הצד החלש האמיתי במלחמת הסחר: הקומוניזם הסיני

אחת הבעיות המרכזיות העומדות כיום בפני משקיעים היא חוסר הוודאות בנוגע לסכסוך הסחר בין ארה"ב לסין. במבט ראשון קשה להעריך לאן יתפתח הסכסוך ומתי, אם בכלל, הוא יגיע לסיומו.

כדי לנסות ובכל זאת להעריך, ולו בקווים כלליים, צריך להבין את מרחב האפשרויות והאינטרסים של שני הצדדים. 

הצד האמריקאי מובן ומוכר יותר: הנשיא דונאלד טראמפ מעוניין להגיע להסכם שיתקן עיוותים מהותיים ביחסי הסחר בין סין לארה"ב. הנשיא מתמקד בסבסוד ממשלתי של חברות סיניות ובהגנה על זכויות יוצרים וקניין רוחני אמריקאי בסין. ניצחון של טראמפ יחזק אותו בעיני הבוחרים האמריקאים ויעזור לו לנצח במרוץ לנשיאות ב-2020.

לעומת זאת, אם טארמפ לא יצליח להגיע להסכם, והכלכלה האמריקאית תיכנס למיתון עקב סכסוך הסחר, הסיכויים שלו לנצח במרוץ לנשיאות קטנים. המטרה של טראמפ היא להגיע לניצחון במינימום נזק לארה"ב.

הצד הסיני פחות מובן, לפחות למשקיעים מערביים. מקובל להתייחס אליו כאל הצד החזק, שיכול לספוג כל נזק כלכלי מארה"ב, ובעוד טראמפ עלול לאבד את משרתו בגלל מיתון, שי ג'ינפינג יישאר מנהיג סין לא משנה מה הביצועים של הכלכלה. זוהי הבנה שגויה לא רק של מצב הכלכלה הסינית, אלא גם של המצב הפוליטי בה.

בשורות הבאות נשרטט בקצרה את מרחב האפשרויות המצומצם שעומד בפני שי ג'ינפינג - מרחב אפשרויות שמכריח אותו להמשיך ולהתנהל לפי מו"מ שארה"ב היא שמכתיבה את קצבו. בחינה קרובה מראה כי שי ג'ינפינג אינו יכול לספוג נזק כלכלי משמעותי או לפגוע בכלכלה האמריקאית בלי לסכן את היציבות הפוליטית בסין ואת המשך קיומה של המפלגה הקומוניסטית.

כל האופציות על השולחן

אנו יכולים לזהות שלוש מטרות של המפלגה הקומוניסטית הסינית - מטרה ראשית אחת (נקרא לה "המטרה הקיומית") ועוד שתי מטרות משנה. המטרה הקיומית של המפלגה היא הבטחת המשך שלטונה במדינה. בשביל להשיג זאת מאז שנות ה-80 פועלת המפלגה להגדלת הרווחה החומרית של העם הסיני (המטרה השנייה) ככלי להבטחת היציבות הפוליטית שלה. יש למטרה הזאת שורשים ברעיון סיני היסטורי של "מנדט השמים", הדורש מהשליט לדאוג לרווחת נתיניו כדי לקבל את המנדט לשלוט.

עם בחירתו של שי ג'ינפינג למזכירות המפלגה בסוף 2012 התווספה מטרה שלישית - התחייה הלאומית של האומה הסינית. שי ג'ינפינג נוקט קו היסטורי שרואה בסין אומה שמצבה הטבעי הוא ככוח עולמי, ובאחריות המפלגה הקומוניסטית להפוך את סין שוב לכוח עולמי. פרויקט "דרך המשי החדשה" (One Belt, One Road) קשור ישירות למטרה זו.

הכלכלה הסינית משרתת את כל המטרות האלה. כלכלה צומחת מבטיחה רווחה חומרית לעם הסיני - מה שנותן יציבות פוליטית למפלגה הקומוניסטית. כלכלה גדולה גם מחזקת את מעמדה הבינלאומי של סין, נותנת לסין כוח שאותו היא יכולה לנצל למטרות פוליטיות. לדוגמה, בייג'ין משתמשת בלחץ כלכלי כדי להביא מדינות להסיר את הכרתן בטאיוואן, תחת איום שהן אינן יכולות להכיר בטאיוואן ובייג'ין יחד. בגלל המשקל הכלכלי הגדול של סין, הלחץ אפקטיבי.

