רגע לפני פתיחת שנת הלימודים, הנשים שמכשירות את הדור הבא של המורים בישראל עולות להתקפה

ביום ראשון הקרוב אמורים 2.35 מיליון תלמידים לפתוח את שנת הלימודים. בשנים האחרונות מערכת החינוך נמצאת תחת מתקפה. מה לא אומרים עליה? שהיא מיושנת ולא התאימה את עצמה למאה ה-21, שהילדים שטחיים וקבורים בסמארטפונים, שהתלמידים יוצאים מהמערכת בלי ידע בסיסי, שהמערכת לא מאתגרת אותם ולא מפתחת אותם להיות אנשים ואזרחים טובים יותר, שרמת ההוראה נמוכה ועוד ועוד.

בין אלו שסופגים את חיצי הביקורת נמצאות גם המכללות לחינוך, אלה שמקבלות ללימודים את פרחי ההוראה ומכינות אותם לקראת עבודה בבתי הספר. "כתבה אחר כתבה, התקשורת הפכה את המורים ומערכת החינוך לשק חבטות. רבות מהן לא מדויקות, אבל גם אם הן נכונות בחלקן - יש גם צדדים נהדרים. למשל, ה-OECD פרסם באחרונה שמערכת החינוך בישראל 'חדשנית' - אף עיתונאי כאן לא פרסם את זה", אומרת פרופ' מיכל בלר, נשיאת מכללת לוינסקי ל"גלובס". "הרי לא נחליף מורים, לא נייבא מורים מסין או מפינלנד. יש לנו את מי שיש לנו. חלקם עושים עבודה נפלאה. צריך את זה כדי לגרום לאנשים לבוא למערכת".

דברי פרופ' בלר נאמרו במסגרת ראיון ל"גלובס", שבו השתתפו לראשונה יחד שלוש נשיאות המכללות החינוך הגדולות ביותר בישראל - פרופ' תמר אריאב, נשיאת המכללה האקדמית בית ברל; פרופ' ציפי ליבמן, נשיאת סמינר הקיבוצים, ופרופ' בלר. שלוש הנשים האלו עומדות בראש המכללות החשובות ביותר לחינוך ואחראיות על הכשרת מרבית הסטודנטים לחינוך והוראה. בראיון המשותף שנערך לקראת פתיחת שנת הלימודים, הציגו שלוש הנשיאות שורה של בעיות ועיוותים במערכת החינוך, שמאירים לפחות חלק מהתמונה באור אחר - מהנהלים של משרד החינוך ושיטת התקצוב שלו, ועד ההשפעה של סתימת פיות "מלמעלה" של המורים על האפקטיביות הכללית של המערכת. את הביקורת על תנאי הקבלה הנמוכים במכללות הן הודפות.

 המטרה החשובה ביותר של מערכת החינוך

אתן טוענות שהמערכת הפכה לשק חבטות. מה לדעתכן הצעדים הכי חשובים שצריך לקדם במערכת החינוך?

אריאב: "קודם כל צריך לבדוק מהם המהלכים שהצליחו במדינות שבהן יש תוצאות טובות למערכת החינוך. יש הרבה מאוד מכנים משותפים בין המדינות, ויש שלושה-ארבעה דברים עיקריים שהם המכוון המרכזי: השקעה מאוד מאסיבית בגיל הרך, מלידה ועד כיתה א'; מדיניות מורים - הסתכלות באופן רציף על כל התהליך, מאיפה מגייסים אותם, איך מכשירים, איך משלבים אותם בעבודה, תנאי העסקה ותגמול, ומסלולי קידום.
"דבר נוסף שצריך לעשות הוא לצמצם את מספר בחינות הבגרות לשתיים-שלוש בלבד. המצב הנוכחי גורם לבזבוז שנות הלימוד בכיתות י-י"ב, ומכתיב את התכנים. שינוי יאפשר עבודה בינתחומית והכנה לכישורי המאה ה-21. לא נהיה הראשונים - בעולם ויתרו על בחינות בגרות. זה מאפשר פתיחות ועבודה מעניינת בתיכון, ומגדיל את הנגישות להשכלה הגבוהה שהיום היא מאוד מוגבלת. בשביל זה לא צריך עוד כסף, יש למשרד הרבה מאוד כסף, אבל צריך לנצל אותו במקומות נכונים".

