איך זה שבאומת הסטארט-אפ לשליש מהתלמידים אין גישה נורמלית לאינטרנט?

טכנולוגיה הפכה להיות חלק בלתי נפרד מחיינו. אנחנו שולחים מיילים, מצלמים תמונות ורואים סרטונים באופן כמעט חלק. שימוש במחשבים ניידים, פרזנטציות מתוקשבות ושמירת מידע בענן הם פעולות שכיחות בארגונים עסקיים. בבתי הספר בישראל זה לא ככה - כל סרטון, כל תרגול בלומדה וכל תוכן אינטראקטיבי נחשבים לשבירת שגרה, לאירוע שצריך להיערך אליו, לפעמים אפילו לכמוה אליו.

הניגוד בין הסטארט-אפ ניישן לבין הנעשה במקומות אחרים בישראל אינו חדש. התעשייה המסורתית, המגזר הציבורי והיקף השימוש הנמוך בשירותים דיגיטליים במגזר העסקי הם דוגמאות לכך. דוגמא נוספת ולא פחות חשובה היא בתי הספר. במקום שבו מכשירים את דור העתיד מתקשים מאוד להגיע ל-2019. הטכנולוגיה מאפשרת חוויית למידה שונה ומותאמת אישית, מפתחת יכולים וכישורים נוספים אצל התלמידים ומסקרנת אותם. למרות זאת, השימוש בה במערכת החינוך הישראלית אינו משביע רצון. גם במקומות שבהם תשתית המחשוב קיימת, יש פער בין היכולות להן המורים נדרשים לבין אלה שקיימות בפועל. זאת עוד לפני שמדברים על מה זה בכלל תקשוב, ומה האסטרטגיה של משרד החינוך בנושא.

בכל אופן, הבעיה היא לא רק במחסור בציוד, אלא גם בקושי לעקוב אחר מצב הציוד הקיים, בין השאר בגלל בלאי. כך, הדוח האחרון שהכין משרד החינוך היה ב-2016. לפי נתוני המשרד, בישראל היה מחשב אחד לכל עשרה תלמידים. בשלוש השנים האחרונות המצב ככל הנראה השתפר לאור השקעה של משרד החינוך בתקשוב של בתי ספר נוספים. לאחר דשדוש של כמה שנים, החל בשנה שעברה המשרד בתקשוב של 200 בתי ספר בשנה. כך היה בשנה שעברה, כך היה השנה וכך צפוי להיות גם בשנים הבאות.

במשרד ציינו כי כיום יש 1,900 בתי ספר מתוקשבים, מתוך כ-3,800 בתי ספר פוטנציאליים, לאור זאת שבבתי הספר החרדים לא נהוג להכניס מחשבים. הבעיה שבקצב הנוכחי, עד שיסיימו לתקשב את כל בתי הספר, יצטרכו להתחיל להחליף את המחשבים הישנים. לפי פרסום של המשרד ממרץ, לפני קרוב לחמש שנים תוקצבו 1,800 בתי ספר ב"דגם בסיסי", חבילה שלא כללה ציוד. 200 בתי ספר זכו במימון נוסף עבור סיוע במימון רכישת מכשירי קצה, עבור אוכלוסיות ממצב סוציו-אקונומי נמוך. מתוך כלל בתי הספר הללו, 800 זכו בשלב מתקדם יותר לשדרוג תשתיות וציוד. מאז הוקצה תקציב לשדרוג 250 בתי ספר נוספים.

לפי קול קורא שפרסם המשרד במרץ, התקציב לבית הספר יכול להגיע עד 90 אלף שקל. המשמעות היא שהתקציב הכולל לפעילות השדרוג יכולה להגיע עד 18 מיליון שקל בשנה.

ההצטיידות כוללת כיתות מחשבים, עגלות ניידות של כ-30 לפטופים שמאפשרים לבצע שיעור שבו לכלל תלמידי הכיתה יש מחשב נגיש, וכן מחשב ומקרן שבהם המורה עושה שימוש. התמהיל כמובן משתנה בין בתי הספר. בנוסף, משרד החינוך מפעיל פורטל של תכני לימוד מגוונים. במשרד החינוך גם מממנים רכז תקשוב בית ספרי ונותנים לכל בית ספר חבילה של תוכן דיגיטלי.

