"בשם אלוהים, לכו!": כשמנהיגים מנסים להיפטר מהפרלמנט שלהם

פרלמנט יכול להיות אבן ריחיים על צווארה של כל שיטה פוליטית. בזה אין ספק. פרלמנטים, אלא אם כן הם חותמות גומי בנוסח סין או צפון קוריאה, כרוכים בהכרח בתהליכים ארוכים של התדיינות, של שכנוע, של ניסיונות לגבש הסכמות רחבות, של קריאה-ראשונה-שנייה-ושלישית. הסנאט האמריקאי מתפאר שהוא "מועדון הוויכוחים המהולל ביותר בעולם". כה מהוללים הם ויכוחיו, עד שמתווכח יחיד יכול להפסיק את תהליך החקיקה לזמן בלתי מוגבל.

הרפובליקה הרומאית נשלטה במשך 500 שנה בידי הסנאט (הלא-נבחר) שלה, עד שגנרל אחד, ששמו היה יוליוס קיסר, החליט שמספיק ודי, וצריך איש חזק שישים קץ לבזבוז הזמן.

היחסים הלא-לבביים בין ממשלות לפרלמנטים הגיעו אל קליימקס מפורסם באמצע המאה ה-17, כאשר פרלמנט אנגלי עקשן במיוחד נמאס על אוליבר קרומוול, והוא השמיע את המילים, שחזרו וצוטטו מאז בדרגות משתנות של אפקטיביות, בכל מיני הקשרים: "הארכתם לשבת כאן מכדי שתוכלו להועיל... עיזבו-נא, אני אומר... בשם אלוהים, לכו!". ליתר ביטחון, הוא דחף אותם החוצה בכידוני חייליו.

בוריס (הרוסי) טִפטף רעל

מאז, טכניקות הפיזור של פרלמנטים השתנו, וחזרו והשתנו. אפילו היטלר ראה צורך להעמיד את פיזור הפרלמנט להצבעת הפרלמנט. ראשי ממשלה בריטיים הורשו לפזר פרלמנט בהודעה לאקונית על בחירות חדשות. אבל הסמכות הזו ניטלה מהם לפני שמונה שנים. עכשיו, הפרלמנט הוא הפוסק האחרון בשאלת חייו ומותו.

ב-1993, כמעט שנתיים לאחר נפילת הדיקטטורה הסובייטית, נשיא רוסיה בוריס ילצין קץ בהתיימרותו של "הסובייט העליון", הפרלמנט של המשטר הישן, להיות השליט האמיתי. הוא שלח טנקים, הפגיז את בית הפרלמנט, והבריח את יושביו. האמת היא שלא הייתה לו ברירה; אבל הייתה או לא הייתה, הוא טפטף בזה רעל אל ורידיה של הדמוקרטיה הרוסית השברירית. בהיעדר סותרנים, הרעל התפשט עד שהיא חדלה להיות שברירית או דמוקרטית.

אין לה, לא מפני שאין לה

בוריס ג'ונסון, ראש הממשלה החדש והמחדש של בריטניה, קיבל בשבוע שעבר את הסכמת המלכה לסגור את הפרלמנט לשלושה שבועות קריטיים, כדי שהוא לא ישבש את תוכניתו להסתלק מן האיחוד האירופי ב-31 באוקטובר, ויהי מה.

מאין לבריטניה חוקה כתובה, ג'ונסון התעטף באצטלה של תקדימים ושל מסורת. סייעה לו הפסיביות המדהימה של ראש המדינה. למלכה אין סמכויות לא מפני שאין לה, אלא מפני שהיא וקודמיה החליטו להימנע מלהשתמש בהן.

מבקרי ראש הממשלה, בכללם בכירים מאוד במפלגתו, מתארים את מהלכיו כ"שערוריה חוקתית", מכנים אותו "דיקטטור", ומוחים ברחובות על "הפוטש" (coup) שלו. מליצי יושר מצביעים על עקרותו של הפרלמנט בחודשים האחרונים: הוא רק מדבר, אבל אינו מסוגל להצביע בעד שום הצעה קונסטרוקטיבית. זה, אגב, נכון כשלעצמו, אבל אם זה מצדיק השעיה חד-צדדית, אולי אין כלל צורך בפרלמנט .

