כיתות קטנות יותר – איכות נמוכה יותר

הבטחות להקטנת מספר התלמידים בכיתה זוכה לפופולריות בציבור הישראלי, שרבים ממנו סבורים כי הצפיפות הגדולה בכיתות פוגעת באיכות הלמידה של התלמידים. מפלגות רבות כבר ניצלו זאת והצהירו שיפעלו להקטנת כמות התלמידים בכיתה.

התמיכה הציבורית הרחבה דחפה את קובעי המדיניות להשקיע כמיליארד וחצי שקל בעשור האחרון למען מטרה זו. ואכן, במהלך העשור האחרון ירד מספר התלמידים בכיתה בכל סוגי בתי הספר. לאחרונה אף הבטיחו במפלגת כחול לבן להגביל את מספר התלמידים בכיתה ל-26. אולם, הגבלה זו עומדת בניגוד לידע הכלכלי המצטבר ומתעלמת מהפגיעה הצפויה באיכות ההוראה. למרות התמיכה הרחבה שלה זוכה רעיון הכיתות הקטנות, מחקרים רבים בעולם הראו כי הקטנת הכיתות כמעט ואינה תורמת לשיפור ההוראה, ואילו גורמים אחרים כמו שיפור איכות המורים ומתן תמריצים כספיים לשיפור איכות ההוראה הוכיחו את עצמם כאפקטיביים.

 מספר הילדים לכיתה הולך וקטן

כדי לעמוד בהגבלה, ידרשו להיבנות כ-1,071 כיתות חדשות. העלות המשוערת לכך היא מיליארד שקל לבניית הכיתות, ו-400 מיליון שקל נוספים לטובת הכשרת 2,800 מורים חדשים. כלומר, מדובר על עלות חד-פעמית בסך 1.4 מיליארד שקל, ועוד הוצאה שוטפת שנתית בסך 400 מיליון שקל לתשלום שכר למורים החדשים.

העלות של הגבלה כזו איננה משרתת מטרות כלכליות או חברתיות. נהפוך הוא, דו"ח בנק ישראל קבע כי צמצום מספר התלמידים בכיתה בישראל הוביל לגידול בביקוש למורים, וכדי לעמוד בביקוש, משרד החינוך נאלץ להפחית את תנאי סף הקבלה ללימודי הוראה. מהלך זה הוביל, להערכתם, לפגיעה באיכות ההוראה בישראל.

העלויות הגבוהות הכרוכות בצמצום מספר התלמידים בכיתות והתועלת המעטה מהמהלך הובילו לכך שמדינות כמו סינגפור, יפן וקוריאה, שמערכות החינוך בהן נחשבות מהטובות בעולם, מאמצות מודל של התמקדות בפיתוח מורים מעולים וציפוף הכיתות שלהם. הרעיון שעומד מאחורי מודל זה הוא כי מוטב כיתות צפופות שמלמדים בהן מורים מצוינים מאשר כיתות קטנות יותר עם מורים בינוניים. ציפוף הכיתות מאפשר ליצור מערכת סלקטיבית שבוחרת את המורים הטובים ביותר, ומשמרת אותם באמצעות תמריצים למורים מצטיינים שמקבלים בונוסים נדיבים. המורים מצידם כפופים להערכות ביצוע שנתיות קפדניות במיוחד. בנוסף, החיסכון מציפוף הכיתות מושקע במשכורות גבוהות יותר למורים, בפיתוחם המקצועי ובטכנולוגיות הוראה.

הצפיפות בכיתות בישראל כמעט ואינה תוצאה של מדיניות, אלא בעיקר תוצאה של מציאות שנכפתה על המערכת; ישראל עומדת בראש מדינות ה-OECD מבחינת פריון הילודה ושיעור הילדים באוכלוסייה (בני 0 עד 18). עובדות אלו כופות על המערכת כיתות צפופות יחסית ומספר גבוה במיוחד של מורים ביחס למדינות ה-OECD.

המשך המגמה של צמצום מספר התלמידים בכיתות צפוי, על סמך הניסיון הנצבר ואתגרי הדמוגרפיה בישראל, להגדיל את הצורך בכמות גדולה יותר של מורים. דבר זה עלול לייצר לחצים להפחתה נוספת בתנאי הקבלה הנמוכים ללימודי הוראה שתביא לאיכות חינוך נחותה יותר. בנוסף, כדי למשוך מורים חדשים עם כישורים דומים לאלו שנמצאים במערכת, עשוי לעלות הצורך להגדיל את שכרם של מורים חדשים. כלומר, להגבלה כזו צפויה להיות עלויות נלוות בדמות איכות חינוך נחותה יותר ו/או עלויות נוספות שיגדילו את הנטל על הציבור.

מעבר לכך, קשה להצביע על מטרות חברתיות בהגבלה כזו כמו צמצום פערים חברתיים או יצירת שוויון הזדמנויות. הרשויות החלשות כמעט ולא ייהנו מהגבלה זו, שכן רוב הכיתות הגדולות נמצאות ברשויות החזקות. דווקא נראה כי המרוויחים העיקריים מהצמצום הם ארגוני המורים, שיוכלו לגבות דמי-טיפול גם מהמורים החדשים ולדרוש העלאות שכר, וכן יוכלו להציג את צמצום הכיתות כ"הישג" במאבק בתנאי עבודתם של המורים.

התמקדותם של מפלגות בנושאי החינוך לקראת הבחירות הקרובות מהווה מפנה חיובי בשיח הציבורי. אולם, סירובם ללמוד מכישלונות ומהאתגר הדמוגרפי של ישראל, מקשה לבצע שינויים משמעותיים באיכות החינוך ולשפר את הישגיהם הנמוכים של התלמידים. 

הכותב הוא כלכלן בפורום קהלת לכלכלה