הכותרת הגדולה ביותר בכנס השנתי שקיים הפדרל ריזרב בג'קסון הול בסוף השבוע הגיעה דווקא ממי שלא נכח בכנס. נשיא ארצות-הברית, דונלד טראמפ, שבחר להכתיר את יו"ר הפד, ג'רום פאואל, מינוי שלו עצמו, ל"אויב". זו השתלחות חריגה, גם עבור טראמפ, שלא סייעה להרגיע את השווקים ביום ו'. היא עוד עלולה להיזכר כנקודת ציון בדרך להאטה כלכלית, בוודאי כשהיא מלווה בהסלמה במכסים שארה"ב וסין מטילות זו על זו, או ב"הוראה" של הנשיא טראמפ לחברות אמריקאיות לחפש אלטרנטיבות לסין.
ההתפרצות של טראמפ הגיעה לא הרבה אחרי הנאום של פאואל, וקרוב לוודאי שהנשיא זעם על שני אלמנטים בו. מצד אחד, פאואל חזר על מחויבות הפד לתמוך בהמשך ההתאוששות של המשק האמריקאי, אבל לא התחייב להורדת ריבית דרמטית ומהירה, כפי שטראמפ היה רוצה לראות. מצד שני, הוא הזכיר בנאום את "אי הוודאות בנושא הסחר" - כלומר את מלחמת הסחר שבה פתח טראמפ - בתור אחד הגורמים להאטה הגלובלית ולחולשה במגזר הייצור בארצות-הברית, והסביר שאין תקדים שיכול לסייע לפד להחליט איך לנהוג במצב הנוכחי.
התגובה של טראמפ, בטוויטר כמובן, הייתה לשאול "מיהו האויב הגדול ביותר שלנו, ג'יי פאואל או (נשיא סין) היו"ר שי?". כאמור, חסר תקדים.
הבעיה של פאואל, מעבר לעובדה שטראמפ הפך אותו לשק חבטות, היא שלא ברור מה הוא יכול לעשות בנסיבות הנוכחיות. כפי שהסביר בנאום, לפד אין בהכרח כלים להתמודד עם אי הוודאות שיוצרת מלחמת הסחר. "בעוד שמדיניות מוניטרית היא כלי רב עוצמה, שפועל כדי לתמוך בהוצאה הצרכנית, בהשקעה עסקית ובביטחון הציבור, היא לא יכול לספק סט כללים מוסכם לסחר בינלאומי".
הורדות ריבית יכולות לתמוך בביקושים, אבל הן לא יכולות לייצב את המערכת במציאות שבה הנשיא האמריקאי מכריז על העלאות מכסים בטוויטר, כפי שעשה ביום שישי.
פאואל בחר בטון מדוד להציג את המציאות הניצבת בפני הפד. מי שניסח את הדברים באופן בוטה יותר הוא נגיד בנק ישראל לשעבר, סטנלי פישר, שבדיון אחרי נאומו של נגיד הבנק המרכזי הבריטי (BOE), מרק קרני, הבהיר כי הקושי הניצב בפני המערכת הכלכלית העולמית מונח לפיתחו של הבית הלבן והנשיא טראמפ, ש"מנסה להרוס את מערכת הסחר העולמית".
מסר דומה הגיע ל"ניו יורק טיימס" ו"לוושינגטון פוסט" מכיוונו של פרופ' גרג מנקיו מהרווארד, אולי בכיר הכלכלנים המזוהים עם המפלגה הרפובליקנית, ומי שכיהן כראש מועצת הכלכלנים בבית הלבן של ג'ורג' וו. בוש. מנקיו הטיל ספק ביכולתו של טראמפ לנווט כהלכה את הכלכלה, והסביר גם שלבנקים המרכזיים אין כלים להתמודד עם שיבוש שרשראות האספקה העולמיות.
יו"ר הפדרל ריזרב, ג'רום פאוול, ונגיד בנק ישראל, אמיר ירון / צילום: דוברות בנק ישראל
האם התשובה בידי הממשלה?
אבל גם אם נשים את מלחמת הסחר בצד, עדיין לא לגמרי ברור מה הבנקים המרכזיים יכולים לעשות בימינו, אם תגיע ההאטה: הריביות גם ככה נמוכות בארצות-הברית ועוד יותר בשאר העולם. אין הרבה לאן לרדת, ובשווקים גם לא מצפים שהריבית תעלה בעתיד הנראה לעין.