נשמע מבטיח? באחת הרשויות המקומיות סיפרו ל"גלובס" כי החליטו שלא לגשת לקול הקורא של משרד החינוך מכיוון שתוכנית התקשוב כרוכה בחבילה שלמה, שכוללת למשל אינטרנט אלחוטי, תמיכה פדגוגית וגמול לרכז התקשוב הבית ספרי. הבעיה היא שעלות השירותים הללו, כך נטען, גבוהה מדי והרשות מעדיפה לחסוך את לרכוש את השירותים בעצמה. זה מתאפשר לה מכיוון שהיא מממנת את המחשבים עצמם ממקומות אחרים, למשל ממפעל הפיס, ומוותרת על חלקים מהחבילה שהיא לא זקוקה להם.

מה חושבים בשטח? "המשרד מתווה דרך. הוא מעודד את המורים לעשות קורסים מקוונים, לבצע עבודה שיתופית או לארגן האקתון", מספרת מנהלת בית ספר תיכון. "לוקח זמן להטמיע שיטות למידה אחרות, אבל לפעמים המורים חושבים שאם הם שמים מצגת, אז השיעור מתוקשב. הסיבה שאני לא מנצלת את המחשבים ב-100% אלה המורים, שלא מוכנים עדיין. אף בית ספר לא בנוי לזה עד הסוף, כי למורים מאוד קשה עם זה. גם מורים צעירים, שגדלו לתוך העולם הזה, מתמודדים בסוף עם המציאות ועם הצורך להספיק ללמד את החומר לבגרות".

ואכן, דוח של ה-OECD שפורסם לפני כחודשיים מציג תמונה עגומה למחצה: 52% מהמורים עושים שימוש בטכנולוגיה כחלק מתהליך ההוראה, לעומת ממוצע של 67% במדינות ה-OECD. במשרד החינוך מביעים שביעות רצון מהנתון הזה וציינו כי מדובר בקפיצה משמעותית, מ-18% בדוח הקודם שפורסם ב-2013.

40% מהמנהלים ציינו כי חסרה טכנולוגיה להוראה או שהטכנולוגיה הקיימת אינה מתאימה, לעומת 25% בממוצע ב-OECD. בקרב המנהלים מהחברה הערבית המצב עוד פחות טוב, שם דיווחו 50% על מחסור בטכנולוגיה מתאימה. 34% מהמנהלים דיווחו על גישה מוגבלת לאינטרנט, כאשר הנתון בחברה הערבית עומד על 48%, לעומת 19% בלבד ב-OECD.

 מעט מדי מחשבים בפריפריה

שלושה מחשבים, 352 תלמידים

הסקר של ה-OECD, שהעלה כי בחברה הערבית המצב עגום יותר, מעלה שאלות לגבי ההבדלים בין הרשויות העשירות יחסית לאלה העניות. אם בוחנים את הטבלה שמציגה את יחס המחשבים לתלמיד, רואים כי החציון גבוה מהממוצע, כלומר ביותר מחצי מהיישובים היחס טוב יותר מהממוצע, אך היו יישובים בהם היחס היה גרוע במיוחד ולכן הממוצע גבוה יותר. כך, בכפר יונה היה מחשב אחד לכל 52 תלמידים; בריינה אחד לכל 50 תלמידים, ובכפר הדרוזי עין קנייא שברמת הגולן היו שלושה מחשבים בלבד על 352 תלמידים.

הדוח מאפשר גם לבחון לפי אשכולות סוציו-אקונומיים והבדיקה מאששת את החששות בחלקן - לא קיימים הבדלים בין אשכולות 4-5, אשכולות 6-7 ואשכולות 8-10 והיחס הממוצע בין מספר התלמידים למחשב עומד על בכל שלוש הקבוצות על 8.8. השוויון הזה הוא בהחלט מעודד. עם זאת, באשכולות 1-3 הממוצע יותר מכפול ועומד על 18.5.

