בדיני משפחה וירושה