הרפורמה שהצילה את חברת החשמל מעול הרגולציה והעובדים

1.

יש רגעים בודדים בחייה של חברה שאפשר להגדירם כמכריעים, כנקודת מפנה. שנים על גבי שנים צעדה חברת החשמל (חח"י) בצעדים בטוחים לעבר התהום, מצבה הפיננסי רק הידרדר; התוואי הידוע של חוב עולה, מינוף גבוה, תשלום של כ-3 מיליארד שקל בשנה רק לריביות, הכנסות יורדות, רווחים בצניחה, תזרים שמצטמק ועודף משמעותי בעובדים - איים על הישרדותה.

ברור שהיא הייתה שורדת, הרי יש לה את מדינת ישראל כבעלים - השאלה רק באיזה מחיר. שנים על גבי שנים הייתה חח"י שבויה של הרגולטורים ושל עובדיה. הרגולטורים ייבשו אותה, הרעיבו אותה, העבירו אותה סדרת חינוך, כדי לייצר תחרות מדומיינת (לצרכן לפחות) באמצעות תחנות הכוח הפרטיות. שנים שבהן הרגולטורים היו, כרגיל, מסוכסכים בינם לבין עצמם על הדרכים להוציא את עגלת חברת החשמל מהבוץ.  העובדים מצידם הקשו עורף להתייעלות הדרושה לחברה עד שלא ייחתם איתם הסכם.

משנה לשנה הפכה אותה "רפורמה" מיתולוגית בחח"י ללעג ולקלס. עוד רעיון לרפורמה עלה וירד, עוד רעיון עלה וטורפד, וזה כבר לא משנה מי טרפד, הדחיינות האופיינית של הסקטור הציבורי הובילה לגרירת רגליים שלא שירתה איש: לא את החברה, לא את לקוחותיה וגם לא את עובדיה.

עד שהגיעו לאותה רפורמה לפני כשנה, רפורמה שהתקבלה בחמיצות ובעיקום פרצוף בתקשורת הכלכלית. התאריך המדויק היה 19.7.2018, היום שבו עבר חוק הלאום, שעורר סערה רבתי. הרפורמה בחברת החשמל, שעברה באותו לילה, הפכה לאחד האירועים הכלכליים המשמעותיים בשנה האחרונה בכלל, ובוודאי שעבור חח"י בפרט.

אפשר להסתכל על זה אחרת: חח"י ניצלה בזכות אותה רפורמה. יתר על כן: לאור שתי מערכות הבחירות שאנחנו עוברים מאז, ספק אם הרפורמה הזו הייתה צולחת את דרכה, לולא אושרה באותו לילה. גורמים בשוק החשמל משוכנעים שאם אז לא הייתה עוברת הרפורמה - היא הייתה תקועה עד היום בין ממשלות המעבר ואי-יכולת משפטית להעבירה. וצריך לומר זאת בלי כחל ושרק: ללא הרפורמה הייתה חח"י היום בכאוס פיננסי.

מי שדחף את הרפורמה היו במיוחד ראשי חח"י, יו"ר החברה יפתח רון-טל, המנכ"ל עופר בלוך וגם שרי האנרגיה והאוצר, יובל שטייניץ ומשה כחלון, למרות הביקורת על עלותה והציניות שליוותה אותה. השורה התחתונה היא שאפשר להוציא שינויים ארגוניים בסקטור הציבורי די בשקט, תוך הסכמת העובדים ושיתופם - ובלי גלי הדף.

2.

הרפורמה כללה מרכיבים רבים, אבל אני רוצה להתמקד בשניים מרכזיים ודומיננטיים מאוד, לבטח מבחינה פיננסית: מכירת נכסים והתייעלות המתבטאת בצמצום מצבת כוח-האדם. האחד, החברה נדרשה להפחית את פעילותה במקטע הייצור ובטווח זמן של כחמש שנים ממועד החלטת הממשלה בנושא הרפורמה. על פי המתווה, החברה תמכור לצדדים שלישיים חמישה אתרי ייצור קיימים שלה המופעלים בגז, לרבות התשתית והקרקע של כל אתר. מדובר באתרי הייצור אלון תבור, רמת חובב, רידינג, חגית (חלק מהאתר) ואשכול. כמו כן חלק מהשטח בתחנת רוטנברג - שהיה מיועד להקמת תחנה פחמית - יועבר לידי רשות מקרקעי ישראל לצורך מכירתו.