תנו לו עוד שנתיים

אנחנו נוטים להניח את יציבותם של המוסדות ברוב הדמוקרטיות המערביות. מסופר על אריאל שרון כי נשאל פעם על הסבירות של הפיכה צבאית בישראל. הוא השיב (אין לי מראה מקום), שקצינים אשר יקבלו הוראה לעלות על הכנסת, או על משרד ראש הממשלה, יפרצו בצחוק.

אבל פגיעה במוסדות אינה מחייבת כידונים או תותחים. אפשר לנגוס בכוחם, בסמכויותיהם, באפקטיביות שלהם באמצעות הפגנת שרירים, איומים או חקיקות. הבעיה עם "משחק הוגן" היא הוולונטריות שלו. הקפדה על שלטון תקין מצריכה בקרה פרלמנטרית, משפטית וביורוקרטית. היא מצריכה התחשבות במיעוט. התחשבות כזאת היא מתכונות היסוד של הדמוקרטיה הליברלית. אבל הרוב אינו מוכרח להתחשב, והדמוקרטיה אינה מוכרחה להיות ליברלית.

דונלד טראמפ צייץ בשבוע שעבר כי "יש להוסיף שנתיים" לכהונתו כנשיא, כדי לפצות אותו, ואת עשרות מיליוני האמריקאים שהצביעו לטובתו, על השנתיים ש"התבזבזו" בחקירת החשדות נגדו. אין שום דבר, אבל פשוט שום דבר, בחוק האמריקאי, או בחוקה הכתובה-מאוד, המאפשר הארכת מנדט. מאז 1788, ארה"ב בוחרת נשיא אחת לארבע שנים, אפילו בעיצומה של מלחמת אזרחים, או במהלכה של מלחמת עולם.

אין זו הפעם הראשונה שטראמפ משמיע את דרישת השנתיים הנוספות. הוא מעולם לא הסביר איך הדרישה הזו תוכל להתמלא. לעומת זאת, הוא התיימר לפחות פעם אחת בעבר ששמורה לו תמיכה מיוחדת במינה בכוחות המזוינים של ארה"ב, בזרועות הממונות על אכיפת החוק, אפילו בין כבאי האש. אפשר להוסיף, שחברי NRA, השדולה רבת הכוח של בעלי כלי הנשק, תומכת בו תמיכה עזה וחד-משמעית.

אפשר רק לעשות ספקולציות על הקשר בין בסיס התמיכה הזה לבין השנתיים הנוספות שהוא דורש.

וירוס בריטי?

האם אפשר להעלות על הדעת נסיבות שבהן מנהיגים פוליטיים נבחרים בדמוקרטיות ותיקות ירחיקו לכת במידה שתערער את הבסיס הדמוקרטי? אגב, הזכרתי כאן שני מנהיגים מהימין, אבל סכנה כזאת נובעת כמובן גם מן השמאל.

מותר לנו לסקור בדאגה כל הבעה של נכונות לשקול מהלכים מתקנים, כדי לפצות את העם על ליקויי הדמוקרטיה שלו. אם ג’ונסון יצליח לסגור את הפרלמנט למען הנוחיות הפוליטית, האם וירוס בריטי יתחיל להתפשט בגופן של דמוקרטיות מסובכות אחרות, שבהן קשה להשיג רוב, והוויכוח הפרלמנטרי עולה על העצבים?

האמריקאים רשאים לקוות שיינצלו מן הווירוס בזכות דרגת הפירוט של מותר ואסור בחוקתם (על 33 תיקוניה). לבריטים מתברר והולך חסרונה המסוכן של חוקה מלאה וכתובה, המניחה לתקדימים בני 300 שנה לתפוס את מקומם של מנגנוני הגנה מוגדרים. בריטניה כמובן אינה הארץ נטולת החוקה היחידה. טראמפ וג’ונסון מלמדים את כולנו כי אסור לנו להפריז במידת חסינותם של פוליטיקאים מפני הפיתוי האוטוריטרי.