 חוב המגזר הלא-פיננסי בסין

יש שמציגים את הכלכלה הסינית כמעין "פלא כלכלי", המצליח לשלב בין אלמנטים של משק סוציאליסטי, דוגמת תכנון ריכוזי וחברות ממשלתיות, ובין אלמנטים של שוק חופשי, כמו חברות פרטיות ותמחור מבוסס היצע וביקוש. מנקודת מבט כזו נראה שהכלכלה הסינית יכולה לספוג את הנזקים של סכסוך הסחר ולהמשיך לצמוח בקצב של 6% בשנה גם תחת משטר מכסים חריף. אילו רק זה היה המצב.

הכלכלה הסינית סובלת מחולשות מבניות, שהופכות אותה דווקא לרגישה יותר לסכסוך הסחר מהכלכלה האמריקאית. הבעיה היסודית של הכלכלה הסינית היא הצריכה הפרטית הנמוכה של משקי הבית. הצריכה הפרטית בסין הייתה נכון לסוף 2018 כ-39% מהתמ"ג, בניגוד לצריכה הפרטית האמריקאית שעמדה על כ-67%. במספרים מוחלטים משקי הבית בסין הוציאו ב-2017 כ-9 טריליון דולר, מול 13 טריליון שהוציאו משקי הבית בארה"ב (נתוני OECD).

הצד ההופכי של הצריכה הפרטית הנמוכה הוא שיעור חיסכון גבוה, כשמשקי בית סינים הם מהמובילים בעולם בשיעור החיסכון, ודאי בין כלכלות גדולות. יש כמה סיבות לשיעור החיסכון הגבוה, ובהן עלות גבוהה על טיפולים רפואיים, התפוררות של רשת הביטחון הסוציאלי בגלל ההפרטות של שנות ה-90 והחשש מפרישה ללא פנסיה (נכון לכתיבת שורות אלה הפנסיה הלאומית בסין צפויה להתאפס ב-2035).

שיעור חיסכון גבוה משמעו הון רב שמחפש אפיקי השקעה. צריכה פרטית נמוכה משמעה שהדרך העיקרית למשק לצמוח היא על ידי השקעה. הצמיחה הסינית מאז המשבר הכלכלי של 2008 מבוססת על השקעה, שרובה מגיע באמצעות הלוואות מגופים פיננסיים. בין סוף 2008 לסוף 2018 החוב של המגזר הלא-פיננסי בסין גדל מ-2.1 טריליון דולר ל-33 טריליון דולר, או מ-142.4% מהתמ"ג ל-254% (נתוני Bank for International Settlements, ראו תרשים).

המנועים העיקריים לצמיחת החוב היו הלוואות שלקחו ממשלות המחוזות בסין וחברות ממשלתיות, שהשתמשו בכסף כדי לבנות תשתיות ולרכוש ציוד - מה שנרשם כ"צמיחה במשק", אף שאין דרישה מצד השוק לפעילות הזו. הן צברו חוב, שאותו הן נאלצו לממן על ידי לקיחת עוד הלוואות. בגלל הרגולציה הדרקונית של הממשל המרכזי על יכולת הממשלות במחוזות ללוות, הן עברו להשתמש בכלים פיננסיים בלתי מפוקחים - "בנקאות הצללים" הסינית - בשביל להמשיך ולממן את החוב שלהן.

התוצאה? אין מישהו מחוץ לסין, ואולי גם לא בתוך סין, שיודע בוודאות מה היקף החוב של ממשלות המחוזות וכמה אחוזים ממנו הם הלוואות לא מתפקדות. דוח של קרן המטבע העולמית על מצב הבנקאות הסינית מ-2017 מציין בפירוש כי בנקים סינים ממירים הלוואות בלתי מתפקדות לנכסים פיננסיים אחרים בשביל לדווח על אחוז נמוך של הלוואות בלתי מתפקדות.

לכן, אף שהנתון הרשמי של הבנק המרכזי של סין הוא שאחוז ההלוואות הבלתי מתפקדות בסין עומד על 1.8%, חברת דירוג האשראי פיץ' (Fitch) העריכה עוד בסוף 2016 שהאחוז האמיתי עומד על בין 15% ל-21%, או כ-11% עד 20% מהתמ"ג הסיני.

