משבר המים החריף שמאיים לייבש את הודו

אזור לדאק (Ladakh) בצפון הודו הוא אחד האזורים הגבוהים, הצחיחים והבלתי מיושבים ביותר בעולם. במשך מאות שנים, מי שלגים שנמסים בהימלאיה קיימו את הכפרים הזעירים ששוכנים באזור הזה.

כעת, כמו במקומות רבים בהודו, המים אוזלים בחלקים מלדאק. בום בתיירות הגדיל את האוכלוסייה המקומית בעונת הקיץ, והמערכת המסורתית של אגירת מי שתייה לא עומדת בנטל (ראו מסגרת).

משברי מים קיימים בכל רחבי הודו, כתוצאה מהגידול באוכלוסייה, המודרניזציה, שינוי האקלים, ניהול לא נכון ושבירה של מערכות קיימות לחלוקת משאבים. המים אוזלים ביותר מקומות, בדרכים רבות יותר, תוך סיכון יותר בני אדם - אולי יותר מבכל מדינה אחרת.

כמעט בכל הערים הגדולות בהודו, כולל ניו דלהי, מאגרי המים התת-קרקעיים מתרוקנים בקצב מהיר, ו-40% מתושבי המדינה עלולים להישאר ללא מי שתייה בשנת 2030, לפי דוח מהשנה שעברה של NITI Aayog, מכון מחקר ממלכתי.

הודו היא המדינה ה-13 בחומרת המחסור שלה במים בעולם, אבל אוכלוסייתה גדולה פי שלושה מזו של יתר 16 המדינות שניצבות בפני מצוקת מים קיצונית דומה, לפי מכון המשאבים העולמיים, מלכ"ר בעל נציגים ברחבי העולם שעוקב אחרי שימוש במים ומקורות טבעיים וסביבתיים נוספים.

משאבי המים של הודו מנוהלים בצורה גרועה זה עשרות שנים. מי התהום הקריטיים, שמהווים 40% מהיצע המים במדינה, מתרוקנים בקצב שאינו בר-קיימא, לפי הדוח של NITI Aayog. תקופות הבצורת שכיחות יותר, והן יוצרות בעיות חמורות לחקלאים שתלויים בגשמים.

בשנת 2030, הביקוש למים בהודו צפוי להיות כפול מההיצע הזמין, לפי הדוח הזה. "אם שום דבר לא ישתנה ומהר, המצב יחמיר בהרבה, ומחסור חריף במים למאות מיליוני בני אדם נראה באופק", נאמר בדוח.

בעיר צ'נאי בדרום המדינה, מאגרי מי התהום התרוקנו כמעט לחלוטין השנה. 20 ימים ללא גשם אמנם נקטעו לאחרונה, אבל החודש הראשון של עונת המונסון השנתית הביא איתו גשם בכמות שנמוכה בשלישי מהממוצע של 50 שנה. זה היה יוני השחון ביותר בחמש שנים, לפי השירות המטאורולוגי ההודי.

שניים מארבעת מאגרי המים של צ'נאי התייבשו לגמרי, והשניים האחרים קרובים לכך. מיליוני תושבים בעיר החמישית בגודלה בהודו, עם כ-10 מיליון תושבים, מקבלים את מי השתייה שלהם ממכליות - ממשלתיות או של חברות פרטיות בתשלום.

ברצועה החקלאית של הערבות בצפון המדינה, שבה גדל כמעט שליש מהמזון של הודו, האיכרים בדרך כלל משלמים מעט או בכלל לא על מי התהום שהם מנצלים או על האנרגיה לשאיבת כמה מים שהם רוצים. זה גרם להם לשתול גידולים עתירי מים וליצור מחסור במים בייחוד בעונות מונסון חלשות, תוך סיכון היצע המזון במדינה.

כמה מדינות מחוז בהודו מנהלות ביניהן קרבות משפטיים ופוליטיים על השליטה והשימוש במים שזורמים בנהרות האגדיים של המדינה, כמו הגאנגס.

גם כמה מוקדי תיירות סובלים ממחסור במים. בשנה שעברה, באתר הבריטי לשעבר סימלה, עשרות מלונות נאלצו לבטל הזמנות ולהיסגר זמנית, ופסטיבל הקיץ הגדול של העיר בוטל. בתי הספר הממשלתיים נסגרו לעשרה ימים בגלל מחסור במים לתלמידים ולמורים.

"עד עכשיו היה די קל להגדיל את ההיצע בלי לחשוב הרבה על הביקוש, אבל חלקים של הודו מתחילים להגיע לגבול הטבעי של היצע המים שלהם", אמר מרווין פיזה, מנהל מחקרי משבי מים ומזון במכון "כיוונים עתידיים בינלאומיים" באוסטרליה. "אם לא תהיה הפחתה בקצב שבו משתמשים במקורות הללו, הם יתרוקנו בסופו של דבר".

מול משבר המים במדינה, ראש המשלה נרנדרה מודי, שהחל לאחרונה את כהונתו השנייה בתפקיד, מינה שר מים שקיבל לידיו כמה משרדים נפרדים בעבר שהיו מופקדים על פיתוח אדמות הבעל והנהרות, מי השתייה והתברואה.

התחממות האקלים הופכת את היצע המים לפחות ניתן לחיזוי באזור ההימלאיה, שכשני מיליארד בני אדם תלויים בזרמי המים ממנו. מחקר חדש של ארגון לא ממשלתי שמתמקד בנושאי פיתוח אזורי, שנקרא "תוכנית הניטור וההערכה הינדו כוש", הזהיר שהקרחונים שמזינים את הנהרות באזור הזה עלולים להתחיל להיעלם אחרי שנת 2050. 