בלר: "אני מסכימה, אבל צריך לזכור גם שיש לישראל מאפיינים מיוחדים - היא 'מצטיינת' בפערים אדירים שמתגלים בכל הגילאים והאינדיקטורים. הפערים באים לידי ביטוי באלימות, בהישגים לימודיים, ובכל פרמטר שהוא. בפינלנד, כל בית ספר נראה אותו דבר. ישראל היא מדינת הגירה, ויש שונות אדירה בין בתי ספר ובתוך בתי ספר. צריך להתמודד עם זה. המפתח הוא בגילאי 0-3, שם החינוך מוזנח. להתחיל לצמצם פערים בכיתה ז' זה מאוחר.

"עוד דבר שמאפיין אותנו לרעה זה מעמד המורה בישראל. החינוך תלוי במורים, הם אבן הראשה, ומעמד המורה בישראל הוא נמוך. אנחנו עושים סקר כל שנה בקרב האוכלוסייה, ומעמד המורה נמוך, מצד שני החברה כן מכירה בכך שזה מקצוע חשוב. ההורים גם חושבים שהמורים של הילדים שלהם טובים".

ליבמן: "שיפור מעמד המורה צריך להיות בראש סדר העדיפויות, כיעד לאומי. בשבוע שעבר אמר יו"ר ועד ההורים המרכזי לקראת השביתה: 'איך נסתדר בלי הבייביסיטר הזה שנקרא בית ספר, אחרי שסבלנו עם הילדים חודשיים?' הוא לא אומר שזה מקום מחנך, מעשיר, אלא איך יהיה לו סידור משמונה עד ארבע. בפעם אחרת שמעתי הורה אומר לילד שלו: 'אם לא תלמד, תהיה מורה', והוא אמר את זה כשהמורה של הילד לידו. לכן, כשאומרים שחינוך נתפס כחשוב, אני לא מאמינה לזה".

פרופ' בלר, הזכרת סקר שעשיתם בקרב האוכלוסייה. מה עוד גיליתם?

בלר: "שאלנו את הציבור מה בעיניו האתגרים של המערכת. התשובה לא הייתה ידע, אלא הפחתת האלימות. הדבר השני היה קידום בריאות גופנית, והשלישי - הקניית ידע ושיפור הישגים. אחר כך שיפור ערכי דמוקרטיה ויצירת קשר טוב עם ההורים. אני מסכימה פחות או יותר עם הסדר הזה. אם רמת האלימות בישראל כל כך גבוהה, זה הדבר הראשון שצריך לטפל בו".

אריאב: "אני לא הייתי הולכת עם הדבר הזה של טיפול באלימות. אי אפשר להטיל על מערכת החינוך לעשות שינוי של הסדר החברתי. אלימות בבית הספר היא תמונת ראי של מה שקורה בבית ובחברה, למשל אצל נבחרי הציבור, והכיתות הצפופות ואין מספיק מבוגרים שאחראים על הילדים. אני לא חושבת שבית הספר יכול לטפל לבדו באלימות.

"התפקיד המרכזי של מערכת החינוך הוא להכשיר אותך להיות אזרח מתפקד בחברה. בית ספר הוא בעצם סוכן סוציאליזציה, הוא לוקח אותך ונותן לך כלים, כישורים, יכולות וידע, ביניהם איך אתה מתמודד בחברה, איך אתה לא מתנהג באלימות ואיך אתה פותר בעיות וסכסוכים בדרכים אחרות. בתוך התפקיד של להכין את עצמך להיות אזרח מתפקד, יש להוציא מהתלמידים את היכולות והכישורים שלהם ולפתח אותם. לא כולם צריכים להיות חמש יחידות במתמטיקה, ואת זה אני אומרת בתוך מורה למתמטיקה".