לזכותה של חח"י ייאמר שהיא מיהרה לפעול, והחלה למכור את הנכסים שהתחייבה למכור תחת הרפורמה. בתחילת יולי נסגר המכרז על מכירת תחנת אלון תבור לקבוצה משותפת לחברה סינית, מבטח שמיר ורפק ב-1.87 מיליארד שקל, כאשר האתר יעבור לרשות הרוכשים בתחילת דצמבר. בהתחשב בעובדה שהאתר רשום בספרי חברת החשמל בכ-950 מיליון שקל בלבד, זה ממחיש את הפוטנציאל הגדול של רווחי הון ממכירת תחנות כוח.

הבאה בתור למכירה היא תחנת הכוח רמת חובב, שעליה כבר יצא מכרז ופורסם הליך המיון המוקדם. רק כדי לקבל פרופורציות: כושר הייצור של רמת חובב כפול כמעט מזה של אלון תבור, כך שאפשר להעריך מה פוטנציאל היקף העסקה השנייה, למכירת תחנת הכוח ברמת חובב.

 תחנת כוח רידינג, חברת החשמל / צלם: איל יצהר

3.

מרכיב שני מרכזי ברפורמה זו ההתייעלות, קרי צמצום במספר העובדים. על פי מתווה הרפורמה תקטן מצבת העובדים של חח"י ב-1,803 עובדים, משנת 2018 ועד לשנת 2025. נוסף על כך, צפוי שחלק מהעובדים יעברו לחברת ניהול המערכת. כמו כן, עובדי יחידות הייצור שיימכרו יושאלו לחמש שנים לחברות אשר ירכשו את יחידות הייצור, ולאחר מכן יסיימו את העסקתם בחברה.

בסך הכול, מצבת העובדים הקבועים של חח"י אמורה לרדת בכ-2,200 עובדים. נוסף על כך, בהתאם לשינוי המבני, בתום שמונה שנים ממועד החלטות הממשלה בנושא הרפורמה (קרי, 2 ביוני 2026), מספר העובדים הקבועים בחברה לא יעלה על 6,400 עובדים. כמו כן, הוחלט כי מ-1 בינואר 2022 ובמהלך יתרת תקופת הרפורמה מספר העובדים הארעיים יהיה בין 2,600 ל-2,900.

עוד נקבע בהסכם, שככל שהמטלות על החברה ידרשו העסקת עובדים ארעיים נוספים מעבר להיקף שנקבע, העסקתם תהיה כפופה לאישור מנהל רשות החברות הממשלתיות ומנכ"ל משרד האנרגיה. בסך הכול, ערב הרפורמה העסיקה החברה בסביבות 12,500 עובדים, ואחרי הרפורמה היא אמורה להעסיק כ-9,000 עובדים, צמצום של 25% לפחות בכוח-האדם.

הצמצום במספר העובדים כלל גם מרכיב של פיצויים מוגדלים לעובדים הפורשים - עניין שמשך אש, וכמובן ביקורת טבעית. אבל לטעמי, הביקורת הזו איננה הוגנת, והיא מפספסת לחלוטין את המהות של הרפורמה. ראשית, לנתונים: תוכנית הפרישה לעובדים במסגרת הרפורמה מיועדת בעיקרה לעובדים בגילי 55-64 ביום הפרישה, ואילו ממוצע גיל הפורשים בפרישה מוקדמת לכל אורך תקופת הרפורמה יעמוד על 59.5 שנים.

תנאי הפרישה יכללו תשלום מענק פרישה בשיעור של 120% מהשכר הקובע לפיצויי פיטורים בגין כל שנת עבודה מלאה. בפרישה מוקדמת במסגרת המבצע יהיו זכאים העובדים אף לפנסיה ממועד הפרישה ולתוספת קצבה. על פי התכנון פרשו כבר 459 עובדים ב-2018, 291 צפויים לפרוש ב-2019, ב-2020-2023 עוד 200 פרישות בכל שנה, בשנת 2024 עוד 130 פרישות ובשנת 2025 צפויות 123 פרישות מוקדמות. נוסף על כך, אמורים לפרוש 1,000 עובדים בפרישת חובה, וכן יוענקו בתקופה זו 1,000 קביעויות.

לבד ממענקי הפרישה, עובד שיפרוש במסגרת תוכנית הפרישה המוקדמת המיוחדת יהיה זכאי לתוספת קצבת גמלה חודשית בשווי של 1,250 שקל ברוטו צמוד למדד. גם לעובדים שלא פרשו במסגרת התוכנית המיוחדת נקבע מנגנון לקצבה חודשית נוספת, בהתאם לעמידת החברה באבני דרך שנקבעו, וסכום התוספת יכול להגיע עד 1,700 שקל.

