מה הביא את מנהלי החברות הגדולות בעולם לאמץ את הקפיטליזם הקשוב?

באמצע חודש אוגוסט ארגון "חברות השולחן העגול" (Roundtable Companies) בארה"ב, המאגד בתוכו את המנכ"לים של החברות הגדולות, פרסם הצהרה דרמטית: אנחנו מגדירים מחדש את הייעוד של העסק, לא רק או בעיקר מיקסום הרווח. מעתה והלאה אנו רואים במטרת התאגיד לשרת את כלל מחזיקי העניין שלו.

בסדרה של כתבות אנסה לענות על לא מעט שאלות ותהיות שעלו בעקבות ההצהרה הזו: מה היה לנו עד עכשיו בעולם הקפיטליסטי ומה הוליך להצהרה? מה יש בה בהצהרה שהרעיד את אמות הסיפים של החברה האמריקאית? מדוע יש רבים שלא מאמינים בכנותה, ומה החיוב שניתן בכל זאת למצוא בה? ולבסוף - למי שייכת חברה עסקית ומה צריכה להיות תכליתה, ואיך כל זה קשור לשאלה הגדולה באמת: לאן הולך הקפיטליזם - לשנות את פניו, או לאבדון?

קו פרשת המים - משבר 2008

כאשר קבוצה של כמה אנשי עסקים בראשות ד"ר יעל אלמוג זכאי ואנוכי, הקימה בשלהי 2015 את הארגון "קפיטליזם קשוב ישראל", כחברה לתועלת הציבור ולא כחברה עסקית, הרגשנו במידה מסוימת כקול קורא במדבר של העולם העסקי. חששנו שמצד אחד, מהצד של המגזר העסקי, ניתפס כסוג של חייזר, אנשים נאיביים שלא באמת מבינים כיצד העניינים מתנהלים, ומן הצד השני, של הציבור הרחב, ניתפס באופן שלילי גם כן, כסוג של אנשי עסקים מצליחים ברמה כזו או אחרת, שמנסים "למרק את חטאיהם", או להצטייר יפה, בעודם עושקים את ציבור העובדים שלהם ו/או את ציבור הלקוחות. היינו מוכנים לספוג תגובות ציניות משני הצדדים, כי האמנו שדרכנו היא אותנטית, דרכנו היא הדרך הנכונה, אין באמת דרך אחרת, והאמונה בצדקת הדרך נתנה לנו את הכוח להתחיל ואת הכוח להמשיך.

קראנו לארגון שלנו "קפיטליזם קשוב". "קפיטליזם", כי אנחנו מאמינים שזהו המשטר הכלכלי הנכון לאנושות, זהו המשטר שתרם בעשרות השנים האחרונות לתחרות שהיטיבה עם האנושות, לחדשנות, להעלאת רמת החיים, לביעור הבערות ולהרבה מאוד דברים חיוביים אחרים. אבל, וזה אבל גדול, בה במידה היינו ערים גם לעוולות שהקפיטליזם גרם: ניצול עבודה זולה, ניצול משאבי טבע באופן לא אחראי כלפי הסביבה, יצירת אי שוויון קיצוני בין קבוצה קטנה יחסית של מתעשרים לבין ציבור רחב שהצמיחה הכלכלית והשפע שהיא הולידה לא הגיעו אליו. קפיטליזם כן. קפיטליזם קיצוני, חזירי ודורסני לא. ולכן, קפיטליזם "קשוב". קשוב לכל מחזיקי העניין בפירמה העסקית - מבעלי מניות השליטה, בעלי מניות המיעוט, העובדים, הלקוחות, הספקים, הנושים, הקהילה הסובבת, וגם המדינה. קפיטליזם קשוב שמשתדל לנהוג בהגינות כלפי כל מחזיקי העניין ולאזן בין האינטרסים, הלכאורה, שונים שלהם. "לכאורה", כי בסופו של יום יש להם אינטרס משותף בקיומה של הפירמה העסקית ושגשוגה.

