שביתה על מאומה

הגם שבשבוע הבא אמורים תלמידי בתי הספר לחזור ללימודים, איום השביתה השנתי מאיים להאריך את החופש הגדול. המאיימים, כרגיל, הם שני ארגוני העובדים של המורים, הסתדרות המורים וארגון המורים. ההתהדרות בחשיבות המורים ומקצוע ההוראה לעתיד ישראל, ארגוני המורים אפילו לא מנסים לנהל שיח ענייני. נדמה כי השנה, יותר מאי-פעם, ראשי הארגונים שמתיימרים לייצג את המורים מתנהגים כילדים הבריונים וחלשי האופי בחצר בית הספר שנטפלים לכל עובר אורך כדי לבסס את ביטחונם העצמי.

אם כן, שביתה על מה? נתחיל בארגון המורים בראשות רן ארז, שבהצתה מאוחרת הכריז על סכסוך עבודה אחרי שראה שהוא עלול לפתוח את הלימודים כסדרם בעוד עמיתיו בהסתדרות מאיימים בשביתה. ארגון המורים חתם ב-2018 על הסכם שכר חדש הכולל שקט תעשייתי עד 2022. אלא שבישראל הסכמים עם ארגוני עובדים דומים להסכם על קרח. עבור העובדים, אין מחיר להפרת ההסכם, ולפי חוק אסור לתבוע מארגון עובדים פיצויים על הפרת הסכם, אלא אם נקבע אחרת בהסכם עצמו.

טריק נוסף של המתעקשים לבור סיבה לשביתה היא לטעון כי אומנם יש הסכם, אבל העניין המזדמן לסכסוך לא הוסדר בהסכם, ולכן אין מקום לשקט תעשייתי.

ארגון המורים הכריז על חמישה סכסוכי עבודה בעשרה נושאים שונים תוך פחות משבעה ימים. לכאורה אמתלה מספקת לשביתה. הנושאים לסכסוכים עד כה הם היעדר תנאים אחידים לחופש שנתית למנהלים (כידוע, המנהלים של המורים מיוצגים אף הם על-ידי ארגון המורים), קיומם של מורי קבלן במוסדות החרדיים, אפליה לכאורה בחלוקת פרס המורה המצטיין בבתי ספר המאחדים את החטיבה והתיכון שבהם מלמדים גם מורים שלא מיוצגים על-ידי ארגון המורים, היעדר תקינה ליועץ חינוכי בחטיבות ביניים, שמירות מורים בטיולים שנתיים, אי-קביעה של מנגנון תוספת לפנסיה למורים למרות שקיים מקור תקציבי, וכמובן - חוסר תום-לב מצד משרד החינוך ומשרד האוצר.

הבעיות הוצגו ברמת הסיסמה, ולפי עיון ראשוני בהן מדובר בטענות שחלקן ביורוקרטיות, חלקן מסורתיות, ואחרות, דוגמת שאלת התקינה ליועצים, כלל לא מהוות עילה חוקית לסכסוך עבודה. כמובן שהארגון גם לא פירט את אופן הפתרון שהוא מציע לבעיות אלה. די בהוצאת הקיטור על-מנת לייצר איום בשביתה שיכנס למהדורה המרכזית, ואם ייפגעו בדרך מאות אלפי תלמידים והורים - לא נורא.

גם הסתדרות המורים, שלא כפופה להסכם קיבוצי כרגע, הודיעה על סכסוך שהדעת נותנת כי ניתן לפתור אותו במועד אחר ובאופן ענייני. סכסוך על אופן חישוב ימי המחלה הוא דוגמה לסכסוך שניתן לפתור לפי הסכם או בבוררות. עובדי הוראה מקבלים 30 ימי מחלה בשנה, ללא הגבלת צבירה, בניגוד ל-18 ימים מוגבלים בצבירה הנהוגים במשק. בהתאם משרד החינוך מפחית 1.4 ימי מחלה מהצבירה על כל יום. מה הדין? בית משפט או בורר יכולים לקבוע, אבל בוודאי שלא מדובר בסיבה לרתק את הילדים וההורים לביתם בשבוע הבא.

סכסוך נוסף לגבי אופן חישוב הפנסיה נראה תמוה בעת הנוכחית. אם מדובר במחלוקת טכנית, היא ניתנת ליישוב משפטי. אם מדובר במחלוקת כלכלית, הדרישה לנהל משא-ומתן בלחץ ממשלת מעבר בעלת גירעון תופח מהווה בעצמה חוסר תום-לב.

לבסוף, הסתדרות המורים טוענת כי פיילוט לרפורמה בחינוך המיוחד במחוז צפון לא תואם איתה. מעבר לעובדה שהיעדר תיאום על כוונה לבצע רפורמה אינה עניין חוקי לשביתה, ברור שלא מדובר בסיבה מוצדקת לשביתה כלל-ארצית בכלל מסגרות החינוך.

ארגוני המורים מתנהלים כתגרני רחוב בלי לשלם על כך מחיר. על הממשלה הבאה לדאוג שלשביתות לא ענייניות יהיה מחיר. בכך היא אף תקדם שיפור אדיר ביחסי העבודה במגזר הציבורי. 

הכותב הוא מנכ"ל ומייסד תנועת תחרות - התנועה לחירות בתעסוקה (ע"ר)