נוסף על כך, עם כניסת הרפורמה לתוקף קיבלו עובדי חח"י הזכאים מענק חד-פעמי בסך 30 אלף שקל לעובד קבוע ו-10,000 שקל לעובד ארעי. בסך הכול, עלות הרפורמה, כ-6-7 מיליארד שקל, נראית עצומה מאוד ומס שפתיים לעובדים, אבל התמונה הזו, לדעתי, די מטעה.

4.

הטענה שלא צריך לפצות עובדים במענקים ובגידול בקצבאות בשביל להניע רפורמה נראית הגיונית ומובנת, אבל הרציונל הזה לא מביא בחשבון את אחד העיוותים הגדולים במערכת השכר במגזר הציבורי, במיוחד בחברות ממשלתיות, ששותפים לו מקדמת דנא ההסתדרות ומשרד האוצר: שכר הבסיס הפנסיוני של עובדי המגזר הציבורי רחוק מאוד מהשכר ברוטו שלהם, וכך נפגעת באופן משמעותי הפנסיה העתידית שלהם. הדבר נוצר כתוצאה מהסכמי שכר שנבנו טלאי על טלאי, ואפשרו תוספות מגוונות על שכר הבסיס - תוספות שעות, ביגוד ומה לא.

עד כמה הפערים הללו משמעותיים אפשר ללמוד מדוח של רשות החברות הממשלתיות, המפורסם מדי שנה, שחושף את שיעורי השכר הפנסיוני מתוך השכר ברוטו במגוון החברות הממשלתיות. למה הכוונה? שכר פנסיוני חודשי ממוצע הוא חלק מהשכר החודשי המהווה בסיס לניכוי ולהפרשה לחיסכון ארוך-הטווח לשכירים. רכיבים אלה כוללים את רכיבי השכר הקבועים של העובד, כגון שכר יסוד, תוספת ותק וכדומה, אבל אינם כוללים הוצאות ורכיבים לא קבועים, כגון גמול שעות נוספות. ככל שהפער בין השכר ברוטו לשכר הפנסיוני גבוה יותר, המשמעות היא שחלק גדול מהשכר לא "נהנה" מההטבות הסוציאליות, והפנסיה הסופית תהיה רחוקה מאוד מהשכר האחרון (מצד שני, נותר יותר כסף פנוי מדי חודש).

העיוות הזה בולט מאוד בחח"י: השכר ברוטו הממוצע שם, נכון ל-2017, נושק לכ-25 אלף שקל (24,456 שקל), שכר גבוה לכל הדעות, אבל השכר לצורך הפרשות לפנסיה מתקרב ל-13 אלף שקל ברוטו (12,813 שקל), כ-52% בלבד משכר הברוטו - הפרש ענק. המשמעות היא שגמלאי חח"י יקבלו פנסיה מוערכת של כשליש בלבד משכרם האחרון. או.קיי, תגידו, לא צריכים לרחם עליהם, הם הרוויחו לאורך שנים הרבה יותר מכל מגזר, בוודאי שבמגזר הפרטי.

זה נכון, אבל פורשים בגיל 60 ומטה ימצאו את עצמם בלי עבודה קבועה, עם נפילה חדה בשכרם לצורך פנסיה ולכן נקבע מנגנון פיצוי. האם המנגנון הזה מיותר? מופרז? נדמה לי שלפעמים צריכים להסתכל על מכלול הדברים, על יחס של עלות-תועלת. היה אפשר להמשיך להתדיין עם העובדים, להעביר עוד שנה ועוד שנה - עד שהכלב ימות או שהפריץ ימות.

בסופו של דבר, גם האמירה ש"הציבור יממן את הרפורמה" היא קצת מטעה. זה לא מצב שבו מנתבים 7 מיליארד שקל מתקציב המדינה לעובדי חברת החשמל, אלא חח"י עצמה אמורה לממן זאת, בין היתר ממכירת תחנות הכוח שלה. אני מניח שהצלחת הרפורמה עד כה טמונה גם בעובדה שהציבור הרחב לא ממש שמע עליה. כלומר, למרות מספר העובדים הגבוה שנאלץ לפרוש, אף עובד או לא הרים קול צעקה. ולא, הם לא מיליונרים - הם יצאו מחברת החשמל בצורה מכבדת, שנותנת להם ביטחון כלכלי - ממש לא מעבר לזה.

5.

הצמצום הדרסטי במצבת כוח-האדם בא יחד עם שיטוח הארגון. הרבה פחות שכבות ניהוליות-פיקודיות, ניהול אחד של מוקד 103 (במקום חמישה מוקדי ניהול), מעבר של מנהלים לחוזים אישיים במקום קיבוציים וכמובן ירידה ברמת החוב.