את "יריית הפתיחה" עשינו בכנס העסקים השנתי של "גלובס", שלמחרתו קיימנו את ההשקה של הארגון. כשיצאנו לדרך לפני כארבע שנים לא חשבנו במונחים של טווח קצר. הבנו שדרך ארוכה לפנינו, עם לא מעט מהמורות, וכאלה אכן היו גם היו. נפגשנו עם עשרות בעלי שליטה ונושאי תפקידים בכירים במגזר העסקי, כתבנו, נשאנו הרצאות באוניברסיטאות ובפני דירקטוריונים של חברות ציבוריות, קיימנו סדנאות ליועצים ארגוניים ולנושאי תפקידים בחברות עסקיות, ועוד ועוד, ואנחנו, כמובן, ממשיכים בכך. לא אחת, אכן נתקלנו בתגובות ציניות, ובסקפטיות לגבי כוונותינו, או לגבי סיכויי הצלחתנו.

אבל בסך הכל מה שקרה בארבע השנים הללו הפתיע גם את האופטימיים שבינינו. גילינו שלמרות הביקורת והציניות מבית, אנחנו נהנים מרוח גבית, גם פה בבית, וגם מהעולם הרחב. הקמנו ארגון שאיננו עסקי, אבל, על דרך ההשאלה מן העולם העסקי ומהז'רגון הבורסאי, המניות שלו הן במגמת עלייה, שלא לומר, נסיקה.

הרוח הגבית ליוזמה הזו מגיעה לאחרונה מהדבר שבו פתחתי - הצהרת המנכ"לים בארה"ב, בין היתר של  ג'יי.פי.מורגן, אמזון, אפל, IBM ,GM, ג'ונסון וג'ונסון ובלאקרוק. 

ההצהרה, הכל כך יוצאת הדופן הזו לא נולדה בחלל ריק. היא איננה מסוג ההצהרות שנאמרות כלאחר יד. קדמה לה עבודת מטה שנמשכה לפחות שנה, וגם אני, שאופטימי מאוד לגבי הסיכויים להנהיג קפיטליזם שונה מהנוכחי, הופתעתי מההצהרה בעיתוי הנוכחי. לא חשבתי שהצהרה ברוח זו תגיע מהר כל כך, ויהיו מניעיה אשר יהיו - ועל כך בהמשך.

לפני מעט יותר מ-20 שנה (1997) הצהיר אותו פורום שהחובה העליונה של ההנהלה ומועצת המנהלים היא לבעלי המניות של החברה, ושאמנם אפשר להתחשב באינטרסים של שאר מחזיקי העניין, אבל רק כנגזרת מהחובה העליונה לבעלי המניות. אגב, אין זה מקרה ששנתיים אחר כך, כאשר כנסת ישראל חוקקה את חוק החברות, החוק קבע את תכליתה של חברה עסקית (בסעיף 11 לחוק) באופן דומה להפליא לדברים הללו. זו הייתה רוח הדברים והלך המחשבה אז. הגישה דאז הושפעה באופן עוצמתי ביותר מתורתו הכלכלית של מילטון פרידמן מראשית שנות ה-60 של המאה הקודמת, שעליה חונכו שני דורות של כלכלנים ואנשי מנהל עסקים באוניברסיטאות ברחבי העולם כולו, תורה שקבעה שתכליתה של פירמה עסקית היא אך ורק למקסם את רווחיה, ואין לה כל תפקיד או אחריות אחרים מכל מין שהוא.

יחד עם זאת, מילטון פרידמן הוסיף שכל זה נכון, כל עוד העסק פועל במסגרת חוקי המשחק, כלומר, במסגרת תחרות פתוחה וחופשית בלי הונאה ובלי הטעיה. וכאן בדיוק נעוצה הבעיה, כי מה שהתרחש ב-50 השנים האחרונות לא היה בדיוק תחרות פתוחה וחופשית, והיו חברות שניצלו את מעמדן המונופוליסטי או הקרטליסטי ובצורה כוחנית גבו מחיר מוגזם עבור מוצריהן ושירותיהן, וחלקן לא היססו אף להשתמש בטקטיקות של הטעיה ושל הונאה, כפי שאראה בהמשך.