ואכן, סביב הכנס בג'קסון הול נשמעה מקהלת קולות, שהסבירה שהמדיניות המוניטרית מתקרבת לקצה גבול היכולת שלה. למשל הלורד אדייר טרנר, בעברו אחד הרגולטורים הבכירים בבריטניה ומי שנחשב בזמנו למועמד מוביל לתפקיד נגיד הבנק במרכזי הבריטי, שקבע במאמר דעה ש"האמת היא שכשהם פועלים לבד, הבנקאים המרכזיים כבר לא כאלה חשובים".
מסר קיצוני יותר הגיע בסוף השבוע מכיוונו של פרופ' לארי סאמרס, שכיהן כיועצו הכלכלי הבכיר של ברק אובמה, שהזהיר מסכנה של "חור שחור" של ריביות נמוכות, שכלכלת המערב עלולה לא להיחלץ ממנו, והטיל ספק בהנחות היסוד שמנחות את הבנקים המרכזיים (גם סאמרס בחר להעביר את המסר שלו בטוויטר).
אם לא הבנקים המרכזיים, מי שמסוגל אולי להיכנס לתמונה הן הממשלות, שיכולות לנצל את הריבית הנמוכה, לגייס כסף בשווקים ולהשתמש בו כדי להמריץ את הכלכלה. זאת, גם אם זה כרוך בהגדלת החוב הציבורי. למעשה, כשהריביות כל כך נמוכות, גם נטל החוב הופך לקל יותר - וייתכן שאפשר פשוט לגלגל אותו, ללא עלות תקציבית.
זו רוח הנאום המדובר שהשמיע פרופ' אוליבייה בלנשאר, לשעבר הכלכלן הראשי של קרן המטבע, וכיום נשיא האגודה האמריקאית לכלכלה, בכנס של האגודה בתחילת השנה.
בלנשאר השמיע מסר ברוח דומה בראיון ל"פייננשל טיימס" בשבוע שעבר: "אם זול יותר ללוות, כנראה שצריך לעשות את זה יותר", הוא הסביר. "אם שערי הריבית שלך מאוד נמוכים, כבר לא ניתן להשתמש במדיניות המוניטרית כמו בעבר - ואז אתה צריך לעשות יותר עם מדיניות תקציבית". כלומר, לשקול את הגדלת החוב הציבורי כדי לממן תקציבים שימריצו את הכלכלה (בתנאי שמשתמשים בכסף למטרות מועילות, בלנשאר מדגיש).
האם ישראל צריכה לאמץ את העצה הזאת? לא בטוח. כך אפשר להתרשם מנאומו של פרופ' אמיר ירון, נגיד בנק ישראל, בפאנל שחתם את הדיונים בג'קסון הול. ירון נגע בנאום שלו בשלל סוגיות המעסיקות משקים קטנים ופתוחים כמו ישראל, ושילב בנאום מסקנות של חוקרי בנק ישראל, ממצאים מהמחקרים האקדמיים שלו עצמו, וגם נתונים היסטוריים.
בין היתר, הנגיד ירון הביע סקפטיות לגבי ההמלצות של בלנשאר: הכותרת של נאומו הייתה 'אין ארוחות חינם בחוב הממשלתי'. בין השיקולים אותם הציג הייתה הגדלת שיעורי הריבית אותן יידרשו לשלם תאגידים בשווקים כתוצאה מגידול בחוב הציבורי, והעובדה שמשקים קטנים ופתוחים (כמו ישראל), ניצבים בפני אילוצים אחרים מאשר ענקיות כמו ארה"ב. בנוסף, ירון הזכיר שהריבית הנמוכה בשווקים מבטאת ציפייה לצמיחה נמוכה בעתיד - ומכאן שלא בטוח שאפשר לצפות לצמיחה שתכסה את עלות הגדלת החוב.
כל זה מוביל את ירון להטיל ספק בכך שלחוב הציבורי אין עלות: כאמור, אין ארוחות חינם. באותה נשימה, הוא גם מבהיר שבטווח הקצר, יכולות להיות נסיבות שבהן העלות הזאת משתלמת.
הדיון הזה, שנועד לקהל בינלאומי, הוא תיאורטי במידה רבה, ומעוגן לפחות בחלקו בטיעונים אקדמיים. עם זאת, כאמור, אפשר לזהות שינוי ביחס לחוב הממשלתי בקרב כלכלנים בכירים בעולם, שקוראים לממשלות לעשות יותר, והדיון על שימוש נרחב יותר בחוב עשוי להתגלגל גם אל ישראל. אם לשפוט לפי נאומו של ירון, הוא לא תומך נלהב - לפחות לא בנסיבות הנוכחיות.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
