זה כבר לא עניין של סרטי מד"ב: כך מתכוננים ליום שבו ניו יורק תוצף במים

בשבוע שעבר הודיעה אינדונזיה כי תעביר בתוך חמש שנים את עיר הבירה שלה מג'קרטה לאי בורנאו - משום שהעיר במיקומה הנוכחי פגיעה מדי לסופות ולהצפות.

ג'קרטה אינה העיר הגדולה היחידה שנמצאת בסיכון לשקוע מתחת למים. הוריקן "סנדי", שהכה בחופי ארצות-הברית ב-2012, השאיר אחריו הרס איום ונתן לניו יורק ולערים אחרות רמז למה שמחכה להן.

"סנדי הייתה צלצול השכמה", אומרת האדריכלית דליה מוננזון, המתמחה בתכנון אסטרטגי לטווח ארוך וחוסן עירוני. היא מאמינה שלא רק בפני ניו יורק חשף ההוריקן את עומק הפגיעות של ערי החוף ואת עתידן האכזרי, אלא גם בפני ערים רבות אחרות.

עד "סנדי" היה נראה כי ניו יורק, וערי חוף אחרות, סובלות מ"עיוורון קנה מידה" - אותו חוסר יכולת אנושית להפיק משמעות ממספרים גדולים - כמו להבין איך מתכוננים לסופות שאמורות להגיע פעם בעשור, פעם במאה או פעם ב-500 שנים, אך מופיעות בתדירות חריגה.

עיוורון זה יצר אצל ערים ברחבי העולם דחיינות הרסנית, וטרגדיות סביבתיות בלתי פוסקות. בהוריקן "סנדי" נהרגו 44 בני אדם, נהרסו 88 אלף בתים, נפגעו 20 אלף עצים והיקף הנזקים המצטבר הוערך ב-19 מיליארד דולר.

בתוך מציאות זו פועלת מוננזון. היא בעלת תואר ראשון באדריכלות ותכנון ערים מהטכניון, תואר בתכנון עירוני מ־MIT, עובדת כיום במשרד One Architecture ומובילה את הפרויקטים של המשרד במטרופולין בוסטון. ניו יורק היא אחת הערים הפגיעות מכולן, עד כדי שהמשך קיומה בעתיד מוטל בספק.

לפי מחקר שפורסם במרץ האחרון, עד 2050 יעלה גובה פני הים בסביבת ניו יורק ב-30 עד 74 סנטימטרים - תלוי במהירות שבה הקרח בקטבים יימס - ועד 2080 מדובר על בין 58 עד 140 סנטימטר. לפי מחקרים נוספים, עד 2050, 37% מהנכסים בשווי 13 מיליארד דולר בלואר מנהטן - שנמצאת רק שמונה מטרים מעל פני המים - יהיו בסכנה מגלי סערה. מדובר על מבנים כמו מוזיאון ויטני, מרכז הסחר העולמי, האדסון יארדס שנחנך לאחרונה וקורנל טק החדש באי רוזוולט. עד 2100 מדובר על 50% מהנכסים באזור שמתגוררים בו גם 90 אלף תושבים, המשמש מקור פרנסה לחצי מיליון איש ושאחראי ל-10% מתמ"ג ארה"ב כולה.

 האזורים במנהטן המצויים בסכנה / איור: rebuildbydesign

ראש עיריית ניו יורק ביל דה בלאזיו הציג לפני חצי שנה תוכנית עמידות שאפתנית, שלפיה כדי להציל את העיר תוקם חומת ים חדשה, ייבנו חסמים ניידים ונייחים, חומות ותעלות גלים מחוזקות בפלדה ובטון בגובה מטר וחצי והרחבה מלאכותית של הקצה הדרומי של מנהטן שתדחוף את קו החוף כ-150 מטר הלאה. אבל כדי שהתוכנית הזו תצא לפועל, צריך יהיה להתגבר על כמה אתגרים סבוכים.

הפרויקט המתקדם ביותר מכונה BIG U, שצפוי להתחיל להיבנות ב-2022. מדובר על בניית מחסום באורך קילומטר שיגן על ארבעה קילומטרים של קו חוף ו-110 אלף תושבים. חלק מהתוכנית הוא לקבור את פארק איסט סייד מתחת למטמנה ולבנות פארק חדש גבוה יותר ב-10 מטרים מהקודם. עלות הפרויקט מוערכת ב-1.45 מיליארד דולר.

מימון: ממענקים ועד אג"ח

למה עלויות ההגנה מפגעי מזג האוויר גבוהות כל-כך? "מרבית הקרקע שעליה יושבת העיר היא ביצות שיובשו או קרקע שהובאה ממקום אחר", מסבירה מוננזון. "זאת אומרת שהכול מלאכותי ושרמת היציבות של הקרקע נמוכה. ברגע שמפלס המים יתחיל לעלות מקו הנהר, מי התהום מהצד השני יתחילו לעלות ומי המלח יתחילו לחלחל מתחת למבנים. זה יערער את יסודות המבנים מבחינה הנדסית גם את מערכות התשתית ברמה של קורוזיה. כדי למגן את זה, יש צורך למגן גם את כל המערכות האלה וליצור מערכות עמידות יותר. כל מה שצריך להחליף למעלה צריך להחליף גם למטה".