אז מה קרה כ-20 שנים אחרי אותה הצהרה מ-1997? אותו גוף אמריקאי בעצם מבטל את העמדה שלו מאז, כופר בה ובעניין הזה, אפשר בהחלט לומר, כופר בעיקר, ומכריז שהרווח אינו חזות הכל, הוא חשוב, אבל הוא אפילו אינו העיקר.

כדי לקבל את התשובה לכך צריך להתבונן בתהליכים שהתרחשו בעולם, ובעיקר בארה"ב, בדור האחרון.

זהו תהליך שהחל, להערכתי, לפני כעשרים שנה כאשר הנושא של אי שוויון התחיל להפוך לחלק מהשיח הכלכלי-חברתי, כאשר התברר יותר ויותר שהקפיטליזם מיטיב עם קבוצה לא גדולה של אנשים, אבל פירותיו לא מחלחלים, או לא מחלחלים במידה הראויה והרצויה, גם למטה, אל מעמד הביניים, וגם למטה ממנו. שכרם של בני מעמד הביניים בארה"ב קפא על מקומו עשרות שנים חרף הצמיחה המשקית, ושכר המינימום במדינה כמו ארה"ב נותר כמעט בעינו ונשחק ריאלית.

אך קו פרשת המים היה ללא ספק המשבר הגלובלי של שנת 2008, רעידת האדמה שמוקד הרעש שלה היה ארה"ב. זה לא היה רק משבר פיננסי שפגע בחסכונות של אנשים, זה לא היה רק משבר כלכלי שזרק מיליוני אנשים ממקום העבודה שלהם והפך אותם למובטלים חסרי פרנסה וחסרי כבוד עצמי, וגם זרק את חלקם מביתם, זה היה גם משבר אמון של הציבור במנהיגיו, במוסדות השלטון שלו וברגולטורים שהעלימו עין מהמשבר ההולך ומתרגש.

המשבר החליש את מעמדה של היישות המדינתית וחיזק באופן אירוני את מעמדם של התאגידים העסקיים, כמו בנקים, שהמדינה הצילה אותם. זה עורר מחאה חריפה בציבור האמריקאי שהתבטאה, בין היתר, בתנועת "אוקיופיי וול סטריט", ובמחאת קיץ 2011 בישראל.

כשהחברות מפעילות קפיטליזם לימבי

עליית כוחם של התאגידים, בעיקר הטכנולוגיים, נבעה במידה רבה מכך שהעשור האחרון התאפיין בחדשנות מדהימה שהביאה ברכה לא מעטה לאנושות, אבל הייתה כרוכה גם ביצירת גופים רבי עוצמה וחוצי גבולות גיאוגרפיים, ולעתים גם חוצי גבולות מוסריים, כמו פייסבוק, גוגל, אפל, ואמזון, שניצלו את הוואקום הפוליטי כדי לרכוש חברות שעלולות היו להתחרות בהן, וניצלו את התמכרות הציבור למוצריהן ולשירותיהן.

תחושת הכוח הזו גרמה לחלק מהחברות העסקיות לנהוג באופן לא ראוי, וזו לשון המעטה. לא מעט שערוריות ליוו את העולם העסקי בעשור האחרון, וגם קודם. די אם נזכיר את פולקסווגן (הונאה לגבי רמת הזיהום), הבנק האמריקאי הגדול וולס פארגו (ניצול לקוחות במעשי רמייה), וכן פייסבוק וקמברידג' אנאליטיקס (פגיעה בפרטיות ועירוב פוליטי). המגזר העסקי בארה"ב, וגם בישראל, ספג יחס של חשדנות, חוסר אמון, וביקורת, הן מצד הציבור הרחב והן מצד התקשורת.