אז מה כן?

אריאב: "הרבה יותר חשוב שילמדו אמנות וספורט, דברים שקשורים לתרבות, ושלא יהיו הרבה דברים שקיימים היום בבתי הספר ופוגעים ביכולת שלך לתפקד כאזרח פרודוקטיבי בחברה פוסט מודרנית. זה לא דבר שמכללה לחינוך יכולה לשנות, גם לא שלוש מכללות לחינוך מאוד טובות. עדיין, משהו מערכתי מסביב לא קורה. אין חשיבה אסטרטגית, גלובלית, מערכתית, על איך מטייבים את המערכת".

הפוליטיקה: שר חדש, רעיונות חדשים

תפקיד המחנך ובתי הספר הוא לא להוביל לשינוי חברתי?

אריאב: "אני כן חושבת שאתה קודם כל מחנך ורק לאחר מכן אתה מורה למקצוע מסוים. חלק מהעבודה היא להקנות ערכים, אבל המחנך לא יכול לשחות נגד הזרם - אם החברה בכללותה היא אלימה, מבזה, משמיצה, אז אי אפשר לצפות שהוא לבדו יעשה את השינוי. זאת מלחמה אבודה מראש. אני לא אומרת שאין מה לעשות, אבל אני לא רוצה לשים את כל כובד המשקל על הכתפיים של מערכת החינוך. יש לה חלק, אבל הכישלון בחוץ הוא לא שלה. היא עושה מה שהיא יכולה במגבלות הקיימות".

אתן מדברות הרבה על תכנון לטווח ארוך.

אריאב: "נכון, צריך לקבוע אסטרטגיה ל-15-12 שנה, שלא משתנה עם חילופי השלטון, לא משנה מי שר החינוך ומי הממשלה שמרכיבה את הקואליציה. אצלנו שרים חדשים מוחקים את מה שעשו לפניהם ומעבירים תקציבים למה שחשוב לליבם. אנחנו נמצאים במין יו-יו, עוד לא התחלנו להבין את 'למידה משמעותית', נפל עלינו 'חמש פי 2'. אחרי זה יהיו דברים שקשורים להדתה. הדברים האלו סוחטים את המערכת ומורידים את הכוחות לבתי הספר. אנשים מורידים את הראש עד שזה יעבור, יש ציניות מאוד גדולה במערכת".

בלר: "לפינלנד לקח 19 שנה של רפורמה להגיע לאן שהם הגיעו, זה לא קרה מהיום למחר. באונטריו שבקנדה עשו מהפכה בחינוך ברגע של חילופי שלטון, בשיתוף עם ארגוני המורים. אצלנו בכלל לא ברור מה התפקיד היום של ארגוני המורים. הם אפילו לא מצליחים להעלות את השכר. יש להם כוח וצריך לשתף פעולה, אבל אנחנו לא שם".

האם היה שר חינוך שראה בתפקיד פחות פונקציה פוליטית, והיה בעל מחשבה מכילה וחינוכית יותר?

אריאב: "יולי תמיר הייתה כזאת ושי פירון. כי שניהם מגיעים מחינוך והוראה. הם אנשים שליבם בנושא, ומשרד החינוך לא היה איזה בונבון, במקום משרד הביטחון או החוץ. הם באו עם תפיסות מתקדמות של חינוך. שניהם ניסו בתקופה הקצרה שלהם להטביע חותם ולשנות. למשל, שי פירון, ניסה להטמיע למידה משמעותית - שזה גם מתחבר לפרסונליזציה בתהליכי למידה. יולי תמיר ניסתה להוביל לנושאים של חינוך אזרחי. לא נשאר מזה כלום. השרים החדשים עושים דיליט על מה שהיה לפניהם ומעבירים תקציבי עתק לתוכניות החדשות שלהם, בזמן שהקודמות נעלמות".