 מדינות שסובלות ממחסור קיצוני במים

זרם התיירים בעיר הפך לשיטפון, שייבש את מקורות המים

לדאק, שגובל עם סין ופקיסטן בצפון הרחוק של הודו, הפך למדינת מחוז רשמית מוקדם יותר החודש, כאשר הממשלה המרכזית הפרידה אותו מג'אמו וקשמיר. הוא היה מבודד זמן רב, בייחוד בחורף, כאשר דרכים רבות מתכסות בשלג והטמפרטורה צונחת מתחת לאפס. בשנות ה-70 פתחה ממשלת הודו את האזור לתיירות, ומשכה זרם דק של מבקרים מערביים ברובם, שמטיילים בטבע ומבקרים במנזרים הבודהיסטים העתיקים, לאורך נהר ההינדוס.

ואז הגיע הסרט הלהיט הבוליוודי "שלושה אידיוטים". סצנת הריקוד המסיימת איחדה שני כוכבי מסך באהבה על גדות אגם פנגונג, שהיה אז אתר תיירות קטן בלדאק. הצופים ההודים החלו לנהור לאגם הזה.

מספר המבקרים בלדאק, שאוכלוסייתו הקבועה מונה 133 אלף נפש, עלה מאז פי ארבעה ל-327 אלף מבקרים בשנה שעברה. רובם לנים בעיר לה (Leh). מלונאים ואנשי תיירות מקומיים אומרים שהמבקרים הללו, שלא כמו התיירים המערביים לפניהם, נוטים ללון במלונות שבהם הם מתקלחים פעמיים ביום ומשתמשים בשירותים בהדחה ולא בשירותי ה"צליפה" המסורתיים של הכפריים. הם גם מעדיפים עגבניות ופלפלים על פני תפוחי האדמה והשעורה המסורתיים באזור, שזקוקים לפחות מים.

המבקרים החדשים צורכים 25% יותר מים לנפש מהמקומיים בחודשי הקיץ וכפול מהצריכה של המקומיים בעונת החורף, כאשר מזג-האוויר הקר מפחית את צריכת המים, לפי איפטיקר אחמד, מהנדס במשרד לבריאות הציבור שמפקח על השימוש במים במחוז.

הבום של הקמת מלונות בלה הגדיל את מספר החדרים הזמינים מאז 2016 ל-16 אלף, לעומת פחות מ-2,000 עד אז.

כדי להשיג אספקת מים יציבה, בתי המלון קדחו בארות משלהם. כאשר הרשויות החלו לעקוב אחרי הקידוחים הללו בשנה שעברה, הם העריכו שהמלונות שואבים מעל שני מיליון ליטר מים ביום בחודשי התיירות יוני-אוגוסט, ממי תהום שמוזנים על ידי הפשרת שלגים וקרחונים. הכמות הזו מהווה כעת 20% מצריכת המים העירונית.

מחוץ ללה, שם עבודת האדמה היא עדיין בסיס חיי הכפר, המים כבר נחשבים מזמן למשאב יקר ערך. כדי לשמר אותו ולהבטיח הפצה שוויונית, האיכרים ממנים מנהלי מים, שמכונים צ'רפונים. מי השלגים נאגרים בבריכות ומחולקים באמצעות רשת של תעלות ומרזבים במורד הגבעות אל חלקות הגידול המשפחתיות. הרעיון הוא להבטיח שהחלקות הגבוהות יותר, שמקבלות ראשונות את המים, משאירות די והותר מים למשפחות במקומות הנמוכים יותר.

העיר לה עצמה הפסיקה להשתמש בשיטת הצ'רפונים ב-2015 כאשר החקלאות פינתה את מקומה לתיירות. העיר הייתה על סף אסון. כמה בארות של בתי מלון התייבשו כאשר מי השלגים המעטים לא הצליחו למלא מחדש מעיינות בקצב מהיר.

כ-100 אלף עובדים זמניים שוהים סביב לה בעונות הקיץ. כמעט כולם חיים באזורים שבהם מים מחולקים במכליות, אחת לשלושה ימים.

לטווח הארוך יותר, ללה יש פרויקט של 11 מיליון דולר לשאיבת מי שתייה מנהר הינדוס הסמוך. התוכנית הזו נהגתה ב-2006, והיא אמורה להתבצע עד שנת 2046, לאוכלוסיית קיץ שחזויה להיות 84 אלף נפש. אבל אוכלוסיית הקיץ הנוכחית כבר מונה לפחות 80 אלף נפש, אומר המהנדס אחמד. לכן, לוח הזמנים של הפרויקט נדחס, והוא אמור להסתיים כבר בעוד שנתיים.

עד הסיום שלו, צורכי המים ייענו בעזרת עבודת טלאים של מערכות הובלה. לכ-4,500 משקי בית יש כעת מי שתייה בצינורות לבתיהם לכמה שעות ביום, במסגרת תוכנית לספק מים זורמים לכל בית. הבעיה היא שבחודשי החורף, הצינורות עלולים לקפוא אם לא מרוקנים אותם בלילות.

אספקת מים במכליות תימשך לאלפי משקי בית אחרים. התושבים מאחסנים את המים במכלי פלסטיק נעולים, כדי למנוע גניבות.

בשנה שעברה החלה לה לחייב את התושבים והעסקים לרשום את הבארות שלהם, אבל רק קומץ מהם נהג כך. השנה, העירייה מבצעת בדיקות מבית לבית כד לשפר את הרישום. היעד הסופי הוא לגבות תשלום עבור הבארות, ולהתחיל למדוד שימוש במים לצורך גבייה בהתאם, אם כי פקידים מודים שאמצעים כאלו הם במרחק של שנים מיישום.