לא לומדים מטעויות: מנגנון הרישוי העצמי לאדריכלים ייכשל

רגולציית הנדל"ן הישראלית כנראה שלא מכירה באמירה שאין דבר מצליח מהצלחה, כי לא פעם היא פועלת לפי עיקרון אחר לפיו אין דבר מצליח מכישלון - בכל פעם לוקחים כישלונות מוכחים מהעבר ומנסים למחזר אותם. כך, מס רכוש, שמדי פעם מישהו מוציא אותו מהבוידעם בניסיון לקדמו, כך "תוכנית ספדי", שאושרה כמעט בכוח אחרי כמה פעמים שנטמנה במגירה, כך עם הוותמ"ל, שמבוססת על תיקונים מסוימים בוול"לים משנות ה-90 - ועוד. עכשיו נמצא על הפרק נושא הרישוי העצמי.

צוות בין-משרדי ממשלתי הוציא לאחרונה שורה של המלצות לקיום מנגנון של רישוי עצמי, לפיו תיקבע רשימת אדריכלים שתוסמך להוציא היתרי בנייה לפרויקטים, והם יוכלו להוציא רישוי עצמי, כמקובל במקומות שונים בעולם.

הרעיון אינו חדש, והוא נוסה בישראל פעמיים: בין 1991 ל-1996 ובין 2005 ל-2010. שני הניסיונות הללו כשלו, משום שחברות הביטוח נרתעו מלבטח את האדריכלים נגד תביעות מקצועיות, והפוליסות היו יקרות במיוחד. האדריכלים אמרו תודה אבל לא תודה, והיוזמות הללו נקברו.

הפעם הצוות הבין-משרדי סבור שמצא את התרופה לנושא הביטוחי, אבל ספק גדול אם זה באמת כך. בשנים האחרונות אנחנו רואים את עולם התכנון נגרר יותר ויותר לוועדות ערר ולבתי משפט, ולא בטוח שאדריכלים ירצו להיכנס לזה, ללא קשר לחברות הביטוח.

בעיה אחרת היא מעמדן של הוועדות המקומיות לתכנון ולבנייה, שהן האחראיות על הנפקת היתרים כיום. לפי התוכנית של הצוות הבין-משרדי, ההסדר הזה אמור לעקוף אותן, או להחליף אותן במקרים מסוימים ולתוך כדי גם לעקוף את הטיפול בבעיות כוח האדם במחלקות התכנון העירוניות.

מנכ"ל משרד הפנים, מרדכי כהן, שכיהן כחבר בוועדה, הודיע, כי הוא מסתייג מאימוץ המנגנון של רישוי עצמי, עד שתיבחן תוספת כוח אדם לרשויות המקומיות, לצורך בקרה ואכיפה של המסלול הזה, לפחות בשנים הראשונות ליישומו, וזאת "על רקע הקושי והחשש לסיכון חיי אדם ורכוש, לאור העברת הסמכות לרישוי לגורם פרטי, וניגוד עניינים שיכול להיווצר כאשר הוא מקבל את שכרו ממבקש ההיתר", כדבריו. כלומר, כהן אינו רואה כל דרך לעקוף את הבעיות של הרשויות המקומיות. אבל הוא היה במיעוט.

הכישלונות מהעבר מאותתים, שקיים סיכוי סביר שגם הפעם זה לא יצליח. הניסיונות לטעון שזה עובד טוב במדינות אחרות אינם משכנעים.