בתוכניות התקצוב של משרד החינוך, אחד המשתנים הוא המצב הכלכלי-חברתי של הרשות. בהתאם לכך נקבע גם שיעור ההשתתפות של הרשות המקומית והוא נע בין 5% ל-50% מהתקציב. עם זאת, במערך השיקולים של משרד החינוך אם לתת תקציב לבית ספר מסוים, המצב הכלכלי-חברתי מהווה 15% בלבד מהציון. המשתנים האחרים הם שיעור היקף ציוד המחשבים הקיים בבית ספר (25%), שיעור היקף כיתות מתוקשבות (25%), שיעור היקף ציוד תקשורת (15%) והערכת צוות הפיקוח של המשרד (20%, שכוללים שימוש בספרים דיגיטליים והיקף ההשתתפות במיזמים משלבי תקשוב).

יש היגיון בקריטריונים הללו, שמסייעים למשרד החינוך לדעת שייעשה שימוש בכסף שהוא מקצה. כך, אם הוא היה מקצה את הכסף לבתי ספר בלי תשתית כלל, יכול להיות שהמחשבים החדשים היו מעלים אבק. עם זאת, יש טעם לפגם בכך שהכסף הולך לאלה שכבר יש להם תשתית טכנולוגית, במקום לבנות מאפס תשתית בבתי ספר שנשארו מאחור.

דבר נוסף שמעמיק פערים, איך לא, הוא תקציב הרשויות המקומיות. כמו בכל סעיף במשרד החינוך, לרשויות יש אפשרות לרכוש מחשבים מהתקציב המוניציפלי. רשויות חזקות, למשל כאלה שיש בהן אזורי תעשייה משגשגים ומניבי ארנונה, יכולים לשפר את החינוך של ילדי העיר. התקצוב הדיפרנציאלי של משרד החינוך לא בהכרח מצליח לפצות על התקציבים של הרשויות. מי שמסייע לרשויות החלשות הוא מפעל הפיס, שנותן מענקים להקמת מבנים ולהצטיידות, בעיקר לפי קריטריונים של מצב כלכלי-חברתי ומרחק מהמרכז.

כך או כך, כל הרשויות מתמודדות עם אותה בעיה - בלאי של המחשבים וצורך בהחלפתם בכל מספר שנים. בעיריית תל-אביב מספרים כי הם נמצאים בתהליך בחינה של הנושא, בגלל העלות הגבוהה של החלפת המחשבים. בעירייה שכרו יועץ חיצוני שבחן את הנעשה בעולם, ובימים אלה הם פועלים לגיבוש מתווה פעילות לעיר.

בבת ים למשל, יש בתי ספר בכיתות ז'-ח' בהן לכל תלמיד יש טאבלט. הם היו שותפים לתוכניות תקשוב של משרד החינוך וחלק מהתקציב הגיע גם ממפעל הפיס. לדברי זיו חורב, סמנכ"לית חינוך בבת ים, העירייה מובילה כעת מעבר למחשבים ניידים, ואם להורי התלמיד אין כסף לממן את הקנייה, בית הספר מממן זאת בעצמו. "זה אתגר ללמד ככה ולוודא שתלמידים ילמדו בטאבלטים ולא שיחקו, אבל זה חלק מהחינוך. אי אפשר להתעלם מכך שזה דור שנולד לתוך סיטואציה שהיא כמעט אבולוציונית, שבקצה היד יש לו אמצעי קצה. זה גם עוזר עם החינוך המיוחד, כי זה מאפשר לספק הנגשה, לתת קצב התקדמות דיפרנציאלי ועוד".

אבי קמינסקי, יו"ר איגוד מנהלי המחלקות לחינוך ברשויות המקומיות ומנהל אגף חינוך בהוד השרון, אומר כי "קיימים דיונים במשרד החינוך לגבי איך ייראה המרחב החינוכי, אבל ככל הידוע לי, נושא המחשוב והטכנולוגיה לא עלה באופן ממוקד. בכל מקרה, אנחנו לא מחכים למשרד, ולקחנו חברה שתקדם תשתית מחשוב".