בסך-הכול, 40% מאוכלוסיית ארה"ב, 123 מיליון תושבים, חיים בקו החוף ונמצאים בסכנה של שיטפונות. כדי למגן את כל תושבי קו החוף בארה"ב עד 2040 נדרשים 400 מיליארד דולר, או 42 מיליארד דולר כדי למגן את הערים שיש בהן יותר מ-25 אלף תושבים ולזנוח את היתר.

"אלה פרויקטים יקרים מאוד והערים לא יודעות איך לממן את זה", אומרת מוננזון. "בבוסטון, ההערכה היא שפיתוח 76 קילומטרים של רצועות החוף יעלה 6-8 מיליארד דולר. אלה לא סכומים שעיר יכולה לשאת. ברוב המקרים היחס בין הפסד כספי במקרה של אירוע אקלים קיצוני להוצאה על בניית תשתית 'הגנה' הוא 6:1, כך שבטווח הרחוק משתלם יותר לבנות הגנה. יש קצת מענקים פדרליים שמעניקה FEMA (הסוכנות הפדרלית לניהול מצבי חירום - ו.א) למיגון אבל גם אלה סכומים קטנים יחסית".

 בוסטון / צילום: shutterstock, שאטרסטוק

FEMA בעצמה מצויה בחובות של 23 מיליארד דולר, ובפיגורי תשלומי ביטוחים של אזורים מועדי שיטפון.

כיוון שכך, כל תכנון ארוך-טווח שמתכנן משרד כמו זה של מוננזון, חייב לכלול גם התייחסות יצירתית למקורות המימון. בין היתר מדובר במיסי דיור, מיסי מכירה או מיסי סופה ייעודיים, או בחקיקה נקודתית שמאפשרת לתושבים ספציפיים למסות את עצמם כדי להוציא תוכניות לפועל או אפילו לתת לבעלי בתים מבוססים לפתור את הבעיה בעצמם.

הפתרון הפופולרי ביותר היום הוא "אג"ח חוסן" (resilience bonds), מעין תמונת ראי לאג"ח קטסטרופה שבגלל התדירות הלא צפויה של אסונות סביבתיים רשמו בשנים האחרונות מתשואות גבוהות. בשנתיים האחרונות הצביעו תושבי סן פרנסיסקו בעד גיוס אג"ח בהיקף של 425 מיליון דולר לבניית חומת ים חדשה. במחוז האריס בטקסס, שנפגע מהוריקן הארווי, אישרו גיוס 2.5 מיליארד דולר בחוב להגנה מפני שיטפון עתידי, ובמיאמי התושבים הצביעו בעד גיוס חוב של 400 מיליון דולר להגנה מפני מפלס המים העולה.

 ההרס אחרי הוריקן סנדי / צילום: shutterstock, שאטרסטוק

רגולציה: מאבק פוליטי מורכב וסכסוכי שכנים

לא במקרה, מרבית הערים שנוקטות צעדים ממשיים כדי למגן את קווי החוף שלהם מסכנות הן ערים "כחולות", דמוקרטיות.

בתוך המציאות הזאת מתנהל מאבק פוליטי מורכב שכולל התנגדות לרעיון שינוי האקלים ולסכנות של עליית מפלס המים בעקבותיו. גם במקומות שבהם מתנהל כבר מאמץ ממשי להתכונן לאירועים מואצים של שינויי אקלים ועליית מפלס הים - מדובר על תסבוכת רגולטורית רצינית. גם ברמת השכונה האתגר מסובך. בדאון טאון בוסטון, אומרת מוננזון, יש מבני דירות גדולים עם בעלי דירות רבים. הבעלות על החלקות היא פרטית והעירייה אינה יכולה לבנות שם בלי אישור לשיתוף-פעולה או בלי רכישה/הלאמה של הקרקע.

"עם כל בעל דירה צריך לתאם את העבודה, וכמובן שיש מאבקים משפטיים בין שכנים, כי כל בניין מוסיף משהו שהבניין השני לא אוהב. רק להגיע למצב שבו את יושבת מסביב לשולחן עם כולם כדי להחליט איך להתקדם יכול לקחת חצי שנה, במקרה הטוב".

"באזורים שבהם רצועת החוף בנויה בצפיפות, במידה ולא תיבנה מערכת הגנה בעשר-חמש עשרה השנים הקרובות, נכסים על קו המים ייאלצו לוותר על הקומה הראשונה. בעלי נכס אחד על קו המים סיפרו לנו שהם מתקשים למצוא שוכרים מאחר שכולם זוכרים שהם הוצפו פעמיים בשנה שעברה, והם מתלבטים עכשיו אם בכלל לנסות לאכלס את קומת הקרקע".

