כריית תגר: מדינה שלמה משותקת כבר חודש וחצי בגלל מכרה

חודש וחצי של שביתה ללא הגבלת זמן, הפגנות סוערות, כבישים חסומים, מפגינים עצורים, מאות שוטרים ברחובות הערים, וצבא שעומד בהיכון, מוכן להיכנס לפעולה נגד האזרחים. זה מה שמתרחש בימים אלה בפרו, שנתונה באחת הסערות הפוליטיות והחברתיות הגדולות שלה, והכול סביב מכרה נחושת עצום בגודלו, "טיה מרייה" שמו, שאמור להיות מוקם במחוז ארקיפה שבדרום המדינה.

זהו סיפור על ניצול משאבי טבע על חשבון חקלאים מאוכלוסיות מקומיות, חלקן הלא מבוטל ילידיות; על מדינה עשירה שיש בה אזרחים מאוד עניים, בעיקר בפריפריה, שאיבדו אמון בממשל המרכזי. אבל זה סיפור שיש בו גם מורכבות, וצד שני, שכולל רצון לעודד משקיעים זרים - החברה שאמורה לתפעל את המכרה, סאות'רן קופר, היא חברה-בת של תאגיד מקסיקני-אמריקני ענק בשם גרופו מקסיקו - להביא לתנופת פיתוח שתהפוך את פרו לאחת מספקיות המתכת הגדולות ביבשת, ולייצר אלפי מקומות עבודה חדשים.

 פצוע מהפגנות נגד המכרה ב־2011 / צילום: רויטרס STRINGER-Peru

סאות'רן קופר מעריכה כי המכרה יביא עמו לא פחות מ-9,000 מקומות עבודה, 3,600 מהם באופן ישיר. וזה בלי להזכיר את התמלוגים למדינה שאמורים להצטבר למיליארדי דולרים במהלך השנים, כשמאות מיליונים מהם יגיעו למחוז עצמו.

אבל מול כל אלה, וזה גם מה שהוציא את התושבים לרחובות, עומד הנזק הסביבתי הפוטנציאלי לאחד האזורים החקלאיים הפוריים ביותר במדינה - עמק הטמבו שמספק חלק ניכר מחומרי הגלם למזון של פרו. המכרה, שאמור להיות השני בגודלו לכריית נחושת בפרו, הוא מכרה פתוח, שפועל באמצעות פיצוצי סלעים המעלים אבק מסוכן לגידולים, משתמש במים שעלולים לזהם את האקוויפר שמזין את נהר הטמבו שעליו מבוססת כל החקלאות באזור, ובתנאים מסוימים יכול גם להביא לאימה הגדולה מכול - גשם חומצי.

בסאות'רן קופר כמובן מציינים בפירוט באילו אמצעי זהירות בכוונתם לנקוט, מבטיחים שהפיצוצים יהיו מבוקרים וייערכו רק כאשר הרוח אינה נושבת לכיוון העמק, ועוד כהנה וכהנה, אבל התושבים לא ממהרים להשתכנע ויש להם סיבות טובות. כפי שנתאר בהמשך, מדובר בחברה עם היסטוריה מפוקפקת בהיבט הסביבתי.

הסקר האחרון שערך העיתון "אל קומרסיו" העלה שמעל 70% מהתושבים באזור מתנגדים לפרויקט, בעוד שבמדינה כולה עומדת ההתנגדות על קצת מעל 50%. גם ההבטחה לאלפי מקומות עבודה חדשים מותירה את האזרחים סקפטיים ברובם.

"אלה לא אזורים משופעים בעבודה, אבל התחושה היא שלימה הבירה, בשילוב גורמים זרים, מנסים לדפוק את הפריפריות", מסביר ד"ר אפרים דוידי מאוניברסיטת תל אביב, שמתמחה בהיסטוריה ופוליטיקה של אמריקה הלטינית במאה ה-20. "זו מדינה שיש בה יש פערים אדירים בין המרכז לפריפריה. הבירה נתפסת ‘לבנה' מול הפריפריות שהן בחלקן הגדול אינדיאניות. התושבים תופסים את ההבטחות למקומות תעסוקה כמעין ‘הבטחת בחירות' וחושבים לעצמם: ‘הם יביאו את המומחים שלהם, המהנדסים, אנחנו נעבוד אולי במטבח, ובינתיים הם יגנבו את אוצרות הטבע שלנו'. דברים כאלה קורים בעוד מקומות עם מכרות כאלה, בארגנטינה, בצ'ילה ובברזיל. וכאן, כיוון שהחברה האם היא חברה מקסיקנית-אמריקנית, אז התחושה היא שלא רק לימה, אלא גם הזרים שודדים אותנו".