דוגמאות לאופן שבו חברות עסקיות מנצלות חולשות אנושיות, ובכלל זה את הנטייה להתמכרות, ניתנו כבר למכביר בספר "Phishing for Phools" ("תורת ההונאה"). מחברי הספר, רוברט שילר וג'ורג' אקרלוף, שניהם זוכי פרס נובל בכלכלה, מצביעים על שיטות פסולות שונות שמאמצות חברות עסקיות כדי למכור יותר ולהרוויח מה שיותר. הן מנצלות את פערי הידע בינן לבין לקוחותיהן כדי לגבות מחיר גבוה מאוד. מרכיב מרכזי אחר בפעילות הוא דרכן לגרום לצרכנים להתמכר למוצריהן כמה שיותר. זה נכון לגבי חברות מזון, הימורים, סיגריות ועוד. האמירה הזו קיבלה חיזוק לאחרונה בספרו של פרופ' דיוויד קורטרייט - "קפיטליזם לימבי".

קורטרייט, שחקר במשך שנים את נושא ההתמכרות, מגדיר "קפיטליזם לימבי" ככזה שבו חברות עסקיות מכוונות את פיתוח המוצרים ו/או השירותים שלהן, למערכת הלימבית במוח, אותו אזור במוח שאחראי על תחושת התענוג, אזור שמתאפיין בזיכרון ארוך טווח, ומנסות להשתלט עליו לצורכיהן על ידי יצירת התמכרות לטווח ארוך. אם בעבר, כאשר דיברו על התמכרות, התייחסו בעיקר לסמים, אלכוהול והימורים, הרי שכיום היריעה הרבה יותר רחבה והיא כוללת את תעשיית המזון (סוכר, מלח, קפאין), את חברות הטכנולוגיה (טלפון סלולרי, משחקי מחשב, אפליקציות), את תעשיית התרופות (משככי כאבים) ועוד.

זה הפך למודל עסקי של חברות בתחומים שונים שהבינו שהתמכרות היא סוג של תהליך למידה פתולוגית שמבוססת על תחושה ראשונית חיובית מאוד. החברות הללו פועלות באופן מתוחכם, יוצרות לקוחות-משתמשים כבדים, יודעות כיצד ליחצ"ן את עצמן (ראה דוגמת JUUL), מפעילות לובינג במקומות הנכונים, עורכות ומממנות "מחקרים" וכיו"ב.

אם בעבר מודלים עסקיים כאלה עברו בשקט, הרי שבשנים האחרונות התמונה השתנתה. הציבור הרבה יותר עירני ומגיב. הרשתות החברתיות הפכו לכלי חזק ביותר שמייצר סנקציות חריפות ומיידיות כלפי חברות שנוהגות באופן בלתי ראוי, וזה משפיע, כמובן, על הרגולציה שקונסת חברות ומגבילה את פעילותן. הדוגמה העכשווית והחזקה ביותר היא מכירת משככי הכאבים שבה מעורבת גם טבע (ראו מסגרת). שערוריות שייצרו חברות כמו וולס פארגו ופולקסוואגן גרמו להן להיענש בקנסות ניכרים מצד הרגולטורים ולפגיעה קשה במוניטין שלהן בקרב הציבור.

לצד ההסתייגות של הציבור מהכוח העצום שנצבר בידי תאגידי העל האלה, הסתייגות שחלחלה גם לתקשורת, ולאחרונה גם לרגולטורים (ראה, למשל, המחשבה לפרק אותם), נשמעה הדרישה מן החברות לקחת אחריות, בבחינת "עם הכוח ועם הסמכות מגיעה גם אחריות". אחריות על עצמן בהתנהגות אתית, בממשל תאגידי תקין, בהתנהגות הוגנת כלפי העובדים, כלפי הלקוחות - הציבור ושאר מחזיקי העניין. זה אינו מקרה שהדרישה הזו מגיעה מבני דור המילניאלס, אלה שנולדו בשנות ה-80 וה-90 של המאה הקודמת, שהיו בגילאי ה-20 עד 30 לחייהם כשפרץ המשבר של 2008 וטילטל את עולמם. אותו דור, שמחפש הרבה יותר משמעות בחייו ורואה בשכר שלו אמנם עניין חשוב, אבל אינו מסתפק בכך, דורש מהחברות שבהן הוא מועסק שישרתו ערכים שהם מעבר לרווח, שישרתו ייעוד.