 אבי קמינסקי, יו"ר איגוד מנהלי אגפי חינוך ברשויות המקומיות / צילום: גידי לויתן

היתרון של המורים הוותיקים

אחרי שיש מחשבים, "ברזלים", צריך גם לדעת לנצל אותם. פרופ' אינה בלאו מאוניברסיטת חיפה ומהאוניברסיטה הפתוחה, חקרה ביחד עם ד"ר תמר שמיר ענבל, את השימוש בטכנולוגיה בכיתות. שתי החוקרות התמקדו במחקר במורים שנתפסים כמובילים, ובאופן שבו הם מלמדים אוריינות דיגיטלית. "עשינו ראיונות ונכנסנו לכיתות, שם ראינו שקיימים פערים בין מה שהמורים אומרים למה שהם עושים בפועל. יש שם בהחלט דברים טובים, אבל אם זה הכי טוב שלנו אז יש לאן לשאוף".

 פרופ’ אינה בלאו, האוניברסיטה הפתוחה / צילום: גידי לויתן

"צריך להמשיך את תוכנית התקשוב, את ההדרכה והליווי שנותנים לבית הספר. זה שנותנים לך מדפסת תלת-ממד ויש עליה אחר כך אבק, מה עשינו בזה? או שיש מורה שמשוגע לדבר והוא מקים מייקרספייס. וכשאתה בודק מאיפה זה צץ, אז אתה מגלה בדרך כלל שהמורה לא בא ממערכת החינוך אלא שהוא פליט הייטק לשעבר, ואז הוא מכיר את התפיסה הזאת שצריך להתנסות, ליצור, לעבוד ביחד בקבוצות. זה לא בא בטבעי.

"אשליה נוספת היא שמורים צעירים מאמצים טכנולוגיות מוקדם יותר. בדקתי את זה ממחקר למחקר - האם יש פער בגלל גיל, ולא מצאתי את זה. מה שכן ראיתי, וביותר ממחקר אחד, זה שאם מתחילים תהליך של דיגיטליזציה אז בדרך כלל למורים הוותיקים יותר יש פחות מיומנות טכנולוגיות, אבל תוך שנה הם סוגרים את הפער, ואז רואים שימוש נבון דווקא אצל המורים הוותיקים. הם מאפשרים, לעצמם וגם לתלמידים, להיות יותר חופשיים ולהתנסות". 

אסטוניה מוכיחה שאפשר אחרת

האם כל תלמיד צריך לקבל מחשב משלו, איך בנויים מערכי השיעור והאם צריך לעשות שימוש בלוח דיגיטלי? שאלות שנוגעות לתקשוב בתי הספר ולהצטיידות במכשירים יקרים ובעלי בלאי מהיר יחסית, מעסיקות את קובעי המדיניות בכל העולם. בעיריית תל-אביב, שם מתחבטים בסוגיה, הזמינו עבודת מחקר שבחנה את הנעשה במדינות השונות. העבודה בוצעה על ידי אורי בן ארי מחברת Smart City Consulting.

בסינגפור למשל כל המורים והמנהלים מקבלים מחשבים ניידים. חלק מהתלמידים מקבלים מחשבים ואחרים עדיין תלויים במעבדות מחשבים או בהשאלה של טאבלטים. בכל כיתה יש מקרן, מחשב נייח ואינטרנט אלחוטי, ובחלקן יש לוחות חכמים.

 לימודי סייבר באסטוניה. שיתוף פעולה עם המגזר הפרטי / צילום: רויטרס

בסין יש שונות בין האזורים השונים, ובערים הגדולות יש שילוב טוב יותר של טכנולוגיות. לתלמידים בדרך כלל אין מחשבים, אך יש ניסיון להציב מחשב נייח בכל כיתה.

בארה"ב המדיניות משתנה לפי מחוז או עיר, כאשר באופן כללי, כל המורים מקבלים מחשב נייד ללא תמורה. תלמידים מקבלים טאבלטים או מחשבים, בדרך כלל לשימוש בבית הספר עצמו. במקומות מסוימים נהוג גם להביא את המחשבים מהבית (Bring Your Own Device) או שמשכירים לתלמידים מחשבים. בכל כיתה יש מקרן עם גישה לאינטרנט רחב פס.

באסטוניה, שם התשתית הדיגיטלית נחשבת למתקדמת במיוחד, שמים דגש רב על הנושא. המדינה השיקה תוכנית לאינטרנט מהיר בכל הכיתות ובמתן מכשירים דיגיטליים לכל המורים. באסטוניה משתפים פעולה עם המגזר העסקי על מנת לפתח תוכניות חדשות.