לחתום על הסכם לפני שיוצאים לרילוקיישן

למשפחה שעומדת לעזוב את הארץ למספר שנים יש המון סידורים מרגשים לעסוק בהם: חוזה העבודה, שכירות מקום מגורים, אריזת המטלטלין, הטסת חיית המחמד ועוד. נושא אחד שרוב האנשים מעדיפים להימנע מהעיסוק בו הוא השאלה מתי חוזרים, או במילים אחרות - מה יקרה אם אחד מבני הזוג מיצה ומבקש לשוב לארץ, והשני מעוניין להישאר.

למרבה הצער, מדובר בתופעה נפוצה מכפי שנדמה. החיים בחו"ל מצטיירים ממרחק כגן עדן רומנטי, אך במבחן המציאות, המשפחה הנודדת מתמודדת עם אתגרים לא פשוטים, כגון הבדלי תרבות ומנטליות, ריחוק מהמשפחה והחברים, השתלבות הילדים במוסדות החינוך, קשיי שפה, תעסוקה לבן הזוג שאינו עובד ועוד.

במקרים שבהם בני הזוג חלוקים ביניהם לגבי החזרה עם הילדים ארצה, יכריע, כמו בכל מחלוקת אחרת, בית המשפט, על-פי הנתונים המונחים בפניו באותו מועד, לגבי מהי טובת הילדים.

השאלה המהותית במקרים של רילוקיישן היא איזה בית משפט ידון בנושא - בית המשפט בישראל או בארץ הרילוקיישן. בסוגיה זאת ניתן וכדאי להגיע להסכמות מראש, עוד בטרם יוצאים לתקופת השהות בחו"ל, והעובדה שרוב הזוגות נמנעים מלהסדיר את הנושא מבעוד מועד, מביאה את בתי המשפט בישראל מדי קיץ להתמודד עם הצפת תביעות על חטיפת ילדים על-פי אמנת האג.

ההכרעה בדבר זהות הערכאה השיפוטית בארץ או בחו"ל, שתדון במשמורת הילדים במקרה שמגורי ההורים נפרדים לארצות שונות, היא קריטית, וכל צד מעוניין כמובן שהדיונים יערכו במדינה שבה הוא רוצה לחיות.

המשמעות של קיום דיוני המשמורת מחוץ למדינת ישראל עבור ההורה שחזר לישראל היא שהילדים ממשיכים לחיות בחו"ל עד להכרעת הדין שיכולה להמשך מספר שנים, וככל שעובר הזמן, יהיה קשה יותר לנתקם ולהעבירם חזרה לישראל. כמו כן, אותו הורה צריך לשכור עורך דין במדינה זרה, לנהל דיונים במדינה זרה, על-פי מערכת הדינים השולטת באותה מדינה אשר אינה חופפת לדין הישראלי, ואף לטוס לחו"ל כדי להתייצב לדיונים.

מסיבות אלה הורים רבים מנסים לקבוע עובדות בשטח באופן חד-צדדי, וכאשר הם מגיעים לארץ לביקור, הם מסרבים לחזור עם הילדים למדינת הרילוקיישן. במקרים כאלה בית המשפט הישראלי יידרש להכריע אם המחלוקת בנושא משמורת הילדים תידון בישראל או בחו"ל, ולשם כך הוא בודק שני פרמטרים: עד כמה הילדים התרגלו והתערו בחיים בחו"ל בתור מקום מגוריהם הקבוע; והאם ההורים התכוונו להפוך את המדינה הזרה למקום מגוריהם הקבוע - או שמדובר בשהות זמנית וקצובת זמן.

שני פסקי דין שניתנו בנושא זה בחודש האחרון מבהירים עד כמה חשוב שבני הזוג יסכימו ויגדירו ביניהם, מראש ובכתב, שתקופת הרילוקיישן היא קצובת זמן, ושישראל נותרת מקום המגורים הרגיל של המשפחה למקרה של מחלוקת עתידית בדבר סמכות השיפוט.

במקרה הראשון משפחה עברה לחיות בשווייץ למשך חמש שנים לצורך עבודת הפוסט-דוקטורט של האישה, אך בחלוף אותן שנים האישה רצתה להישאר בחו"ל, והבעל ביקש להשיב את הילדים לישראל. המקרה השני הוא הפוך - בנות זוג היגרו לארה"ב לתקופה בלתי מוגבלת, וחזרו לישראל לתקופת ניסיון קצובת זמן מראש.

בשני המקרים בית המשפט קבע כי לצורך ההכרעה בדבר זהות המדינה בה ינוהלו הליכי המשמורת בהתאם לאמנת האג, אומנם מקום המגורים הרגיל של הילדים אמור להיות לכאורה המקום שבו הם מתגוררים כעת, אך כוונת הצדדים מראש לגבי זמניות המעבר גוברת על כך. לכן בפסק הדין הראשון בית המשפט פסק כי ההכרעה בנושא המשמורת לאחר סיום תקופת חמש השנים תידון בישראל, ובפסק הדין השני הוחזר הדיון בדבר משמורת הילדים לארה"ב.

עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי עוסקת בדיני משפחה וירושה, בעלת אתר www.divorceinfo.co.il