אמרו את זה קודם: גייטס והאקדמיה

העולם העסקי לא יכול היה עוד להסתגר ב-ד' אמותיו ולעמוד מנגד. הרוחות חדרו אליו "מבחוץ". תפיסת העולם השונה הזו התפתחה בתוך העולם העסקי בהדרגה, מאוד בהדרגה, וגם לאקדמיה היה משקל בהיווצרותה. לצד ההתנהלות הזדונית שתיארתי עד כה, קמו ארגונים, מיזמים ואישים שחיפשו דרך אחרת.

בשנת 2004 הוקם בארה"ב הארגון שנקרא Conscious Capitalism, דהיינו "קפיטליזם מצפוני", או "תודעתי", שתפס תאוצה בעקבות המשבר של 2008. הארגון הוקם על ידי ג'ון מאקי, הבעלים דאז והמנכ"ל של חברת Whole Foods, ופרופ' ראג' סיסודיה. יש חברות אמריקאיות שסיגלו הלכה למעשה את קו המחשבה הזה, ויכולות להיחשב כחברות שעומדות, ולו באופן חלקי, בקריטריונים של חברה קפיטליסטית קשובה שקובעת לעצמה ייעוד שהוא מעבר לרווח ושדואגת שהמנהיגות שלה והתרבות הארגונית שלה תהיה קשובה לכל מחזיקי העניין. ביניהן: סטארבקס, קונטיינר סטור, הול פודס, קוסקו, פטגוניה, סאותווסט איירליינס וטימברלנד.

יש חברות אחרות שהגדירו עצמן כ-Benefit Corporation וקיבלו אישור מטעם ארגון בשם זה שהן עומדות בקריטריונים של ביצועים חברתיים וסביבתיים. כיום ישנן 2,750 חברות ב-150 תעשיות וב-64 מדינות שקיבלו הסמכה מהארגון. יחד עם זה, זה אינו מקרה, שגם בארגון הקפיטליזם הקשוב בארה"ב וגם בארגון ה- B.Corp משתתפות חברות שכמעט כולן הן בדרג השני, השלישי והרביעי של עולם העסקים האמריקאי, ולא הראשון. כאשר חברות עסקיות גדלות ו"משמינות", הרצון לפעול כחברה קשובה פוחת, והאתגר נהיה מורכב הרבה יותר.

מיזם נוסף באותה רוח היה זה של ריצ'רד ברנסון, מבעלי חברת התעופה וירג'ין, שחולל שינוי עמוק בתעשייה זו, והקים בשנת 2013 את המיזם לתועלת הציבור שנקרא B-Team ושמטרתו למצוא דרך טובה יותר של עשיית עסקים לטובת רווחת האנשים והאנושות, ורווחת כדור הארץ. הוא הציע להחליף את Plan A - מה שקיים היום, ב-Plan B.

הרעיון הבסיסי הוא התובנה שהסקטור הפרטי, גם מסוגל וגם חייב, להגדיר מחדש את האחריות שלו ואת פרמטרי ההצלחה שלו כדי להבטיח שעסקים יהיו כוח מניע להשגת תועלות חברתיות, סביבתיות וכלכליות.
תובנה נוספת היא שאנשי עסקים צריכים לעשות זאת בפועל בחברות שהם הבעלים שלהן, או המנהלים שלהן, וכן - לעשות שימוש ביכולת להשמיע את קולם במקומות שהם מסוגלים להשפיע.