עם זאת, אני חייב להדגיש, חח"י עדיין מייצרת רווחיות רזה מאוד, התזרים מפעילות שוטפת "נאכל" ברובו על-ידי הוצאות מימון, ורמת החוב שלה, כולל תשלומי ריביות עתידיים של כ-12 מיליארד שקל, עומדת על כ-49 מיליארד שקל, רובו לטווח ארוך (חמש שנים ומעלה) ורובו באיגרות חוב. כך שלחח"י  יש עוד הרבה עבודה כדי להמשיך את התוואי היורד שלה ברמת החוב. אבל לפחות יש אור בקצה המנהרה: החוב הכולל עמד בסוף שנת 2014 על כ-70 מיליארד שקל, ועם מכירת תחנות כוח במיליארדי שקלים אין ספק שמצבה הפיננסי של החברה עוד ישתפר.

התחרות ממאגר לוויתן כבר פה

זה לא סוד שחברת החשמל נעולה בפועל בהסכם יקר יחסית לאספקת גז טבעי ממאגר "תמר". ההסכם הזה ספג ביקורת קשות מאוד, ומהרבה בחינות הוא כבר מים מתחת לגשר - משום שאין שום דרך מעשית לפרוץ אותו, זולת בנקודת היציאה שלו.

אבל חוזה גז אחד שנחתם השנה ממחיש יותר מכל עד כמה היה חשוב לפתח את מאגר "לוויתן" כמה שיותר מהר. במהלך יוני השנה חתמה חברת החשמל על חוזה גז טבעי עם השותפים בפרויקט לוויתן (דלק קידוחים, נובל ורציו) על הסכם לאספקת גז טבעי, שבו השתתפו בין היתר גם השותפים בפרויקט תמר.

תקופת ההתקשרות של ההסכם היא החל מחודש אוקטובר 2019, או ממועד תחילת הזרמת הגז מלוויתן, לפי המאוחר - וההסכם יחול על כמויות שהחברה תבחר לא לרכוש משותפי תמר. לחברת החשמל אין חובה לרכוש כמות מינימלית כלשהי של גז במסגרת ההסכם, והיא תפנה לשותפי לוויתן על בסיס חודשי לצורך רכישות כמויות גז שהיא איננה רוכשת מתמר, כאשר מחיר הגז בהסכם לוויתן נמוך בהשוואה למחירי הגז הקבועים בהסכם האספקה מתמר (בשיעור של כ-20%).

מה שקרה בעקבות ההסכם הזה רק ממחיש שוב את אפקט התחרות. חלק משותפי תמר הגישו עתירה מנהלית לביהמ"ש המחוזי כנגד שותפי לוויתן וכנגד חברת החשמל, בדרישה לבטל את ההחלטה של ועדת המכרזים בחח"י, ולהורות על ביטול ההליך התחרותי. העתירה נדחתה, אבל ההתנגשות בין מאגר תמר ובין מאגר לוויתן, למרות חפיפה חלקית של בעלי המניות בשני המאגרים, מוכיחה עד כמה פיתוחו של מאגר לוויתן בהקדם היה חשוב למשק החשמל, ובמיוחד לחח"י, הצרכנית הכי גדולה של גז טבעי.

בג"ץ אישר: ניתוק חברת החשמל מזרח ירושלים במקרה של אי-תשלום חוב

סוגיית החוב של הרשות הפלסטינית לחברת החשמל התגלגלה במשך שנים רבות, ובסופו של דבר הסתיימה בהסדר חוב וגם בתספורת. על הרקע הזה רשמה חח"י שני ניצחונות משפטיים מול חברת החשמל מזרח ירושלים, המספקת חשמל לתושבי מזרח ירושלים והרשות הפלסטינית.

הראשון, בבית המשפט העליון, לפני כחודש וחצי, שהחליט בעקבות עתירה של החברה הפלסטינית, כי חח"י  תוכל לנתק את החשמל תוך יידוע מראש של שורת גורמים, כמו לשכת שר הביטחון, לשכת שר האנרגיה, לשכת שר האוצר, מפקדת תיאום פעולות הממשלה בשטחים, קצין מטה לענייני אנרגיה במנהל האזרחי ורשות החשמל. הניתוק ייעשה בחלוף חודש ממועד שליחת ההתראה השנייה.

הניצחון השני נגע ל"שיירי" חוב ישן בסך של כ-136 מיליון שקל שחח"י טענה כלפיו, וזכתה בביהמ"ש המחוזי בירושלים לפני כשבועיים בלבד. השופט משה בר-עם קבע כי חברת החשמל מזרח ירושלים תשלם את החוב בתוספת ריבית, ובסך הכול כ-178 מיליון שקל.