מה צריך השמאל לעשות?

התקבעותו של דפוס ההצבעה המעמדי בישראל, כפי שהדגמנו במאמרים הקודמים ב"גלובס", היא ביטוי לאובדן דרך של השמאל - שבניגוד ליומרתו לקדם צדק חברתי, זוכה בעיקר לתמיכת המעמדות המבוססים ומעורר ניכור בקרב המעמדות המוחלשים. כישלון דומה מאפיין את השמאל במדינות רבות במערב: ככל שהניאו-ליברליזם ערער את הביטחון החברתי שהעניקה מדינת הרווחה, כן גדלה תמיכתם של המעמדות המוחלשים בימין הפופוליסטי.

פרדוקס זה עומד במוקד ההסבר שהציעה פרופ' ננסי פרייזר, לנצחונו של טראמפ. לדבריה, המעמדות העובדים התנתקו מן המפלגה הדמוקרטית לאחר שהיא אימצה את הניאו-ליברליזם, וכחלק מכך הם דחו גם את התמיכה בפמיניזם ובזכויות הלהט"ב והמיעוטים, שהיקנתה לשמאל את חזותו "הפרוגרסיבית", דחיה שקרבה אותם לפופוליזם של טראמפ.

עיוות השמאל ל"ניאו-ליברליזם פרוגרסיבי" התאפשר, קובעת פרייזר, בשל העדרו של "שמאל אמיתי", שמחבר בין המעמדות העובדים לתנועות השחרור המיגדריות והאתניות. לכן, כדי ליאבק בטראמפיזם יש, לדבריה, לכונן "שמאל אמיתי", המקדם "סוציאליזם דמוקרטי".

ניתוחה של פרייזר מספק נקודת פתיחה לניתוח כשליו של השמאל הישראלי ולבחינת הדרכים להתחדשותו, כדי שיוכל לאתגר את הימין ומדיניותו.

מאז מחצית שנות השמונים, כחלק מהסתגלותם להגמוניה של הימין, החלו המעמדות המבוססים, המהווים את ליבת תומכי השמאל הישראלי, להכשיר את הפרטה ולראות בה אמצעי להגדלת כוחם הכלכלי, כפיצוי על אובדן כוחם הפוליטי. השמאל - מפלגות העבודה ומרצ - נענה לכך, ולאורך השנים שיתף פעולה עם הימין בבניין הניאו-ליברליזם בישראל.

הניאו-ליברליזם עמד בבסיס משטר ממשלות האחדות הלאומית שכוננו הליכוד והעבודה בין 1984 ל-2013. לאור המחלוקת בין שתי המפלגות בשאלת "השטחים", התבססה השותפות ביניהן על הסכמה בדבר פירוק מדינת הרווחה והפרטת השירותים החברתיים ומפעלי התשתית, הסכמה שביטויה הראשון היה "תכנית הייצוב" שהעבירה ממשלת הרוטציה של פרס-שמיר ב-1985. רבין וברק שהרכיבו ממשלות שמאל בראשות העבודה ב-1992 וב-1999, היו נושאי דגל ההפרטה, מדיניות שקודמה גם בידי שותפתם הראשית, מרצ, שהכפיפה את הסוציאליזם לניאו-ליברליזם בשם המאבק לשלום.

השותפות הניאו-ליברלית חשפה הבדל מהותי בין המדיניות הכלכלית-חברתית של הימין והשמאל. לצד פירוק מדינת הרווחה הציע הימין למעמדות המוחלשים מנגנונים כמו המיגזור, ההתנחלות והנאמנות - עליהם עמדתי במאמרי הקודם - שסיפקו להם תחליפים לשירותים החברתיים שקוצצו והופרטו. מנגנוני פיצוי אלו הביטחו את המשך תמיכת המעמדות הנמוכים בימין ובמדיניותו.

השמאל, לעומת זאת, הסתפק בביקורת תוצאות מדיניות ההפרטה שהוא קידם - מעין גירסה חברתית של "יורים ובוכים" - אך נמנע מלסייע לנפגעיה להתמודד עם עוולותיה. יתר על כן, השמאל אף הגדיר את עצמו דרך ההתנגדות למנגנוני הפיצוי של הימין: הוא שלל את המיגזור בשם הממלכתית; את ההתנחלות בשם השלום; ואת הנאמנות בשם הדמוקרטיה. שילוב זה היה הגירסה הישראלית של "הניאו-ליברליזם הפרורגסיבי". לכן, בהמשך לניתוחה של פרייזר מתבקשת גם השאלה, מה צריך השמאל הישראלי לעשות כדי להפוך ל"שמאל אמיתי"?

כדי להיאבק בהפרטה, במיגזור בכיבוש ובפופוליזם על השמאל להציע למעמדות המוחלשים תחליף למנגנוני הפיצוי של הימין בדמות מדינת רווחה המבטיחה שירותים חברתיים מגוונים, ציבוריים בחינם לכל. כלומר, כדי להאבק בימין על השמאל להפוך מניאו-ליברלי לסוציאליסטי.

אלא, שבשל תלותו בהצבעת המעמדות המבוססים, תומכי ההפרטה, נרתע עד כה השמאל ממאבק למען מדינת רווחה, כלומר נגד תשלומים הורים בחינוך וביטוחים פרטיים בבריאות, למשל. כך חיזק השמאל את מנגנוני הפיצוי של הימין והידק את בריתו עם המעמדות המוחלשים. המילכוד הניאו-ליברלי של השמאל הוא אפוא הגורם שמונע את שינוי מאזן הכוחות הפוליטי בישראל ומנציח שלטון הימין.

אם ברצונו של לנצח את הימין, עליו לפרוץ את מעגל הרוע הניאו-ליברלי, ולשם כך הוא חייב לשנות את הכוחות החברתיים שאליהם הוא פונה, כלומר את הבסיס המעמדי שלו. הואיל וההשענות על המעמדות המבוססים היא מקור המילכוד הניאו-ליברלי, כדי להשתחרר ממנו על השמאל לפנות אל המעמדות המוחלשים, כלומר אל הפריפריות החברתיות והגיאוגרפיות, ולרכוש את אמונם בדרך של מאבק משותף לשינוי המדיניות הכלכלית-חברתית מניאו-ליברליזם לסוציאליזם דמוקרטי. 

הכותב מלמד היסטוריה כלכלית-חברתית בחוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה והשתתף בחיבור המצע הכלכלי-חברתי של "העבודה-גשר"