הפערים העצומים הללו בין מרכז לפריפריה, וחוסר האמון בממשל המרכזי הם לא עניין חריג באמריקה הלטינית, ובכל זאת, כפי שמסביר ד"ר מאוריסיו דימנט, רכז יחידת אמריקה הלטינית במכון טרומן ומרצה באוניברסיטה העברית, "פרו היא מקרה ייחודי בתוך אמריקה הלטינית. מצד אחד, זו מדינה עם צמיחה כלכלית יפה ומתמשכת כבר 20 שנה. מצד שני, הצמיחה הזאת חיה לצד שחיתות ברמות מאוד גבוהות, והיעדר כמעט מוחלט של טיפול בעוני. מתברר ששחיתות איננה פוגעת בצמיחה כלכלית, והצמיחה יכולה לא לחלחל לשכבות הנמוכות, או לפחות לא להקטין את העוני. באזורי המכרות בדרך כלל מוצאים את האוכלוסייה הענייה ביותר, וכך יוצא שרוב הכנסות המדינה, מגיעות מהאזורים העניים ביותר. יש היום דיון בנושא בתקשורת ובמוסדות שונים בפרו. האם להעלות מסים על המשקיעים כדי לסייע לאוכלוסייה? האם זה עלול להבריח את המשקיעים הללו, ובכלל איך גורמים לכך שההצלחה הכלכלית תגיע גם לאוכלוסייה המקומית".

 מאוריסיו דימנט / צילום:פרטי

ואכן, הדיון הזה מעסיק מאוד את הפרואנים בימים הללו. הסופר הפרואני הנודע, מריו ורגס יוסה, חתן פרס נובל לספרות שכבר שנים אינו מתגורר בפרו, הביע לאחרונה תמיכה דווקא בתאגיד סאות'רן קופר. "זוהי ברכה שיש הרבה הון שמחפש נתיבי השקעה בפרו, התעשיות הן אלה שיוצרות תעסוקה, שמקדמות את המדינה, נראה לי טירוף שפרו תחליט לחזור בה (מהזיכיון), לסרב לקבל הון ואיתו חברות שיבואו להשקיע", הוא אמר לאחרונה בפני קבוצת סטודנטים בעת שביקר במדינה. "כמובן", הוא הדגיש, "יש לעשות זאת תוך השגחה על הסביבה, להזדהות עם העם, אבל זה לא אומר לעצור את הזמן ולחזור אל הפרימיטיביות, למצב של תת-פיתוח עמוק. זו תהיה טעות עצומה".

יוסה, שבצעירותו החזיק בעמדות שמאל, עבר מהפך והפך לליברל, יש האומרים ניאו-ליברל. טיעוניו כעת מהדהדים יפה את קולות הקהילה העסקית הפרואנית, את החברות שהפעילו לחץ כדי שיאושר הזיכיון, וגם חלק ניכר מחברי הקונגרס שקטלו את הפליק פלאק לאחור שעשה תוך חודש הנשיא מרטין ויסקרה. יש גם קולות שמכנים את הפעולות של התושבים "טרור" ומדגישים את המחיר הכלכלי הכבד של המהומות והשביתה המתמשכת.

אבל יש גם הרבה קולות אחרים, שמדברים על כך שחברה הרוצה לפעול באזורים העניים, שבהם בדרך כלל ממוקמים משאבי הטבע, לא יכולה להסתפק בהשגת הזיכיון מטעם הרגולטור. "במאה ה-21, חוקי המשחק שונים", הסביר לאחרונה במאמר ד"ר חוסה דה אצ'ווה, כלכלן המתמחה במכרות ובהשפעתן על הקהילות שסביבן, ובעבר כיהן גם כסגן השר להגנת הסביבה. "חברת כרייה צריכה גם לדאוג להשגת ‘הזיכיון החברתי'. כי בלעדיו היא לא תוכל לקדם את עסקיה אלא רק לכפות אותם בכוח".

