הידיעה שהרב הראשי, דוד לאו, הורה לעכב קבורת אישה שבנה הוא סרבן גט מועד - בשעה שהוא כבר נישא לאחרת וממשיך בסירובו - העלתה שוב לסדר היום את הנושא הכאוב של סרבני גט, שהופכים נשים למעין שפחות שבויות. זאת, בשעה שמצב הגברים המסורבים טוב בהרבה.
סרבנות גט היא מכה שכתובה בתורה. לרוב זהו צעד שנובע מקנאה, מנקמנות או מסחטנות, להשגת הטבות בגירושים.
לפי ההלכה, גירושים מחייבים מתן גט מהבעל לאישה, ומרצונו! אחרת, הגט עלול להיות פסול. כלומר, מסורבי גט נותרים נשואים נגד רצונם, ואינם יכולים להינשא שוב. ורע מכך, מסורבת המקיימת יחסי אישות עם אחר, מוקעת כנואפת ואסורה לבן זוגה. מנגד, מסורב יכול לקיים יחסי אישות בלי שייחשב לנואף.
לטענת ארגוני נשים, יש בארץ אלפי מסורבות גט, שסובלות סבל רב ממצבן הנואש.
לפי ההלכה, סרבן גט "מכים או כופין אותו עד שאומר רוצה אני". אך ההלכה דורשת שהסנקציה לא תפגע ממש בבחירת הבעל, כדי שהגט לא ייפסל.
בית הדין הרבני בישראל יכול לנסות לכפות מתן גט על-ידי עונשי מאסר וסנקציות כמו מזונות גבוהים לאישה (אין סנקציה דומה נגד סרבניות גט). ביטול זכאות למזונות (לא לשלם מזונות לסרבנית), ביטול קצבאות ביטוח לאומי, מניעת רישיון נהיגה, עיכוב יציאה מהארץ ועוד; אך הטענה היא שבתי הדין מהססים בהפעלת סנקציות (כפייה על סרבניות גט נדירה יותר, אך קיימת).
לרוב הגברים "נכנעים" לעונשים, אך ישנם רבים, כמו המקרה של יחיא בן-יחיא-אברהם, שרק מותו לאחר 33 שנות מאסר בגין סרבנותו, שחרר את אשתו מעגינותה.
הבעיה היא, כך נטען, שלמרות יכולתם, בתי הדין הרבניים נמנעים מביטולי נישואים ומהתרת עגונות. מנגד נטען כי המאבקים למען מסורבות הגט מנוצלים לאפליית גברים.
את הבעיות האלה היו יכולים לפתור בארץ בכמה דרכים - אומנם בחו"ל נפוצים הסכמי קדם-נישואים ו"קידושים על-תנאי" כדי למנוע סרבנות עתידית, אך הדרך ה"חכמה" למנוע מצבים כאלה היא נישואים אזרחיים, שאינם כפופים לדיני הרבנות.
בשל האפליה הבוטה בהלכה, שלפיה אישה שחיה בנפרד מבעלה אסורה בניהול זוגיות, וגבר מסורב גט כן יכול לחיות בזוגיות, ועגינותו ניתנת להתרה (למרות הביגמיה), הגיע הזמן להשתחרר מעול הרבנות - ולהתיר ולהכיר בנישואים אזרחיים לכל דבר ועניין.
מעניין שאפילו פתרונות להתמודדות עם סרבנות גט, כמו הסכם טרום-נישואים לתשלום מזונות גבוהים על-ידי הסרבן, עלולים להיפסל על-ידי הרבנות, מחשש ל"רצון" הבעל, שפוגע בכשרות הגט.
כך גם הכרזת הנישואים כ"בטלים מעיקרם" בשל פגם, או ביטולם בדיעבד, כך שבטל הצורך בגט, אינם מקובלים כאן.
מכאן שהאופציה המיטבית היא נישואים אזרחיים - שאינם מערבים מוסד דתי, כך שגם זוגות חד-מיניים יכולים להינשא - כנהוג ברוב ארצות המערב, כאשר בתי המשפט מוסמכים לסיים נישואים גם בלי שיתוף-פעולה של שני בני הזוג.
בדרך לחתונה עוצרים בווגאס (או בקפריסין או בפראג)
עקרונית יש שני סוגי " מתחתנים אזרחית" - הבוחרים להינשא בטקס אזרחי בשל התנגדות לתכתיבי הממסד הדתי; ומי שנאלצים להינשא נישואים אזרחיים, כי ההלכה מונעת מהם נישואים דתיים, כמו בני זוג מדת מעורבת או כהן וגרושה.
בישראל כיום, יהודים אמורים להינשא ברבנות אם הם רוצים מעמד של נשואים; וגם נישואים אזרחיים לא ימנעו מהם את חוקי הרבנות אם ירצו להתגרש.
הפרדת הדת מהמדינה היא עיקרון דמוקרטי בסיסי, כי כל עוד הדת קובעת איך נחיה, נתחתן ונמות, אין משטר דמוקרטי באמת, המשרת את כולם ללא אפליה. ניתן לשלב חיים דתיים עם ממשל חילוני, אבל לא לקיים חיים חילוניים-דמוקרטיים באין הפרדת דת ומדינה. מצב שיוצר עוולות, אי-צדק וכפייה דתית.
נקווה כי בבחירות הקרובות תוקם ממשלה שתיתן לכולנו את האופציה להתחתן נישואים מוכרים לכל דבר ועניין, גם בלי הממסד הרבני. והיה אם חלילה נרצה להתגרש נעשה זאת בבית משפט אזרחי, בלי להיות שבויים לחוקים שאבד עליהם הכלח.
מומלץ לכל זוג לערוך הסכם טרום-נישואים שיסדיר את מעמדו ואת זכויותיו בחיים המשותפים ובמקרי פרידה.
הכותבת היא עורכת ומשכתבת ב"גלובס"
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.