מעמד המורה: אין כסף, אין סיבה לבוא

למכללות שלכן אין אחריות על כך שמעמד המורה נמצא בשפל?

אריאב: "יש דוח של ה-OECD מ-2015 שקבע כי בעוד מספר שנים לא רב יהיו חסרים בעולם 69 מיליון מורים. המקצוע נמצא בהידרדרות גלובלית, הבעיה היא לא רק בישראל אלא בכל העולם, להוציא מדינות כמו פינלנד וסינגפור שהשכילו לשפר את מעמד המורה אצלן. זה מקצוע בהכחדה, וזה מאוד מדאיג. עכשיו ארגוני המורים מוחים בצדק על כך שהמורים לא קיבלו את מה שהם היו צריכים לקבל - אתם חושבים שהפרסום הזה מביא עוד אנשים למקצוע?".

ליבמן: "הייתי עכשיו בביקור בכמה אזורים בגרמניה, וגם הם סובלים מהעניין הזה. יש הסתכלות על מערכות החינוך כדבר מאוד שמרני, כמעביר ידע, כבייביסטר. ואכן, בתי ספר הם גופים שמרניים וקשה לעשות בהם שינויים".

איך אתן מציעות לפתור את זה?

בלר: "לא יעזור - שכר המורים בישראל נמוך מה-OECD באופן משמעותי, בעיקר של המורים המתחילים. זה חשוב, כי מעמד מקצוע בישראל הוא פונקציה בין היתר של גובה ההשתכרות. דבר נוסף - רמת האוטונומיה שנותנים למורים בישראל. צריך לתת למורים הראויים אחריות ואוטונומיה בתוך המערכת, זה ייתן להם תחושת מסוגלות ומוטיבציה להתקדם".

ליבמן: "מורה עם 15-20 שנות ניסיון הוא במצב בסדר מבחינת השכר. אבל אם הצעירים רוצים לבחור מקצוע, ההיצע אדיר ומספר המוסדות האקדמיים במדינה עצום. אם לא קיבלו אותם למשפטים במקום אחד, הם יילכו למקום אחר. אתה תתקבל למה שתרצה ללמוד. אבל אם אתה חושב שחינוך זה חשוב, מה יקסום לך לבוא להיות מורה? כמה אפשר לבנות על שליחות - 20%? מה עם כל השאר? ההורים יושבים לך על הראש, יש בעיות משמעת, כיתות צפופות, היעדר קבלת סמכות, מנהלים לא נותנים גב למורים כי גם להם יושבים על הראש.

"המורים הצעירים לא נשארים, והם כבר מספרים לחברים שלהם שבתגובה לא מגיעים מראש. ואז באים למכללות לחינוך ואומרים: 'את מי אתם מקבלים, גועל נפש'. אנחנו מקבלים את הטובים ביותר מתוך אלו שבאים, תאמינו לנו. אם הצעירים לא רוצים להיות מורים, מדינת ישראל צריכה לשאול את עצמה למה. צריך להעריץ ולכבד את מי שמגיע להוראה, למרות הכל".

ההכשרות: אין ביקוש? מתפשרים על איכות

אנחנו מגיעים בראיון לנושא האחריות של המכללות לתהליכי הכשרת המורים. שלוש הנשיאות הן דוחות את הטענות שנשמעות לכיוונן.

לכן אין אחריות בעניין?

ליבמן: "אפשר להגיד שאנחנו בורג משמעותי, אבל להפוך אותנו לגוף שאחראי על הכל?".

אריאב: "זה כמו שאם בצבא יהיו הרבה בעיות, אז יבואו לאיזה גדוד ויגידו לו שרוצים לשפר את כל רמת הצבא. אנחנו הגדודים, ממש לא המטכ"ל. אני עוסקת הרבה בתחום של מדיניות מורים. אני מסתכלת גם על סיעוד, רפואה, עבודה סוציאלית. בכל התחומים יש תהליך של הלם כשאתה גומר את ההכשרה ונכנס לעבודה. זה לא אומר שלא הכשירו אותך טוב, כי בחיים כשאתה נתקל בדברים, הם נראים אחרת.

