יש עיתונאים שמפחדים מתחרות ומחופש העיתונות

זעקות השבר של ברוני הממסד העיתונאי על הביקורת שהטיח ראש הממשלה בנימין נתניהו בגיא פלג ובערוץ 12 מתעלמת מדבר אחד פשוט: הביקורת של נתניהו מוצדקת. גיא פלג עיוות וסילף ציטוטים כדי שיתיישרו עם האג'נדה שלו, ועמרי מניב - כאילו לא למד דבר - חזר על אותו תרגיל. למרות שמדובר בהתנהלות מקצועית מבישה, הם לא איבדו את מקום עבודתם. למרות שהם ביזו כל תפיסה נורמלית של עיתונות, הגילדה העיתונאית מתייצבת מאחוריהם כאילו הם הקורבן, ולא הצופים שנאלצים להתמודד כל ערב עם בליל בלתי מזוהה של אמת, שקר ותעמולת שמאל.

בקמפיין הזה יש מנה הגונה של אירוניה פרברטית, משום שהביקורת שנתניהו סופג מתגברות ביחס ישר למאמצים שהוא משקיע בהסרת הפיקוח על התקשורת הישראלית והפיכתה לחופשית יותר. אפילו החוק שגרם לנתניהו לכעוס על איוב קרא כלל חבילת הקלות משמעותית לכל ערוצי הטלוויזיה, בין השאר לרשת - הערוץ שבו שודרו ההקלטות בליווי צקצקנות ביקורתית, שבוע לפני שעמרי מניב שיקר בשידור חי והוכיח עד כמה המהלכים שנתניהו קידם נחוצים.

אז מה קורה כאן? למה העיתונאים מסרבים לראות שמהדורת חדשות בערוץ 20 משמעה יותר מקומות עבודה להם ולחבריהם? למה הם מתעלמים מכך שהתרומה העיקרית של נתניהו לתחום התקשורת בשנים האחרונות הייתה צמצום החטטנות הביורוקרטית?

התשובה לתהייה הזו היא הברית הטמאה שבין העיתונאים לרגולטורים. הממסד העיתונאי הקיים, המוטה והמנותק חב את קיומו להגנה "ממשלתית". על הנייר, הרגולטור אמור להגן על הציבור מפני עיתונאים משוללי אתיקה, כמו גיא פלג. בפועל, הרגולטור מגן על העיתונאים מפני הציבור.

כדי להבין את התופעה צריך להפליג אחורה בזמן, לימים שבהם האפשרות לערוץ טלוויזיה נוסף, לצד ערוץ 1, הייתה חלום רחוק. ב-1977 הליכוד עלה לראשונה לשלטון, למרות תעמולה בלתי פוסקת נגדו מצד התקשורת "הממלכתית". כשבגין נכנס לשלטון, הוא ציפה לתומו שרשות השידור, בהיותה גוף ממשלתי, תתיישר עם תפיסות העולם של הממשלה החדשה. הוא כמובן התבדה, אבל במקום לעשות את מה שאיש שמאל היה עושה ומנסה להשתלט על הרשות, הוא הקשיב לפלג הליברלי במפלגתו: יש להקים ערוץ חדש, מסחרי. התחרות תעשה את שלה: הציבור הרי הצביע ימין בבחירות 1977, אז הוא רוצה ימין גם בחדשות - ולכן ישתלם לערוץ מסחרי לשדר חדשות ימניות, אם לא מגוונות.

ב-1979 הוקמה ועדת קוברסקי כדי לבחון את ההיתכנות להקמת ערוץ מסחרי חדש. אך אבוי: הוועדה המליצה כי רק התוכן הבידורי בערוץ החדש יופרט, וכי שידורי החדשות יבוצעו בידי חברה שרוב הדירקטורים שלה ימונו על-ידי הרגולטור. כלומר, החדשות יופקו בפועל על-ידי גוף ממשלתי.

11 שנים לאחר מכן, כשנחקק החוק, המספר נסגר בסוף על 40% דירקטורים ממשלתיים. אבל אסור להתבלבל מהמספר הקטן: כדי למנות מנכ"ל לחברת החדשות צריך רוב של 75%. כלומר - לרגולטור יש וטו על זהות המנכ"ל. וגם - תקציב חברות החדשות של הערוצים 12 ו-13 נקבע בחוק על 55 מיליון שקל. כלומר - לא משנה כמה גרוע יתפקדו העיתונאים, וכמה הפסד יסב התפקוד הגרוע שלהם לחברה "המסחרית" שהם עובדים בה - המשכורת שלהם מובטחת.

הפסקה הקודמת סיפקה הצצה צנועה למבוך הרגולטורי של שוק הטלוויזיה בישראל. זה מסובך, כי זה נועד להיות מסובך. חשוב מכך - זה נועד לנתק את התקשורת מהציבור ולהבטיח לעיתונאים מוטים וכושלים חסינות. לכן נתניהו רוצה לשחרר את התקשורת, ולכן העיתונאים כל-כך מפחדים. 

הכותב הוא יו"ר האגודה לזכות הציבור לדעת