כמה שנים קודם לכן, בשנת 2008, דיבר ביל גייטס בכנס דאבוס, כאשר שימש עדיין כמנכ"ל מיקרוסופט וקרא לכונן "קפיטליזם יצירתי" (Creative Capitalism) שיגייס את היכולת האנושית ואת החדשנות של עסקים כדי להשיג רווחים, אבל בו זמנית לשפר את חיי אותם אלה שאינם נהנים מכוחות השוק, אלה שנמצאים בקצה הנמוך של החברה. הוא הצביע על הדרכים לעשות זאת ועל היתרונות שיצמחו לחברה עסקית שתפעל כך, הן במונחי רווח, והן במונחי מוניטין ומיצוב. מיקרוסופט, אגב, יכולה לשמש דוגמה לחברה שהייתה ידועה במשך הרבה שנים כחברה כוחנית מאוד, אבל שינתה בשנים האחרונות את פניה, תחת המנכ"ל סאטיה נאדלה.

גם האקדמיה נכנסה לתמונה כבר בשנת 1984, פרופ' אד פרימן (אוניברסיטת דארדן בוירג'יניה) ייסד את תיאוריית מחזיקי העניין, כאשר קבע כי לתאגיד יש אחריות גם כלפי קבוצות אשר משפיעות מאוד על התפקוד שלו.

בשנת 2011, פרופ' מייקל פורטר כתב יחד עם מארק קרמר מאמר שנושאו "קפיטליזם של ערך משותף" (Value Capitalism) ובו הם דיברו על הצורך לשתף את כל מחזיקי העניין בהצלחתה של חברה וגרסו שלא כל הרווחים שווים, וכי רווחים שמשיאים גם תשואה חברתית שווים יותר.

גם בהשקעות: בלאקרוק מעודדת שינוי

הרוחות החדשות שהחלו לנשב בעולם העסקי חדרו גם לעולם ההשקעות, שאף הוא איננו נהנה מאמון גדול של הציבור. היה זה תאגיד בלאקרוק, גוף ההשקעות הגדול בעולם, שבשנים האחרונות נשא את דגל הממשל התאגידי התקין ובמכתבים השנתיים שנשלחו על ידי המנכ"ל לארי פינק לחברות שבלאקרוק משקיעה בהן, הן הוזהרו שאי הקפדה על עקרונות של ממשל תאגידי הולם ועל הוגנות, עלולה לגרום לבלאקרוק לסגת מהשקעה בהן על כל המשתמע מכך. ובכלל, בעולם ההשקעות, רווחות בשנים האחרונות השקעות הבוחנות היבטי ESG, שפירושן ניתוח סוגיות בתחום הסביבה (Environment), החברה (Social) והממשל התאגידי (Governance). היקף ההשקעות הכולל על פי עקרונות אלה הולך וגדל, אם כי אני ממש לא קונה את המספרים המתפרסמים בתקשורת. הם מוגזמים. יש מדינות שהן יותר מפותחות בהקשר הזה, ויש פחות. המדינות המובילות הן נורבגיה, ניו זילנד, אוסטרליה, קנדה וחלק ממדינות אירופה המערבית. ארה"ב עדיין נמצאת הרחק מאחור, גם אחרי ההצהרה האחרונה של המנכ"לים.

השיח הזה חדר גם לזירה הפוליטית, לקונגרס, שחברה בולטת בו, ומתמודדת על מועמדות מטעם המפלגה הדמוקרטית לנשיאות, היא אליזבט וורן. זו הציעה לאחרונה הצעות חוק ברוח קפיטליזם שהיא מכנה אותו בשם "Accountable Capitalism" - "קפיטליזם אחריותי". חלק מההצעות שלה הן קיצוניות מאוד, ולכן לדעתי גם לא יגיעו לכלל מימוש, אבל הן מהוות איום על המגזר העסקי במתכונתו הנוכחית.