"מורה מתחיל צריך לקבל שכר על משרה מלאה, אבל לעבוד רק חצי או שני שליש משרה, כדי שיהיה לו זמן להיקלט. בנוסף, חלק גדול מהמורים המתחילים בכלל לא משתלבים במקצועות שאליהם הוכשרו. למשל, הרבה אנשים רוצים ללמד בעל-יסודי כי תנאי העסקה של 'עוז לתמורה' יותר טובים מ'אופק חדש'. בבתי ספר יסודיים יש מחסור גדול, אז הם עוברים מלימודי היסטוריה בעל-יסודי לתנ"ך ביסודי. או שבפריפריה מכניסים מורה ללמד מקצוע אחר, פשוט כי חסר מורה מוכשר למקצוע הזה.

"כשהייתי מורה מתחילה נכנסתי למב"ר בשנה הראשונה, תלמידים שלפו לי סכינים, ואני בכלל עשיתי עבודה מעשית באוסטרובסקי ברעננה - עולם אחר. אחרי חמש שנים עזבתי את ההוראה, ואני לא רואה את עצמי כנפל. קיבלתי כיתות קשות, בלי תמיכה, תלמידים עם צרכים מיוחדים. ומה, אני אעשה 20-30 שנה אותו דבר? באופן כללי, אנשים מוכשרים לא רוצים להיות תקועים במקום שהכל נופל עליהם. יש פה עניין של מדיניות משרד החינוך - כל הזמן מנחיתים עליך עוד דברים שאתה צריך לעשות".

בלר: "אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים כדי להכשיר את המורים. בין היתר אנחנו עורכים סימולציות שמדמות את מה שהם יעברו בתפקיד, למשל את היחס מההורים. 50% מהסטודנטים שעושים הסבות אקדמאים מגיעים להכשרה במכללות. הם מגיעים לשטח ומגלים כי השכר נמוך ושכמעט ולא מכירים להם בוותק".

בלר: "הם לא מבינים את המשמעות של זה. נכנס אלי סטודנט שסיים לימודים בהצטיינות ונקלט מהר, אבל הוא עזב אחרי שראה את תלוש המשכורת. הוא ידע ולא האמין".

חלק ממעמד המורה קשור גם לרמה של הסטודנטים במכללות.

אריאב: "כשהביקוש עולה, אנחנו יכולים להיות יותר בררנים בבחירה שלנו ולקחת את הטובים ביותר מאלו שמגיעים. ברגע שהביקוש יורד, אנחנו רואים את זה. בקרב האקדמאים שעושים הסבה גם יש ירידה בביקוש, בין השאר בגלל השיח וכי לא מכירים להם בוותק".

יש טענה שאתם מקבלים יותר סטודנטים מכיוון שזה מגדיל את התקציב שלכם.

אריאב: "אנחנו מקבלים תקציב לפי סטודנט. לי יש הוצאות קבועות, על מבנים, מרצים וכו'. כדי לקבל תקציב שיאפשר לי לשרוד, אני מתפשרת על הרמה - אין לי ברירה. אם המודל היה משולב, ולמשל היו נותנים לי 70% מהתקציב בכל מקרה, ו-30% הנותרים היו בהתאם למספר הסטודנטים, היה לי יותר שקט לבחור, ולא להתפשר במקומות שאני לא רוצה. היום מודל התקצוב מעודד אותי לחרוג מהסטנדרטים. המודל הזה הוא רעה חולה, אבל אף אחד לא רוצה להקשיב לנו - בות"ת חושבים שהם יודעים הכל וגם לא יגעו במודל בלי מנכ"ל, ומשרד החינוך עובד בשיטה כמו פעם".

זה פוגע ברמת ההוראה.

