לשים סוף לתביעות ההשתקה

הליכים משפטיים נגד עיתונאים וכלי תקשורת, בעיקר בעילת לשון הרע, הפכו בשנים האחרונות לכלי משחק אסטרטגי בידיהם של אנשי ציבור וגורמים בעלי הון כלכלי ופוליטי. בחלק גדול מן המקרים, בפועל, אלה תביעות השתקה.

תביעת השתקה מוגשת בדרך-כלל נגד ביטויים ביקורתיים, בין אם בתקשורת ובין אם ברשתות החברתיות, כשמטרתה אינה בירור האמת או עשיית צדק, אלא השתקת ביקורת ושיח ציבורי בעניינו של התובע. הגשת התביעה מלווה בפרסום נרחב בכלי התקשורת, כדי לסמן לציבור הכללי, וציבור הבוחרים בפרט, כי התובע "נלחם, כביכול על שמו הטוב ועל כך שהצדק יצא לאור.

תביעת ההשתקה מטילה עננה על פעילותו של העיתונאי שבדרך-כלל נתבע אישית, נוכח כך שמקצועיות ומהימנות הן מנכסיו החיוניים. הזמן שעליו להשקיע בניהול ההליך המשפטי, המחירים הנפשיים ואף ההוצאות הבלתי מבוטלות שנגרמות לנתבע מעצם הצורך להתגונן מפני תביעת ההשתקה, מכבידים על פעילותו. באופן זה, התובע שולח מסר מרתיע לגורמים אחרים - מוטב להם שיחששו מלהביע דעה באופן חופשי בעניינו, שמא ייתבעו אף הם. כך, תביעות השתקה גורמות לפגיעה אנושה בשיח הציבורי, שוק הרעיונות, חופש הביטוי וחופש העיתונות, ובעיקר, בזכות הציבור לדעת. זוהי בריונות פוליטית ועסקית.

במטרה להתמודד עם תופעת תביעות ההשתקה, התפתחה בארה"ב בשנות ה-80 דוקטרינה המכונה SLAPP, ראשי-תיבות של Strategic Lawsuit Against Public Participation, אך גם כינוי לסטירת לחי. על-פי דוקטרינה זו מחד תביעות השתקה תסולקנה על הסף, ומאידך כאשר אין מדובר בתביעת השתקה, תמשיך התביעה ותתברר, שכן אין ספק כי אף לאנשי ציבור עומדת זכות הגישה לערכאות, והם זכאים להגנה על שמם הטוב. עם השנים נחקקו בארה"ב ובמדינות נוספות חוקים ספציפיים שמטרתם לסכל תביעות השתקה.

בישראל נעשו בעבר מספר ניסיונות לקדם חקיקה שנועדה למגר תביעות השתקה, ואולם זו לא קרמה עור וגידים ואינה נראית לעין בקרוב. במקביל, בתי המשפט בישראל הכירו בדוקטרינה זו ואף קבעו קריטריונים שככל שיוכחו, תסולק התביעה על הסף, וייפסקו הוצאות לטובת הנתבע, רק מהטעם שמדובר בתביעת השתקה:

● תביעה שעצם הגשתה ובירורה עלול להטיל אפקט מצנן על נכונות הנתבע או אחרים מהשתתפות בדיון ציבורי, נוכח המשאבים הנדרשים כדי להתגונן מפני תביעה שכזו;
● פערי כוחות (בעיקר כלכליים) בין צדדים;
● סכום תביעה מופרז ולא מידתי החורג משמעותית מהמקובל;
● העלאת טענות-סרק עובדתיות ומשפטיות.

אלא שבפועל, יישום דוקטרינה זו נעשה עד כה במשורה ובמקרים חריגים. כך, הלכה למעשה, הגם שבתי המשפט בישראל הכירו בדוקטרינת ה-SLAPP, תביעות אלה מסתיימות בפשרות, או נדונות עד סופן לגופו של עניין, לעתים תוך שנושא ההשתקה מובא בחשבון רק במסגרת פסיקת ההוצאות בסיום ההליך.

כפי שנפתחות בקול תרועה רמה, כך תביעות אלה מסתיימות בקול ענות חלושה. יחד עם זאת, האפקט המצנן על חופש הביטוי וההרתעה מביקורת והבעת דעה בעניין התובע מושגים, ללא קשר לתוצאת התביעה.

את החלל הקיים בין ריבוי תביעות השתקה מחד, לחסר החקיקתי מאידך, נדרשים בתי המשפט בישראל למלא דרך יישום נרחב יותר של דוקטרינת ה-SLAPP. בתי המשפט נקראים להפעיל שיקול-דעת רחב ולבחון, כבר בפתח ההליך, האם מדובר בתביעת דיבה לגיטימית, או שמא מדובר בתביעת השתקה שיש לסלקה על הסף ולמנוע את ניהולה כבר בראשית ההליך תוך פסיקת הוצאות, כדי למנוע מהנתבע בזבוז משאבים כלכליים ונפשיים.

יישום נרחב של דוקטרינת ה-SLAPP על-ידי בתי המשפט בישראל חיוני כיום כדי לאפשר לתקשורת לממש את תפקידה וזכותה לספק לציבור מידע ענייני ובעל חשיבות וכן להביע דעות בעניינים ציבוריים, והכול באופן חופשי ותוך הסרת איומים וחששות. 

הכותבות ממשרד פישר, בכר, חן, וול, אוריון ושות', מייצגות גופי תקשורת מובילים בהגנתם על חופש הביטוי המערכתי של כותביהם.