הרוחות מבחוץ לא הגיעו רק לעולם העסקי, הפוליטי והרגולטורי. הן הגיעו אפילו לגוף השמרני ביותר, בית המשפט בדלאוור, בית המקדש של הפסיקה האמריקאית בדיני החברות, שכמה מפסיקותיו האחרונות סוטות מהגישה השמרנית מאוד שאפיינה אותו עד לאחרונה.

סיכומו של עניין, ההצהרה - האמנה שעליה חתמו המנהיגים העסקיים בארה"ב, לא נולדה יש מאין. קדמו לה לא מעט רמזים מטרימים. העובדה שיש לא מעט ביקורת על ההצהרה, הן מהצד ה"ימני" של הכלכלנים והן מהצד ה"שמאלי", הן מצד אקדמאים והן מצד אנשי עסקים, הן מצד מנהלי ההשקעות המוסדיים בארה"ב, מראה שהדרך ליישום ההצהרה עדיין ארוכה. על מניעי ההצהרה ועל הביקורת עליה - בכתבה הבאה. 

החטא ועונשו: "עד כמה הרחיקה טבע במטרה למקסם את רווחיה"

אחת הדוגמאות הטובות לחברה עסקית שחטאה כמעט בכל חטא אפשרי זו, לצערי, חברה בינלאומית אמנם, אבל תוצרת בית - טבע.

טבע הסתבכה בפרשות של מתן שוחד ברוסיה כדי לקדם את מכירותיה. היא הסתבכה בנטילת מינוף אדיר כאשר רכשה את חברת אקטביס שהתבררה, עד עכשיו לפחות, כרכישה כושלת שהכניסה אותה לסחרור. את המחיר משלמים עד היום כל מחזיקי העניין בחברה - בעלי המניות, כמובן, שערך השקעתם ב"מניית העם" הידרדר, העובדים, שרבים מהם איבדו את מקום עבודתם, הנושים שהעניקו אשראי לטבע בעקבות הרכישה הממונפת, וכעת גם הלקוחות.

מתברר שאם לא די בכל אלה, טבע ניצבת כיום בפני שורה של תביעות בארה"ב סביב שיווק אגרסיבי שלה, וקשירת קשר עם חברות אחרות, סביב מכירת תרופות האופיואידים שלה, משככי הכאבים, תוך כדי גרימת התמכרות מכוונת של הפציינטים, מה שגרם מוות לחלקם. גם לתינוקות שנולדו לאימהות שנטלו את משככי הכאבים האלה נגרם נזק. היטיב להגדיר את הדברים עורך הדין של התביעה שהוגשה נגד טבע בקנטאקי שדרש גילוי מסמכים ואמר: "רציתי לוודא שהתושבים בקנטאקי יהיו מסוגלים לראות עד כמה הרחיקה טבע במטרה למקסם את רווחיה".

וטבע שהייתה גורם דומיננטי בתחום הזה (צריך להדגיש - "בזכות" רכישת אקטביס שהייתה, דרך אלרגן, דומיננטית מאוד בנושא משככי הכאבים) עם נתח שוק של כשליש, לא לבד. גם חברת הענק ג'ונסון את ג'ונסון הייתה שחקן משמעותי בשוק הזה של משככי כאבים והציגה מחקרים, ככל הנראה, כוזבים, שהעידו על היעילות והבטיחות, לכאורה, של תרופותיה. עוד חברה הייתה פרדו שבעליה, האחים סאקלר, הביעו נכונות לוותר על השליטה בחברה ולשלם יותר מ-10 מיליארד דולר (!) כדי לסיים את התביעות נגדה.

הכותב הוא בעלי בית ההשקעות מיטב דש. אין לראות באמור המלצה או תחליף לשיקול דעתו העצמאי של הקורא, או הזמנה לבצע רכישה או השקעות ו/או פעולות או עסקאות כלשהן. במידע עלולות ליפול טעויות ועשויים לחול שינויי שוק