אריאב: "רצינו להנשיר סטודנטים לא מתאימים, אבל משרד החינוך אסר עלינו להנשיר אחרי שנה ב'. בעבר ביקשנו לתת לו תואר ללא תעודת הוראה ובמל"ג ובמשרד החינוך סירבו. אז מה התוצאה? שנתנו תעודת הוראה לאנשים שידענו שהם לא מתאימים. בנוסף, בבית ברל מקבלים תקציב על כל סטודנט שמסיים את הלימודים, אז להנשיר אותם במהלך הדרך נוגד את האינטרס שלי.

"הבעיה היא גם שאין למשרד החינוך אמון בנו. הוא ממרר לנו את החיים. הוא לא סומך על המכללות לחינוך, ומתייחס אליהן כאל מוסדות סוג ב'. לכן הוא מטיל עלינו רגולציה כבדה. למשל, אם יש סטודנטית שלמדה תזונה בפקולטה לחקלאות, מוסד מאוד מכובד, ונרשמה אלינו למסלול אקדמאים - כדי להיות מורה לביולוגיה היא צריכה להשלים מספר קורסים, אבל אומרים לה שהיא יכולה לעשות את זה רק באוניברסיטה. אנחנו הרי מכשירים מורים לביולוגיה ובמוסד שלי יש 15 תוכניות לתואר שני כולל תזה, אז למה אני לא יכולה לתת לימודי השלמה. זאת דוגמה לחוסר אמון במערכת שלנו וביכולת שלנו".

יש הרבה עיסוק בשוק העבודה המשתנה. ממה שאנחנו שומעים מאנשי חינוך, המורים שיוצאים מהמכללות שלכן לא מוכשרים לכך.

בלר: "אנחנו משקיעים הרבה כדי לשנות את שיטות ההוראה אצלנו ואת המרצים שלנו, כדי שישנו את הסטודנטים ואלו יסייעו בהתאמת בתי הספר למאה ה-21. חלק מהמרצים שלנו משתנים יותר, אחרים פחות, ויש גם כאלו שלא משתנים כלל".

ליבמן: "הדגש צריך להיות - גם אצלנו בהכשרה - פחות על חומר ויותר על כישורים, למידה לאורך החיים וכו'. אנחנו משתדלים לעשות את זה, אבל זה לא קל. אנחנו שם מבחינת התכנון, ויש לנו מרכז יזמות, ומרכז אמפתיה וסימולציות. אנחנו מעבירים חלק מהלימודים ללמידה עצמית ומכניסים עקרונות של פתרון בעיות לבד. אבל זה תהליך, גם בתי הספר צריכים להתכונן לכך. בכל מקרה, חשוב להגיד בקשר לכך שהידע אמנם זמין היום לכל תלמיד בסמארטפון, אך הם משחקים בו ולא מחפשים מידע על נפוליאון בוויקיפדיה".

אריאב: יש הרבה סיסמאות שרצות סביב מיומנויות המאה ה-21. מיומנות לא נמצאת בחלל ריק, היא יושבת על תכנים, ובלעדיהם אין לה שום ערך. בית ספר לא יקום ולא יפול על מיומנויות, ואסור לנו לנפנף את הידע והתכנים. חשיבה ביקורתית ויצירתיות הן מיומנויות חשובות. אולם אם המורים עצמם נמצאים בשיתוק מסוים, בפחד, מפני יכולת של חשיבה ביקורתית - זה קשה. מה תגיד במקצוע האזרחות על שלטון החוק, על הדמוקרטיה? על חוק הלאום? המדינה עולה בלהבות בתחומים האלו, אז אתה כמורה תעודד חשיבה ביקורתית או לא תעודד?".

ממשרד החינוך לא התקבלה תגובה. 

