שנת הלימודים נפתחה, ויש לנו יותר מסיבה אחת להיות מודאגים

היום (א') בבוקר התחילו עשרות אלפי ילדים את שנת הלימודים בגנים, אלא שהם רחוקים מלהיות מוגנים.

כמה חיכינו וציפינו שחוק הפיקוח וחוק המצלמות ייכנסו לתוקף. אבל מתברר שחוק המצלמות, שהיה אמור להבטיח את ביטחון ילדנו, קובע כי המצלמות בגנים יצלמו במעגל סגור בלבד, ובפנינו ההורים תיחסם האפשרות לעקוב בזמן אמת אחר הנעשה בגן, אלא בהינתן צו בית משפט.

מאחורי כל ילד וילדה שנכנסו היום בשערי הגנים ניצבים מספר כפול של הורים, שאומנם שמחים שהצליחו לשרוד את אוגוסט עם הילדים - אבל פחות שמחים שהגיע הרגע לפתוח את שנת הלימודים. ככה זה כשאת אמא לילדים רכים בשנים שעדיין אין ביכולתם לבטא או להסביר, כמו ילדים גדולים יותר, מה עובר עליהם.

אנחנו ניזונים רק מתמונות סלקטיביות בוואטסאפ, ואין לנו מושג מה באמת קורה כששערי הגנים נסגרים. משפחתונים ופעוטונים שאינם בפיקוח, אבל גם גני עירייה בפיקוח - נראה ששום מקום לא בטוח עבור הילדים שלנו.

בחודשים האחרונים אנחנו לא מפסיקים לשמוע על עוד ועוד מקרי זוועה מצמררים בהם הוכו, הוטחו ראשים, נקשרו לכיסאות, נפגעו, ונבעטו חסרי ישע בני 0-3. מאבקים ציבורים מתעוררים, זעקת אמהות, מחאת התינוקות או איך שלא נבחר לקרוא לזה - הציבור רועד, אבל המדינה לא. עוד ועוד דיבורים על חוק הפיקוח וחוק המצלמות, אבל שוב אנו פותחים שנה ללא שינוי של ממש, מלבד העובדה שאנחנו ההורים יותר מודעים ובעיקר יותר חוששים.

לא רק מיקי, אחת הדמויות הנערצות על הבת שלי קרן, לא מצליחה לישון בלילה - גם אני לא הצלחתי. הרבה מאוד לילות אכלתי את הלב על כך ששלחתי את בתי כבר בגיל חמישה חודשים למשפחתון והבטחתי לעצמי שלא אעשה זאת בילד הבא, על אף שבאמת זכיתי בטוב ביותר. כל-כך שמחתי שהנה אני פותחת סוף-סוף את השנה, והבת שלי שהגיעה לגיל 3 עוברת לגן עירייה - גן בפיקוח.

אלא שבשבוע האחרון מהדהד במוחי המקרה של הילד בן ה-5 מנהריה שהגננת החליטה לנעול אותו מחוץ לשער הגן, גם כשהוא מתחנן לחזור, ולא הספיקה לה פעם אחת, היא חזרה על המעשה ארבע-חמש פעמים. גננת שצועקת על ילד בן 5 שהיא לא רוצה אותו בגן, ושגם הילדים האחרים לא רוצים אותו, וכשהוא לא מפסיק לבכות, היא ממשיכה בשלה. אילולא אזרחות מדהימה של שכן שצילם את הזוועה הזאת מחלון ביתו - כל זה לא היה נגלה לעינינו, ספק מי היה מאמין לילד בן 5 שהגננת השאירה אותו מחוץ לגן, ספק אם היה בכלל מספר את שעבר.

אז הבנתי שאנחנו, ההורים, המפקחים היחידים על הביטחון והחיים של הילדים שלנו. לפחות עד שהמדינה תיקח אחריות על חינוך לגיל הרך, באופן זהה לזה של תלמידים בבתי הספר. אסור לנו להתבייש או לחשוש ולו לרגע שאנחנו יותר מדי מודאגים, שאנחנו מטילים ספק בצוות חינוכי ובאלפי גננות שנותנות את כל-כולן כדי שלילדים שלנו יהיה טוב, זה לא צריך לעניין אותנו - כל עוד את המדינה לא מעניינים הילדים שלנו.

יש לנו כוח אזרחי עצום שאנחנו לא משכילים להבין אותו. אם למשל עכשיו, שבועות לפני הבחירות, הנושא הזה לא ירד מסדר היום, אם אנחנו נרד לרחובות, אם אנחנו לא נפסיק לשאול שאלות, ואם נדרוש תשובות מהמועמדים להיות מחממי הכיסאות הבאים בכנסת הקרובה - אנחנו יכולים להשפיע. אנחנו יכולים לבחור רק במי שיתחייב לשים בראש מעייניו את הילדים שלנו, מי שיתחייב לא רק לקידום ויישום חוק הפיקוח אלא לטיפול מיידי עכשיו, במי שיבטיח כי כבר בחלוקת התקציבים הקרובה בחודש דצמבר אנחנו נראה נתח נכבד מתקציב המדינה מושקע בילדים שלנו ובביטחון האישי שלהם. נצביע למי שיתחייב במקביל לכל אלה לקדם גם ענישה מחמירה כלפי המתעללים והמתעללות, במי שתיק החינוך בעבורו הוא לא דרך לתיק הבא אלא הוא הדבר.

דקה אחרי שאנחנו פותחים את השנה, דקה אחרי שאנחנו שולחים את הילדים שלנו אל הלא נודע, כדאי שנדע שהמדינה לא לוקחת אחריות, שאין דרך אחרת מלבד להיות אנחנו המפקחים אבל גם להעז להאמין ולפעול כדי שיום אחד יהיה פה אחרת.

אולי בילדה הבאה שלי - שבדרך לאוויר העולם - המדינה כבר לא תסרב להכיר, וכשנגמר החופש נוכל לדעת שהילדים שלנו בטוחים ומוגנים ואפילו, רחמנא לצלן, זוכים לחינוך ראוי.

הכותבת היא אמא לילדה בת 3