 הסופר הפרואני מריו ורגס יוסה. / צילום: רויטרס ALBERT-GEA

ופעיל זכויות האדם עו"ד חוסה סלדנייה, ניסח זאת בצורה חריפה יותר כשאמר: "אי אפשר לכפות פרויקט כרייה בדם ואש". סלדנייה לא דיבר סתם על דם. במהלך העשור האחרון, גבתה המחאה נגד פרויקט טייה מרייה שבעה קורבנות בנפש, ועשרות רבות של פצועים, עצורים ואסורים.

חברה עם היסטוריה בעייתית

פרו היא ארץ של מכרות, שכן היא משופעת במשאבי טבע כגון נחושת וזהב. רבים מהמכרות מעוררים התנגדות של התושבים, אבל לא כל המכרות והחברות המפעילות אותם נתקלים בהתנגדות עזה וממושכת כל כך. בחלק מהמקרים האוכלוסייה אפילו חיה בשלום יחסי עם חברות הכרייה שממלאות חלקית את הוואקום שהשאירה המדינה, באמצעות הקמת מרפאות, תוכניות חינוכיות, מלגות לתלמידים מצטיינים ועוד.

אלא שלטיה מרייה יש היסטוריה ארוכה ומלאת עימותים עם האוכלוסייה ועם פעילי הסביבה. "יש חברות שנושאות איתן תרמיל כבד של יחס רע לסביבה ולחברה (האזרחית)", רומז ד"ר אצ'ווה. כאמור, השנים הרבות שבהן היתה טיה מרייה בעין הסערה של הקונפליקט החברתי במדינה, כללו גם מעין "משטר צבאי" לחודשים אחדים בעבר וגבו קורבנות בנפש.

הרומן של סאות'רן קופר וטיה מרייה עם מחוז ארקיפה - שבאחת הפרובינציות שלו, איסלאיי (החלק העני ביותר של המחוז, עם שיעורי עוני המגיעים ל-50%), מתוכנן המכרה לקום - התחיל כבר לפני למעלה מעשור. כבר כאשר דובר על הקמתו, בסביבות 2009, הוא עורר הפגנות בכל עמק הטמבו. ממשלתו של הנשיא דאז, אלאן גרסייה, הייתה נחושה לאשר כמה שיותר פרויקטים של כרייה, והייתה להוטה לתת אישור לפרויקט.

כיוון שהשחיתות היא חלק מהחמצן של פרו, אין פלא ש"יש במדינה תנועות אינדיאניות שמאשימות את השלטון המרכזי בשחיתות גם בהקשר של אישור הפרויקט הזה", אומר ד"ר דוידי. "אנשים נקיים לא היו אמורים לאשר פרויקט בסדר גודל הזה לחברה עם רקורד סביבתי כזה". אגב, אותו אלאן גרסייה התאבד לאחרונה בשל אישומי שחיתות (שאינם קשורים לסאות'רן קופר).

כשסאות'רן קופר הגישה, כנדרש, את דוח הערכת ההשפעה הסביבתית של הפרויקט, החליט שר האנרגיה והמכרות דאז, פדרו סנצ'ז - אולי בשל התנגדות התושבים ואולי מחמת זהירות - לשלוח את הדוח הזה לבדיקת האו"ם. ליתר דיוק לבדיקת המשרד לשירותים עבור פרויקטים של האו"ם (UNOPS). בארגון מאוד לא אהבו, בלשון המעטה, את התוכנית וההשלכות הסביבתיות שלה, ופרסמו דוח שכלל לא פחות מ-136 הערות חמורות בנוגע לתוכנית, ביניהן היעדר מחקר הידרו גיאולוגי שיבדוק את ההשפעות על המים ועל הקרקע, והכוונה להשתמש במי הנהר שכאמור הוא מרכז החיים של העמק. הסיפור נכנס להקפאה.

חלפו שנתיים וחברת הכרייה עשתה ניסיון נוסף: היא הגישה תוכנית שכללה שינויים. למשל, שימוש במי ים מותפלים במקום במי הנהר, וכן הבטיחה לתושבי הסביבה פרויקטים של תמיכה חברתית. אלא שכל ההבטחות הללו לא שינו את ההתנגדות המקומית לפרויקט, והעימותים נמשכו.