"המעבר ממשרד החינוך למל"ג נותן יותר אוטונומיה למכללות"

בשנים האחרונות מתקיים מהלך של מעבר המכללות לחינוך מאחריות של משרד החינוך לאחריות של מועצה להשכלה גבוהה (מל"ג), במטרה לשפר את רמת המכללות ולהתייחס אליהן כמוסדות להשכלה גבוהה לכל דבר. סמינר הקיבוצים ובית ברל השלימו את המעבר, מכללת לוינסקי עדיין לא.
"בשלב מסוים הוחלט שצריך לצמצם את מספר המכללות, והכריחו את אלו שלא עברו עדיין לאחריות המל"ג להתמזג. אנחנו ומכללת וינגייט מחכות כבר שמונה חודשים שהמל"ג תואיל בטובה לעבור על מסמכים שהגשנו למיזוג בינינו, ותחליט אם לאשר או לא. בינתיים משרד החינוך יודע שאנחנו צריכים לעבור, והתקציב שלנו יורד", אומרת פרופ' מיכל בלר, נשיאת מכללת לוינסקי.

על הטענה כי ייתכן שהאקדמיזציה של המכללות גרם למשרד החינוך להתייחס אליכן כיותר שוליות, אומרת פרופ' תמר אריאב, נשיאת מכללת בית ברל: "משרד החינוך מאוד אוהב שליטה במוסדות. בזמנו הוא שלט בסמינרים, כמו בבתי הספר. גם במל"ג אנחנו נחשבות למכללות להוראה".

אריאב מוסיפה: "אני חושבת שלחלק מהאנשים שיושבים במל"ג לא היה ניסיון בתפקידים בכירים באקדמיה כדי להבין את המשמעויות הכלכליות-ארגוניות של ההחלטות שהם מקבלים. הבנתי את זה רק כשחציתי את הנהר לצד השני. אני כן חושבת שהמל"ג עוסקת יותר מדי במיקרו ופחות מדי באסטרטגיה. בארבע השנים האחרונות הפוליטיזציה אכלה כל חלקה טובה. זה מחליש את הגוף עצמו, והמל"ג איבדה הרבה מהיוקרה והכוח שהיה לה כחלק מהתהליך הזה, וזה מאוד מסוכן.

"אני לא יודעת איזה השפעה תהיה עלינו, אבל אם הגוף שאתה משתייך אליו נחלש - זה מדאיג. כן יש פחות התערבות. במשרד החינוך היו מתערבים במינויים, שזה בכלל לא הגיוני בעולם האקדמי. המעבר בהחלט נותן לנו יותר אוטונומיה, גם מבחינה תקציבית".

● פרופ' ציפי ליבמן

נשיאת מכללת סמינר הקיבוצים

גיל:  70 (+2 ילדים)
תפקידים: רקטור מכללת סמינר הקיבוצים; חברת המועצה להשכלה גבוהה; חברת ועדה מקצועית לצד המדען הראשי במשרד החינוך; ראש יחידת המחקר במכללת סמינר הקיבוצים
תחום התמחות: דוקטורט בהוראת סטטיסטיקה בהשכלה גבוהה מהאוניברסיטה העברית בירושלים בשיתוף המחלקה לסטטיסטיקה

● פרופ' תמר אריאב

נשיאת המכללה האקדמית בית ברל

גיל: 70 (+ 2 ילדים)
תפקידים בולטים: חברת המועצה להשכלה גבוהה, יו"ר ועדת המתווים החדשים בהכשרה להוראה (2006), מורה בבי"ס בארץ ובחו"ל, חברה בוועדות מדיניות שונות 
תחומי התמחות: תכניות לימודים והערכה, מדיניות מורים, הכשרה ופיתוח מקצועי של מורים

● פרופ' מיכל בלר

נשיאת מכללת לוינסקי לחינוך

גיל: 68 (+ ילד)
תפקידים בולטים: מנכ"לית מייסדת של הרשות הארצית למדידה והערכה בחינוך (ראמ"ה); מנהלת מחקר בכירה במחלקת המחקר והפיתוח של מכון המבחנים הגדול בעולם - Educational Testing Service; מייסדת ומנהלת מרכז שה"ם העוסק בשילוב טכנולוגיות בלמידה; עמדה בראש המרכז הארצי לבחינות ולהערכה
תחומי התמחות: מדידה והערכה בחינוך