אחרי שתיאמו עם בעלי הנכסים, עדיין מדובר בתהליך רגולטורי ארוך הכולל שינוי תקנות, הנפקת היתרים לחיזוק ומשא ומתן ברמת המדינה וגופים פדרליים כשמהצד ממתינים תושבים מתוסכלים. "אחרי סנדי התחילו בעיר לקיים תהליכים של שיתוף הציבור", מספרת מוננזון, "אבל מאז עברו שבע שנים, וכלום עדיין לא נבנה (הבנייה תתחיל בשנתיים הקרובות - ו"א). כל הזמן באים אליהם עם תוכניות ושואלים אותם מה דעתם על זה ועל זה, מראים הדמיות ודיאגרמות יפות אבל לא רואים שום דבר בפועל".

 הפגנת פעילי סביבה בניו יורק / צילום: shutterstock, שאטרסטוק

האופציה האחרת: להחליט לוותר

גם אם משקיעים מיליארדים בבניית חומות מים ותעלות, הבעיה לא תמיד נפתרת. לעתים הלחץ להקים מחיצות מפני שיטפון בשילוב עם בעיות המימון מייצרים סכנות חדשות: בניית חומות לטווח קצר בעצם מציעה פתרונות רק לאזורים עשירים, ובמקביל מחמירה את המצב באזורים אחרים אליהם מוסטים מים רבים. לפעמים העלויות, הלוגיסטיקה והסכנות כה דרמטיות שערים נאלצות לוותר לחלוטין על אזורים נפגעים, או בפשטות לברוח. את ההחלטה לנהל נסיגה באופן אסטרטגי, צריך לקיים כחלק משיחה גדולה יותר הנוגעת לדרך שבה יש לבנות מחדש אזורים שנפגעו מאסון.

"יש כל מיני מנגנונים שנותנים לאנשים שהבתים שלהם נפגעו לקנות בית במקום אחר", מספרת מוננזון. "בשכונות שלמות שנמחקו אמרו לתושבים, 'חכו רגע - אל תבנו מחדש, אנחנו מחליטים שלא בונים פה יותר'. להחלטות אלה יש המון רבדים כי את לוקחת מקבץ של מבנים, שכונה שלמה, אז איך עושים את זה - נותנים להם לעבור ביחד או בנפרד? רק נותנים להם כסף או בונים להם במקום אחר? יש הרבה שאלות של נכסים ומדניות איך לעשות את זה.

הרעיון של Managed Retreat, "נסיגה מנוהלת", הוא לא חדש, אך בהחלט לא מדברים עליו מספיק. לאחרונה התחילו לצוף קולות דווקא מכיוון האקדמיה להכיל את הרעיון כחלק מהתכנון העירוני ארוך-הטווח. בכתב העת היוקרתי Science פרסמה קבוצת חוקרים מאוניברסיטת הארוורד טענה כי נסיגה אסטרטגית מקו החוף כבר איננה שאלה, אלא הכרח בעקבות שינויי אקלים, ככלי להשגת יעדים חברתיים ועזר לקהילות לשגשג. אך במקביל נסיגה כזו כוללת דילמות לא פשוטות כמו איך ומתי מחליטים על נסיגה, כיצד משיגים את הסכמת התושבים ובאיזה אופן ולאן משעתקים שכונות כדי לשמור על צרכי הקהילה ובאופן שלא יפגע באוכלוסיות חלשות.

ברחבי העולם כבר ביצעו עד כה כ-27 נסיגות אסטרטגיות, לעתים ביוזמת התושבים ולעתים ביוזמת המדינה - הכוללות 1.3 מיליון אנשים באזורים באוסטרליה, בניו זילנד, בגרמניה, בפרו ואף בארה"ב שב-2018 לבדה העמידה מימון לרכישה נכסים מ-300 בעלי בתים. חוף אוקווד בסטטן איילנד סבל קשות מהוריקן "סנדי". אך במקום לשקם את השכונה, החליטו בעיר לסגת ממנו. במבצע זריז יחסית רכשה העיר את הנכסים מהדיירים והניחה לאזור לחזור לצורתו הפראית. כן, גם העיר שרואה עצמה חשובה מדי לשקוע או להתכווץ, ידעה לוותר על פיסת נדל"ן, זאת אף שזמן קצר אחרי "סנדי" אמר ראש העיר בלומברג "כתושבי ניו יורק, איננו יכולים ואנו לא ניטוש את קו המים".

אבל לא חייבים להסתכל על אובדן הבית כאירוע טרגי, אלא כעל חלק מתהליך טבעי. "ההולנדים חיים עם מים כבר אלף שנה ועם הרעיון של 'רגליים רטובות' (לפחות עד המאה האחרונה) - חלק מהזמן הרגליים שלנו יהיו רטובות וזה בסדר. במאה האחרונה עם הבנייה המסיבית של ערים, והניסיון לשלוט במערכות טבע לניצול מרבי, הגבלנו את המרחב לאזור יבש ורטוב ואין אזורים שהם בין לבין במיוחד לא בסביבות עירוניות. הגיע הזמן לעשות חושבים ולתת מקום לזמן - לחשוב לטווח הארוך - מה הדברים שיכולים להשתנות ולנסות להגדיר מסגרות שיצרו סביבה עירונית חיובית יותר", מסכמת מוננזון.