ב-1 באוגוסט 2014, בעקבות חקיקה חדשה שהקלה על קבלת אישורים סביבתיים, אושר הדוח החדש של טיה מרייה. חודשים ספורים לאחר מכן נערכו בחירות מוניציפליות ובהן נבחרו מנהיגים חברתיים המתנגדים לפרויקט, כראשי ערים ומחוזות. במילים אחרות, תושבי האזור אמרו את דברם. גם כיום רבים ממנהיגי הציבור באזור שייכים לגרעין הקשה של האופוזיציה לפרויקט.

ההפגנות הלכו וגבו מחיר. שישה הרוגים מבין המפגינים, שוטר אחד הרוג, פצועים רבים ואין-סוף אישומים פליליים. לדברי עו"ד סלדנייה גם היום, לאחר הגל האחרון של ההפגנות, "יותר מ-20 מנהיגים חברתיים מעמק הטמבו נמצאים בהליכים משפטיים ותחת איום של עונשי מאסר ממושכים".

ד"ר דוידי מציין, כי "האוניברסיטה הקתולית של פרו פרסמה לפני שנה או שנתיים דוח מאוד קשה על ההשלכות החברתיות והסביבתיות הקשות של הפרויקט, והאוניברסיטה הזאת היא לא בדיוק ארגון שמאלני או מרכז של פעילי סביבה. היא נתפסת כמוסד אקדמי ניטרלי".

 דר אפריים דוידי/ צילום: אוניברסיטת תל אביב

הניסיונות להרגיע את הרוחות באזור נמשכו. סאות'רן פצחה במספר פרויקטים למען התושבים, כגון שיפור שירותי הבריאות באזור, פרויקט "מתמטיקה לכול" עבור ילדי הכיתות הנמוכות של בית הספר, או פרויקט שיפור התנובה החקלאית. במקביל, עבדה גם על שיפור החלקים הבעייתיים בפרויקט. ואז ביולי השנה, לאחר 14 תיקונים נוספים, נתנה ממשלתו של ויסקרה אור ירוק לפרויקט - והמהומות התחילו.

בסמיכות מקרים מצמררת מעט, יום לאחר האור הירוק שקיבלה סאות'רן קופר בפרו, החברה האם שלה, גרופו מקסיקו, שפכה 3,000 ליטר של חומצה גופריתית למפרץ קליפורניה, אזור בעל עושר ביולוגי עצום. בהודעה לבורסה מסרה החברה, ש"כמות החומצה שנשפכה אינה משמעותית יחסית לכמות המים במפרץ, והיא נוטרלה על ידינו מיד", אך המשקיעים לא השתכנעו, ומנייתה הגיבה בירידות שערים חדות. גם המומחים רחוקים מלהאמין ששום נזק לא נגרם לצמחייה העשירה במי המפרץ. אלאנה בארנס, מומחית מים מקסיקנית, כינתה את המקרה "פשע סביבתי".

אבל המקרה הזה הוא כאין וכאפס לעומת פשע סביבתי אחר שלו אחראית החברה. ב-2014 נשפכו לנהרות בקנוצ'י וסונורה שבצפון מקסיקו, 40 אלף מטרים מעוקבים של חומצה, שהגיעו ממכרה בואנה ויסטה להפקת נחושת, גם הוא מבית גרופו מקסיקו. האירוע נחשב לטרגדיה הסביבתית הגדולה ביותר במקסיקו שנגרמה על-ידי מכרה, ועל-פי תחקיר שלBBC מונדו, 22 אלף איש נפגעו משתיית המים.

גרופו מקסיקו, בשליטת גרמן לריאה, האיש השני הכי עשיר במקסיקו, היא קונגלומרט של חברות מסקטורים שונים, שפועל באין-ספור תחומים מכרייה ותחבורה ועד תשתיות ובידור. יש לו פעילות ענפה בכל רחבי אמריקה הלטינית.

הנשיא השמאלי החדש יחסית של מקסיקו, אנדרס מנואל לופז אוברדור, שבמהלך הקמפיין שלו יצא נגד אנשי העסקים ש"חושבים שמקסיקו היא רכושם", הבטיח שגרופו מקסיקו "לא תקבל שום דילים מיוחדים", אבל צריך עדיין לראות אם כנשיא מכהן שיש לו אחריות גם ליצירת מקומות עבודה, הוא אכן ייצא נגד אחד התאגידים החזקים במדינה.