במקרה של מלחמת סחר בעצימות מלאה, בועת החוב הסינית תתפוצץ, מכיוון שחברות לא יוכלו לשלם את החוב שלהן. במקרה הטוב המדינה הסינית תאלץ לנצל את רוב יתרות המט"ח שלה כדי להציל את הבנקים הסיניים ולהתמודד עם מיתון, שיעורר אי-שקט אזרחי ועלול לאיים על המשך שליטתה של המפלגה.

מגפת דבר החזירים האפריקאי

נוסף על בעיית החוב הסינית, סין מתמודדת מאז אוגוסט 2018 עם מגפה של דבר החזירים האפריקאי. כיצרנית וכצרכנית הגדולה בעולם של בשר חזיר, המגפה פוגעת בצורה לא פרופורציונאלית בצרכן הסיני.

60% מצריכת הבשר הסינית היא של חזיר, שמהווה פריט חלבון פופולרי במיוחד בקרב מעמד הביניים במדינה. נכון ליולי 2019 מחיר בשר החזיר עלה ב-30%, המחיר של פירות טריים עלה בכ-39.1% והמחירים של ביצים, עוף, בקר, בשר כבש וירקות טריים עלו בין 5.2% ל-11.4%. ההערכה היא שגם אם הסינים יצליחו להשתלט על המגפה (מה שלא נראה כרגע), העדרים במדינה יחזרו לגודלם המקורי רק בעוד כ-5 שנים, כשעד אז התפוקה הסינית של בשר חזיר תהיה נמוכה מהנדרש.

למגפה זו יש כמה השלכות על מרחב הפעולה של סין: ראשית, העלייה במחירי המזון נוגסת בהכנסה הפנויה של הצרכנים הסינים. אם לבייג'ין היה בסיס צרכני חזק, היא הייתה יכולה להסתמך עליו כדי להקטין את הנזק מהמכסים של טראמפ. הבעיה היא שמשקי הבית בסין מובילים בעולם בחיסכון, לא בהוצאה. עלייה במחירי המזון תצמצם עוד את ההוצאה הפרטית שלהם, תפגע במשק ותכריח את בייג'ין להגדיל את ההשקעה בכלכלה (ובכך היא ממשיכה את בעיית החוב).

שנית, עלייה במחירי המזון עלולה להביא לאי-שקט אזרחי. יש קורלציה בין קפיצה במחירי המזון להפגנות ומחאות. "האביב הערבי", למשל, התרחש לאחר קפיצה במחירי המזון, במיוחד חיטה. סין עצמה חוותה הפגנות עקב עליית מחירים, כשבסוף שנות ה-80 אינפלציה ועלייה במחירי המזון עודדה רבים לצאת להפגנות כיכר טיאננמן.

נוסף על כך, כדי לנסות ולמנוע עלייה חדה במחירי המזון נאלצת סין לייבא כמויות גדלות והולכות של בשר חזיר ממקומות אחרים, כולל ארה"ב. אף שבייג'ין הטילה מכסים גדולים על תוצרת חקלאית אמריקאית, כולל בשר חזיר, על פי דיווחים בייג'ין מאפשרת לחברות סיניות לייבא בלי לשלם מכס. יבוא בשר חזיר מארה"ב על ידי סין מקטין את הפגיעה בחקלאים האמריקאים עקב סכסוך הסחר ונותן לטראמפ מרווח נשימה להמשיך ולרדוף אחר עסקת סחר שתהיה ניצחון אמריקאי.

לסיכום, הסינים אינם הצד החזק בסכסוך הסחר הנוכחי. חוב תאגידי גדול, שמידת הרעילות שלו אינה ידועה, אינפלציה במחירי המזון והסכנה שמשבר כלכלי יביא למשבר פוליטי - כולם כובלים את ידיו של הנשיא שי ג'ינפינג. "שבירת כלים" מהצד הסיני, למשל על ידי פיחות מתמשך ביואן, עלולה לעלות למפלגה הקומוניסטית בהמשך שלטונה. 

הכותבים הם יו"ר קבוצת ההשקעות אינפיניטי ואנליסט גאו-כלכלי בקבוצה. אין לראות באמור המלצה או תחליף לשיקול-דעתו העצמאי של הקורא, או הזמנה לבצע רכישה או השקעות ו/או פעולות או עסקאות כלשהן