שעתו המביכה של הימין הכלכלי

מסיבת העיתונאים החגיגית לאיחוד בין ראש הממשלה בנימין נתניהו למשה פייגלין הייתה תפאורה נאה לעסקה פוליטית צינית ביותר. האחד מקבל נתח פוטנציאלי של מצביעי ימין חסרים; והשני מוצא מפלט בדמות כיסא בממשלה הבאה, כדי לברוח מאימת הכישלון האלקטורלי בריצה עצמאית.

עסקאות פוליטיות שכאלה אינן מחזה נדיר בפוליטיקה, שמזמנת פעמים רבות מפגשי אינטרסים בלתי צפויים. אולם מה שהפך את מסיבת העיתונאים הזו למביכה, היה הכתר המשותף שיצרו יחד שותפיה, בדמות המחויבות ההדדית ל"כלכלת ימין". זה היה מביך כי ההצהרות מלאות הפאתוס על "כלכלה חופשית", "קידום תחרות" ו"חירות אישית" הסתירו את העדות הטובה לכישלון המפואר של דרך הימין הכלכלי .

נתחיל בפייגלין. הקמת "זהות" הייתה סימן דרך בפוליטיקה הישראלית, תנועה שנועדה לבצע התחדשות רעיונית ואידיאולוגית בימין. מקימי "זהות", ובראשם פייגלין, סיפרו רבות על המסע האידיאולוגי שהם מובילים, שיווקו את המצע הארוך והמקיף של התנועה, וביקשו למשוך מאות אלפי מצביעים חדשים, ולקלוט אותם בבית המדרש הקפיטליסטי והליברטריאני. בית מדרש שבו כל אחד לעצמו, המדינה רק מפריעה, ומה שחשוב זו רק בחירה חופשית של הפרט .

מתברר, שאת הסחורה הזו הישראלים לא קנו. למרות קמפיין שעורר הדים, והצליח לשים במוקד את נושא הקנאביס, מפלגת זהות התרסקה בבחירות האחרונות. המציאות הוכיחה, שימין כלכלי, גם אם גאה, בועט ומשוכנע בעצמו - נוגד את מה שרוב הציבור רוצה: מדינה מעורבת שמספקת שירותים חברתיים ורשתות הגנה סוציאליות, ומתאמצת לקדם שוויון ולסייע לחלשים .

בסרטון שפרסם פייגלין לפני כחודש הוא טען, שלמרות הכישלון בבחירות הוא "לא יקבור את החזון שהוא מקדם כבר 20 שנה!". נו טוב... זה החזיק עד הדקה שבה נרקמה העסקה עם נתניהו. כי העסקה השאירה בחוץ את הרעיונות הכלכליים החדשניים של "זהות". נשארו רק הבטחות (ממוחזרות) על קנאביס וקידום עסקים קטנים. כך סיפקה מסיבת העיתונאים את העדות לפטירת מצע הימין הכלכלי המופרך של "זהות", ואיתה גם של הליברטריאניזם תוצרת ישראל. ואמרו אמן.

על נתניהו עצמו לא נוסיף הרבה. זה כ-15 שנה נתניהו אינו מוביל מדיניות כלכלית ימנית, וספק אם מוביל מדיניות כלכלית כלשהי. אם כבר, ממשלות נתניהו בשנים האחרונות הלכו ואמצו בהדרגה רעיונות וכלי מדיניות שרובם נולדו ופותחו בשמאל הכלכלי - ביניהם העלאת שכר המינימום, הרחבת החינוך לגיל הרך, תוכנית חיסכון לכל ילד, ושיא השיאים - חוק הגבלת שכר הבכירים שעבר ללא מתנגדים בכנסת לפני מספר שנים.

האם יש בכלל ימין כלכלי בישראל? כאן נודד המבט לגלגולי המפלגות השונות של נפתלי בנט, איילת שקד ודומיהם. מבט מקרוב על המצע והשיח הכלכלי שלהן, מגלה כי למעט השתלחות בוועדים ובעבודה מאורגנת, לא קיים שם כמעט דבר. בניגוד ל"זהות", מפלגות אלה אינן קוראות בגלוי לצמצום המדינה, להקטנת השירותים, להורדת מסים ולבחירה אישית, אלא מסתפקות בהצהרות גנריות על "תחרות" ו"דה-רגולציה", לצד דמוניזציה של ארגוני העובדים. אם זה ימין כלכלי אידיאולוגי, אז השמאל הכלכלי יכול להמשיך ולהיות היצרן העיקרי של מדיניות וחשיבה בנושאים כלכליים, כפי שעשה ב-20 השנה האחרונות.

זוהי, אם כן, שעתו המביכה של הימין הכלכלי בישראל, וגם השעה להודות ולהכיר במציאות. מדינת ישראל זקוקה לכלכלה מרחיבה, להשקעות חברתיות, לחיזוקם השיטתי של המדינה והמשק, והשירותים והמערכות הציבוריים המקיפים את האזרחים. זאת, לצד שמירה על כלכלת שוק משגשגת, תחרות הוגנת, עידוד המגזר היצרני והעסקים הקטנים. זוהי הדרך להבטיח רמת חיים ואיכות חיים מספקות ומכובדות לכלל האזרחים, לקדם צדק חברתי אמיתי, ולהוביל לשוויון ולסולידריות. מי שחושב אחרת - שימשיך ללכת שבי אחר משיחי שקר המתהדרים ברעיונות מהפכניים, ושלא יתפלא אחר-כך שרעיונות אלה מתנדפים לטובת עסקה פוליטית תורנית. 

הכותב הוא מומחה לממשל ולמדיניות ציבורית, שימש כראש מטה יו"ר מפלגת העבודה וכמנכ"ל המרכז להעצמת האזרח, ועמית בכיר בקרן ברל כצנלסון