שינוי אמיתי או הלך רוח חולף

בינתיים בפרו הרוחות לא נרגעות. הנשיא ויסקרה, יש לזכור, הוא אינו נשיא נבחר, אלא נכנס לתפקידו לאחר שקודמו, פבלו פאולו קוצ'ינסקי, נאלץ לצאת לנבצרות, ולאחר מכן לפרוש, על רקע כתבי אישום בפרשת שחיתות. ויסקרה ניצב כעת מול קונגרס לעומתי שנשלט בידי "כוח עממי" (פוארזה פופולאר) בראשות קאיקו פוחימורי, בתו של הרודן הכלוא אלברטו פוחימורי (גם היא, אגב, נמצאת בסוג של מעצר בשל חקירות שחיתות). המרקם השברירי הזה מקשה מאוד על פעולה תקינה ועל קבלת החלטות שלטוניות, ו-ויסקרה עצמו היה בין הדוחפים להקדמת הבחירות לשנה הבאה. אין ספק שפרשת טיה מרייה הייתה בין הגורמים לכך.

 נשיא פרו מרטין ויסקרה מבקר במכרה לא חוקי במדינה/ צילום: רויטרס GUADALUPE PARDO

מדוע החליט לפני כחודש וחצי הנשיא לתת למכרה את האישור המיוחל? יש הטוענים שהחלטתו נבעה מלחצים של איגודי תעשיינים ואנשי עסקים מקומיים. קשה לדעת. מכל מקום הוא בוודאי לא שיער את עוצמת ההתנגדות שתתעורר בעקבות האור הירוק שלו, ולבסוף גם נאלץ להגיב לה.

ב-24 ביולי דלפה הקלטה של דיון בין ויסקרה לבין המושל המחוזי וראשי הערים והפרובינציות של אזור ארקיפה, ובה הוא נשמע אומר: "אני עומד להצהיר ששוחחתי באופן מעמיק עם המושל, עם ראשי הערים והמחוזות והפרוביניציות, והקשבתי לעמדתם, שמייצגת את עמדת העם. ...אבל את הנושא האדמיניסטרטיבי (של הביטול) אי אפשר לקדם (ללא סיבה). אתם כבר יודעים מה עמדתי, אבל אני לא יכול לקדם אותה באופן פומבי".

ההקלטה הזאת, שבה נשמע הנשיא שנתן את האישור למכרה מודה שיחפש דרך לגיטימית לבטל אותו, הביא את יריביו בקונגרס לחגוג ולהציג אותו כמי שמדבר בכפל לשון. ובהמשך, במהלך אוגוסט, ביצע ויסקרה לפחות חצי התקפלות כשהודיע על השעיית הזיכיון לבחינה מחדש. אלא שגם זה לא עזר להשקיט את הסערה, הן בקונגרס והן במחוז המתקומם, שהאקטיביסטים בו כבר הודיעו כי לא יפסיקו את השביתה עד שיבוטל הזיכיון כליל.

האם ויסקרה באמת נבהל? האם חשש שהרוג נוסף בהפגנות יסיים את הקריירה הפוליטית שלו? ואולי פשוט הבין שככה זה לא יעבוד? ד"ר אצ'ווה סבור כי מה שעשה הנשיא הוא לגיטימי לחלוטין, "מכיוון שכיום אין דרך לכפות מכרה על אוכלוסייה המתנגדת לו, ומותר לויסקרה לשנות את דעתו בעקבות מפגשים עם נציגי האוכלוסייה".

מועצת המכרות, הגוף שאישר בפועל את השעיית הזיכיון, כתבה בין נימוקיה, בין היתר, ש"צריך להביא בחשבון גם את האינטרס החברתי". העיתון "אל קומרסיו" מציין כי למרות שבמועצת המכרות יושבים אותם אנשים כבר כ-20 שנה, זוהי הפעם הראשונה שמשפט כזה השתרבב לנימוקיה.

אבל האם מדובר בשינוי אמיתי של השיח או בהלך רוח שעשוי לחלוף לאחר הבחירות? קשה לדעת. ומה שקשה אפילו יותר לדעת הוא מתי באמת יזכו אותם אזורים נידחים המייצרים את ההכנסות ומזניקים את הכלכלה, גם ליהנות קצת יותר מן הפירות.